מעודנת

טוב אז נתקפתי געגועים לרוז 'גינג'' וויזלי במהלך חנוכה, והחלטתי להתפנק שפרק חדש של מעודנת!
אני לא יודע כמה מכם עוד עוקבים, אבל למי שיקרא את הפרק - תהנו :)

=================================
לפעמים אני מצטערת שאני לא אנימאגוס. למשל, עכשיו. אם הייתי מסוגלת להפוך לחרק או לציפור או אפילו לעכבר, הייתי יכולה לברוח מתוך חדר המלתחות הזה ולחיות לנצח בתור חיה. החיים היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים, לא ככה? את מזדווגת עם מאות בני-זוג שונים ולאף-אחד לא אכפת אם הם היו עם בת-דודה שלך או לא, כי יש סיכוי רב שאותו היצור שאת מזדווגת איתו הוא איזשהו בן-דוד מרוחק שלך בכל מקרה. אבל האם אכפת לך? לא, מפני שאת חרק מזורגג ואת בכלל לא יודעת מה משמעות הצירוף 'בת-דודה'. ואם באמת הייתי חיה בהיריון, בטח גם ככה בסוף הייתי אוכלת את התינוק שלי כשהיה נולד. הבעיה נפתרה.

אבל לרוע מזלי אני מכשפה אנושית, לכודה בתוך המלתחות של גריפינדור עם פרד, ג'יימס, אל', דום ומאלפוי שבוהים בי במבטים של תדהמה מוחלטת על פניהם. אני לא יכולה אפילו לברוח דרך הדלת מפני שהם חוסמים אותה. ואפילו אם אני אצליח לברוח החוצה, מחכים שם מאות תלמידים שרק יצחקו ויצביעו עליי כאילו אני איזו מוזרה.

ג'יימס הוא הראשון להתנער מהלם הקרב שנפל על כולם. הוא משתעל באי-נחת, מחליק את אצבעותיו בשיערו השחור (כפי שהוא תמיד עושה) ומעביר את המשקל שלו מרגל לרגל בבילבול.

"א-איך?" הוא שואל בחוסר-אמון.

"אתה רוצה שאצייר לך תרשים זרימה!?" אני עונה בעצבנות.

איזו שאולה מגוחכת.

"לא, זאת אומרת... מי האבא?"

אל', פרד ודום מהנהנים, בעוד מאלפוי נראה מלא תקווה שאני עומדת לזרוק איזשהו שם אקראי. אבל אני לא אומרת שום שם. אני פשוט ממשיכה להביט במאלפוי, כאילו מנסה למסור לו בטלפתיה שהתינוק הוא שלו. אך הוא פשוט בוהה בי חזרה בנחישות כי הוא לא עומד להאמין לזה עד שאני אומר זאת בקול-רם.

"רק רגע אחד," אומר אל'. "למה את מסתכלת עליו?"

עיניו של אל' נעות ביני לבין מאלפוי בבילבול. דום מתחילה לצחוק, אבל טון הצחוק שלה גבוה ולחוץ מדי בכדי להיחשב צחוק אמיתי וכנה.

"את עובדת עלינו," היא צוחקת. "זו עוד אחת מהבדיחות המוזרות שלך, נכון רוז? זה בדיוק כמו הפעם ההיא שהסתובבת בגלימה של סוהרסן ביום הנישואים של סבא וסבתא... אנחנו פשוט לא הבנו את זה הפעם, נכון?"

שוב, אני לא אומרת דבר ומביטה מטה אל כפות הרגליים שלי כי אני לא מסוגלת להביט במאלפוי יותר.

"רוז!" היא דורשת. "תגידי לי שאת עובדת עלינו."

אני מנענעת את ראשי בעצב. הו למה זה חייב היה לקרות ככה?

"הוא?" פרד צועק ומצביע על מאלפוי.

"את לא רצינית, ג'ינג'," ג'יימס תומך באחיו.

אני בקושי מקשיבה להם בכלל. דום הפסיקה לדבר לגמרי ומאלפוי חסר-מילים. אני מרגישה כאילו אני עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע.

"איך היית יכולה להיות כל-כך טיפשה, רוז?" אל' צועק ונשמע בדיוק כמו אבא.

"פשוט תסתום!" אני צורחת. "אני לא צריכה אותך כדי שתגיד לי את החרא הזה!"

אל', ג'יימס ופרד פונים שלושתם למאלפוי עכשיו. פניו נהפכו חיוורים הרבה יותר מבדרך-כלל. הוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף.

"שכבת עם בת-דודה שלי?" אל' שואל בשקט, אבל ניתן לשמוע את הזעם המודגש בקולו היציב.

"אני - אני אמ..."

ג'יימס ופרד שולפים את השרביטים שלהם ומכוונים אותם לכיוונו, אבל הם מורידים אותם מעט כשהדלת נפתחת בבת-אחת ופנימה צועדים המאמן ווד ופרופסור צ'אנג. ווד נראה זועם במיוחד בעוד צ'אנג נראית כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי - מצד שני, היא תמיד נראית ככה.

"מה לעזאזל הולך כאן? למה חצי נבחרת גריפינדור נמצאת כאן? מאלפוי, עוף מיד מהמלתחות של גריפינדור!" ווד נובח.

"פוטר, וויזלי, תורידו את השרביטים שלכם," צ'אנג מצווה.

הם עושים זאת, אך בחוסר-רצון מובהק. אף-אחד מהם לא מסיר את מבטו ממאלפוי אפילו לרגע.

"רוז, בואי איתי," אומרת צ'אנג לפני שהיא יוצאת בזריזות מחדר המלתחות.

"היי! חכי רק רגע! מה לגבי המשחק?" אני שומעת את ווד קורא בעודי הולכת אחרי צ'אנג החוצה. לאיש הזה באמת אין טיפת רגישות בגוף שלו. צ'אנג צועדת כל-כך מהר עד שאני חייבת ממש לרוץ כדי לעמוד בקצב שלה. למזלי, כשאנחנו מגיעים אל הטירה המסדורונות ריקים היות וכמעט כל תלמיד בהוגוורטס נמצא כרגע באיצטדיון-הקווידיץ', מנסה להבין מה לעזאזל קורה עכשיו. צ'אנג מובילה אותי לעבר משרד המנהל. בשנייה שאני עוברת בדלת אני נמשכת לחיבוק חזק על-ידי -

"דודה ג'יני?" אני קוראת.

"פרופסור פליטיק יצר איתי קשר כשלא הצליח לתקשר עם ההורים שלך - אל תדאגי להם, הם בסדר - מה קרה?"

פליטיק מכריח אותי לשבת בכיסא שמול שולחנו ולהסביר הכל. בהתחלה אני מבולבלת מדי בכדי לחשוב כמו-שצריך, אבל כשאני מגיעה לסיום הסיפור שלי, אפילו פליטיק נראה מופתע, צ'אנג אדישה וג'יני המומה מהידיעה על מי הוא האב של התינוק שלי. הייתי חייבת להכניס את הפרט הזה, נכון?

"זה בסדר, העלמה וויזלי," אומר פליטיק באדיבות. את לא התלמידה הראשונה בהוגוורטס שנכנסת להיריון, ואני בספק אם את תהיי האחרונה."

הממ, זו הקלה. עכשיו מה לגביי מחיקת הזיכרון של כל אחד מתלמידי הוגוורטס?

"ביקרת כבר אצל מדאם פומפרי?" הוא שואל.

"כן, ביום רביעי."

"ודיברת כבר עם המאלפויים?"

חזור שנית? המאלפויים?

ברבים?

הוא באמת מצפה ממני לשבת לא רק עם סקורפיו, אלא גם עם דראקו ואסטוריה מאלפוי, ולהסביר את המצב? הממ, אולי אני אוכל להזמין את ההורים שלי ואימא שלי תוכל להחטיף לדראקו אגרוף בפרצוף, כמו שמסתבר שהיא עשתה בשנתה השלישית. זה לא יהיה משונה בכלל. בעוד בערך חמש שנים אני אוכל לספר לבן שלי את הסיפור על איך "סבתא הרביצה לסבא בפרצוף."

בעצם, איך "סבתא הרביצה לשני הסבים שלך בפרצוף." כנראה שאימא שלי לא באמת מקסימה כמו שהיא מציגה את עצמה. אני באמת לא מבינה איך אני יצאתי בסוף כל-כך נורמלית עם שני הורים כמו שלי.

 כן, אני מחשיבה נערה הריונית בת שש-עשרה שמדברת לעצמה ושוקלת את האפשרות לרדוף חדרי שירותים במשך כל חייה (או בעצם כל מותה) כנורמלית לגמרי, תודה רבה לכם.

בעוד פליטיק מברבר על נושא כלשהו, אני מתנתקת לחלוטין. נראה שגם פרופסור צ'אנג לא מקשיבה לו בכלל. היא מביטה - לא, נועצת - בדודה ג'יני מבטי נאצה. אני רואה שג'יני מנסה ככל יכולתה להיראות כאילו היא מתעניינת במה שפליטיק אומר, אבל היא ממשיכה להתבונן בצ'אנג בזוית העין. ואני מזהה את המבט הזה. זה אותו המבט שהיא תוקעת בג'יימס בכל-פעם שהוא עושה משהו ממש רע. כמו, למשל, בפעם ההיא שהוא פוצץ את המחסן בביתם או כשהוא ניסה לשכנע את אל' לשחק עם מחולל-הזמן כשהיה בן שבע. זה המבט שהיא עוטה כשהיא ממש עצבנית על מישהו או משהו.

לפני שאני מספיקה אפילו לתהות מדוע ג'יני וצ'אנג מתעבות אחת את השניה, אישה בגיל-הארבעים מופיעה בתוך האח שמאחורי שולחנו של פליטיק. הוא קופץ בבהלה אך כשהוא מסתובב כדי לראות במי מדובר, הוא נרגע.

"הו, זו את גברת וויזלי," הוא אומר באדיבות.

זו דודה אודרי, אבל אין לי מושג מה היא עושה כאן.

"שלום פרופסור. ג'יני, אני מקווה שלא אכפת לך שאצטרף לשיחה," היא אומרת. "רוז, אני שמעתי לגביי ה - אמ - בעיה הקטנה שלך."

תמיד שמתי לב שכשדודה-אודרי מדברת על משהו שהיא מחשיבה כמביש או ירוד, היא משתמש במילה "קטן" לתארו, כאילו כדי להוריד מחשיבותו. לדוגמא, בכל פעם כשהיא מדבר עם דוד-ג'ורג' לגבי 'חנות ההוקוס-מוקוס של האחים וויזלי' היא קוראת לה "חנות הבדיחות הקטנה שלך", משהו שמרתיח את דעתו של ג'ורג'. היא מעצבנת בדיוק כמו דוד-פרסי, אם לא יותר. היא גם לא בדיוק האישה הכי מרשימה בעולם. נכון, היא נראית טוב יחסית, אבל יש לי חשד רציני שהיא נולדה בלי אישיות. היא מעולם לא פורעת את שיערה האפרורי אלא תמיד אוספת אותו בפקעת הדוקה. היא מורחת תמיד שפתון אדום ומגעיל ומסתובבת עם הבעה של מישהו שהרגע העליבו אותו, או שמונח לו משהו מסריח מתחת לאף. לפי דעתי, היא שחצנית חכמולוגית שבטוחה שהיא משהו מיוחד, ואני גם לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. אני יודעת שהיא הכלה הכי פחות מועדפת על סבתא מולי. אימא מנסה ככל יכולתה להיות נחמדה אליה, אבל אבא לא מסוגל להישאר איתה יותר מחמש דקות באותו חדר מבלי להשתגע. שמעתי פעם את דוד-הארי אומר שהיא התגלמות-המכשפה של דודתו, פטוניה... לא שאני יודעת מה זה אומר.

"מה את עושה כאן?" אני שואלת, מנסה לא להישמע גסת-רוח, אבל אני לא חושבת שזה עובד.

"ובכן, שמעתי על המצב שלך -"

"רגע אחד, איך לעזאזל את שמעת?" אני קוראת. אני יודעת שהיא לא תאהב את השימוש שלי במילה "לעזאזל", אבל ממש לא אכפת לי כרגע.

"ובכן אני התארחתי אצל הפוטרים כשג'יני קיבלה את המכתב מהמנהל -"

"אודרי," ג'יני מתערבת בשיחה. "אמרתי לך שאני מסוגלת להתמודד עם זה בעצמי."

"כן, כן אני יודעת אבל בנושאים שכאלו כמה שיותר אנשים - יותר טוב! שני ראשים חושבים יותר טוב מאשר אחד! כל המרבה - הרי זה משובח!"

"בסדר, אנחנו מבינים לאן את חותרת," אני אומרת בעגמומיות. היא האדם האחרון שאני רוצה או זקוקה לו ברגע זה. אני לא צריכה אותה כדי ששתנשא מעליי כאילו אני איזשהו סוג של טפיל. למעשה, זו הצורה שבה היא מביטה בי ברגעים אלו.

נשמעת דפיקה על הדלת ופנימה נכנס ווד מלווה מאחוריו במאלפוי שנראה מופתע וזועם. אני מרגישה את גופה של ג'יני מקשיח במתח לצידי והיא אוחזת את כף ידי כאות תמיכה כי היא יודעת שאני אזדקק לה.

"טוב," ווד מתחיל. "מישהו רוצה להסביר לי למה אחד ממשחקי הקוודיץ' הכי חשובים של העונה ננטש בעודו באוויר?"

"ווד," צ'אנג מתריסה. "אתה אי-פעם חושב על משהו מעבר לקווידיץ' מזורגג?"

ווד עומד למחות, אבל פליטיק מרים את ידו הקטנטה כמסמן לו לעצור. על אף גודלו, לפליטיק יש היכולת להשתיק אפילו את המאמן ווד בהינף יד. כנראה שהגודל באמת לא קובע.

"אני חושב שנזדקק למשחק חוזר, ווד," אומר פליטיק. "בבקשה תודיע שהמשחק הנוכחי בוטל."

ווד נראה כועס אך הוא לא מתווכח. הוא מסתער אל מחוץ למשרד וטורק את הדלת מאחוריו כמו איזה נער מצוברח. ג'יני ואני יושבות מול פליטיק כשגבינו לכיוון מאלפוי, שנראה חסר יכולת דיבור כרגע. דודה אודרי בוחנת את השתקפותה במראה שלצד דיוקנו של פרופסור דמבלדור. אני כמעט בטוחה שתפסתי אותו מגלגל את עיניו לכיוונה.

"מר מאלפוי, תפוס כיסא," אומר פליטיק, ומזמן לו כיסא ממש לצד הכיסא שלי. תודה רבה באמת.

מאלפוי צועד באיטיות לעבר הכיסא וצונח עליו, מתחמק במכוון ממבטי. הוא נחוש בדעתו לא להסתכל עליי כלל. אני מניחה שאי-אפשר להאשים אותו - אני הייתי שונאת אותי, אם הייתי הוא.

"מיותר לציין שזהו נושא רגיש," פליטיק פותח את דבריו, אך שוב הם נקטעים על ידי שני אנשים שיוצאים מתוך האח מאחורי שולחנו. אני מזהה את הגבר הג'ינג'י שמלווה באישה בעלת השיער הסבוך - ההורים שלי. הם מתעלמים אחד מן השני באופן בוטה, בדומה לאופן שבה מאלפוי מתעלם ממני.

"רון! הרמיוני!" ג'יני  קוראת. אני מוכרחה להודות שאני המומה בדיוק באותה מידה מהעובדה שהם באמת הופיעו, שלא לדבר על זה שהם הופיעו יחד.

אבא נראה כאילו הוא רוצה לקפוץ על מאלפוי ולחנוק אותו למוות.

"הרגע שמענו את החדשות... בדיוק היינו בהוגסמיד כשהינשוף מצא אותנו," אומרת אימא. מה לעזאזל הם עשו בהוגסמיד?

אימא יושבת על אחד הכיסאות שפליטיק זימן. היא נראית נורא. אני יודעת שעבר רק שבוע מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה, אבל היא נראית כאילו היא לא הברישה את שיערה מאז, שלא לדבר על לשטוף אותו, ויש לה שקיות כהות מתחת לעיניים באופן מוגזם. אבא לא נראה הרבה יותר טוב. הזקן שלו נראה מוזנח מתמיד - אימא תמיד הייתה מכריחה אותו להתגלח, אבל עכשיו זה נראה כאילו לא עשה זאת מימיו. ניתן לראות שהוא לא סירק או שטף את שיערו גם כן - בכנות, מה עשיתי שזכיתי לכאלה הורים מסריחים?

ואני מתכוונת מסריחים, באופן מילולי.

"עכשיו שכולנו ישובים," פליטיק מדבר שוב. "יש מספר עניינים שצריך-"

והרעש של גחלים מתפצחים מהאח שמאחוריו קוטע את נאומו.

"בשם תחתוניו של מרלין!" הוא מצייץ וקופץ מכיסאו כדי לראות במי מדובר.

ראשונה יוצאת מן האח אישה גבוהה ודקיקה, בעלת שיער שחור ועיניים כהות מאוד. עורה הבהיר ושפתיה האדומות גורמות לה להיראות כמו מין ערפדית, אך כשהיא מחייכת לעברי, היא נראית די ידידותית. אז אני מבינה שהיא לא מחייכת לעברי - היא מחייכת אל מאלפוי.

"סקורפיו, מותק, מה קורה כאן?" האישה שואלת, עטה קדימה ומנשקת אותו על הלחי. סקורפיו דוחף אותו ממנו ומשפשף את הלחי.

"לא היית צריכה לבוא, אימא," הוא ממלמל.

זאת אימא של סקורפיו?  מעולם לא ראיתי אותה לפני כן כיוון שאבא של מאלפוי הוא זה שמוריד אותו בקינגס קרוס בכל ספטמבר. סקורפיו באמת לא נראה בכלל כמו אימא שלו, אולי חוץ מהעיניים. מעבר לכך, קשה לזהות שהם בכלל קרובי משפחה.

איש נוסף מגיח מתוך האח מספר שניות לאחר מכן ואני מיד מזהה אותו בתור דראקו מאלפוי. נראה שאבא מסוגל לרצוח מישהו כרגע. מאחורי שיערו הארוך, האדמוני והסבוך אני יכולה לראות את עיניו הכחולות מתכווצות בהבעת סלידה לכיוונו של מר מאלפוי. אם לשפוט לפי מראה הדברים, גם מר מאלפוי מרגיש אותו הדבר. דראקו כמעט קירח לגמרי ומעט השיער שנשאר לו בהיר יותר משיער בנו.

"מר וגברת מאלפוי," אומר פליטיק ומזמן אפילו עוד כיסאות. ברצינות, יש כאן יותר כיסאות מאשר בחנות רהיטים מזורגגת.

"נראה שנהיה כאן טיפה צפוף," אומרת ג'יני, מבחינה ככל הנראה במתח שמצטבר אחרי כל הגעה של אדם אל המשרד הקטן. "אודרי, אולי כדאי שאני ואת נחזור אליי הביתה..."

"הממ? או, כן," אודרי אומרת בקול מרוחק, ומסדרת את הגבות שלה מול המראה. מובן שהיא לא הבחינה בכלל שההורים שלי ובני-הזוג מאלפוי הגיעו.

ג'יני מחייכת אליי בעידוד, אוחזת בידה של דודה אודרי וגוררת אותה לעבר האח. היא חופנת בידה אבקת פלו ואומרת "אחוזת וודגייט" ונעלמת אל תוך האח. אודרי עושה אותו הדבר לפני שהיא ממלמלת "שלחי לי ינשוף" לכיוון אימא שלי, שבקושי מביטה בה.

"בכל מקרה, כמו שאמרתי," פליטיק ממשיך. "ה-"

"סקורפיו," דראקו אומר באיטיות, כאילו פליטיק לא היה באמצע משפט. פליטיק קופץ מהכיסא, נאנח בכבדות ויוצא אל מחוץ למשרד כאילו בהכרת כניעה. נראה שאף אחד אחר לא שם לב. ואו, הצלחנו לגרום למנהל לצאת מהמשרד של עצמו.

"מה לעזאזל קורה כאן?" דראקו שואל את בנו בישירות. מאלפוי מושך בכתפיו. ראשו נח על כף ידו והוא מביט ברצינות על הרצפה.

"אל תתעלם ממני," דראקו מתריס. "מה עשית הפעם?"

"דראקו," גברת מאלפוי אומרת ברכות, אך בעלה משתיק אותה.

"תראה, אנחנו יודעים שזה רציני - קיבלנו ינשופים מבית הספר בעבר, אך מעולם לא ציפינו שיקראו לנו בדחיפות! כנראה ממש פישלת הפעם!" דראקו אומר, וקולו מתחזק בכל מילה ומילה.

"זה מה שאני, נכון? פשלה אחת גדולה," סקורפיו מסנן.

"אל תנסה אפילו להתחמק מזה הפעם!" דראקו צועק. "ספר לנו מה עשית!"

"מסתבר שהכנסתי אותה להיריון!" דראקו צועק ומצביע עליי אבל עדיין לא מביט בי. אני לא מסוגלת להעמיד פנים שזה לא כאב.

"מה?" דראקו שואל בגועל. מבטיהם של גברת מאלפוי ושל דראקו נעים ביני לבין סקורפיו.

"היא?" דראקו צועק. "וויזלית? הכנסת וויזלית להיריון?"

אבא נעמד בבת אחת. הוא הרבה יותר גבוה מדראקו, אך הוא לא נראה מאוים.

"סתום ת'פה, מאלפוי," אבא אומר.

"באמת תהיתי מתי אתה תתחיל לדבר, וויזלי," דראקו אומר בבוז. "סוף-סוף גידלת עמוד שידרה?"

"אני אחטיף לך כל-כך חזק עד שלא יוכלו לזהות אותך אם לא תסתום עכשיו," אבא עונה בארסיות. אימא נעמדת ומנסה להרגיע את אבא, אך הוא דוחק אותה הצידה. דראקו עושה אותו הדבר לאשתו, אסטוריה.

"הכל באשמתך, וויזל," אומר דראקו. "הזונה הקטנה וההיריונית שלך לא תפגע בסיכויים של הבן שלי לקבל משרה במשרד הקסמים."

אבא מזנק על דראקו, אבל סקורפיו מגיע לשם קודם ודוחף את אבא שלו כל כך חזק שהוא נופל על הרצפה בחבטה. אסטוריה מחסירה נשימה ומכסה את פיה בידיה.

"שלא - תעז - לקרוא - לה - ככה," סקורפיו אומר בקול איטי.

דראקו בוהה בבן שלו ועיניו מלאות בהלם וזעם. אף אחד לא מדבר לרגע אחד - אפילו אבא ואימא שוכחים את הריב הקטנוני שלהם ומביטים אחד בשני בשוק. נראה שאסטוריה מתביישת בבעלה ובבנה עד שאני כמעט מרחמת עליה.

"אני נתתי לך הכל," דראקו ממלמל, ומנגב את בדם מהאף שלו. "את סתם חתיכת פרחח קטן, מפונק וכפוי-טובה!"

"ואשמת מי זה? האב אוכל-המוות שלך קילקל אותך בדיוק כמו שהאב אוכל-המוות שלי קילקל אותי!" סקורפיו צועק.

ואו, מתח באוויר.

ברצינות, אני כמעט יכולה לחתוך אותו בסכין.

סקורפיו מעיף מבט אחד אחרון בדראקו ומסתער אל מחוץ למשרד, טורק את הדלת בחוזקה מאחוריו. אסטוריה רצה לעבר דראקו ומתקנת את האף שלו בהינף שרביט. דראקו מתרומם מהרצפה ופונה אליי ואל הוריי, עם דם על הסנטר והחולצה שלו.

"אני מבטיח לכם," הוא אומר בקודרות. "שלבן שלי לא יהיה יותר שום קשר אליה-" הוא מצביע עליי. "או אל השרץ שלה. זו התחייבות."

והוא נעלם אל תוך האש מבלי לומר מילה.

"אני... אני כל-כך מצטערת," אסטוריה מאלפוי אומרת לי ולאימא. "הוא... הוא פשוט..."

היא גוררת את עצמה לכיוון האח. אימא מהנהנת לה בהבנה ואסטוריה נכנסת אחרי דראקו אל האח. אז הם פשוט נוטשים את הבן שלהם ברגע שכזה? ואו, ואני חשבתי שההורים שלי קשים. לפחות הם נשארו כדי לדבר איתי על הכל. מצד שני, אני לא שברתי לאחד מהם את האף.

ועכשיו, איכשהו, נשארנו אני אימא ואבא במשרד של פליטיק. אימא ממהרת לכיווני ומחבקת אותי כאילו לא ראינו אחת את השנייה במשך חודשים.

"אוה רוז, חשבנו שמשהו נורא קרה כשקיבלנו את המכתב. אני כל-כך שמחה שאת בסדר."

"בסדר?" אני קוראת. "אתם חושבים שאני בסדר? לורה פלפס הודיעה לכל בית הספר שאני בהיריון ואתם חושבים שאני בסדר?"

אבא משתעל באי נוחות. אף אחד מאיתנו לא אומר דבר במשך כמה דקות.

"אז... " אני מתחילה. "השלמתם כבר?"

אימא מזעיפה פנים ואבא בוהה ברצפה ואוזניו מאדימות. אני אקח את זה כתשובה שלילית.

"תקשיבי, מתוקה," אומרת אימא. "אנחנו מבינים שאת נתונה תחת המון לחץ בתקופה האחרונה, ואנחנו מצטערים שאנחנו נאלצים להעמיס אפילו עוד יותר לחץ עלייך... זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים אותך-"

"אתם מתגרשים?!" אני מתפרצת.

אימא ואבא מביטים אחד על השני באי נחת.

"אמ," אבא אומר. "אנחנו רק... לוקחים פסק-זמן."

כמה רוס ורייצ'ל מצידם.

"אני אתגורר בהוגסמיד לתקופה הקרובה," אומרת אימא. "כדי שאוכל להיות קרובה אם תזדקקי לי. אבא שלך בדיוק עזר לי להתמקם כשקיבלנו את המכתב."

"ומה לגביך?" אני שואלת את אבא. "אתה לא רוצה להיות קרוב אליי?"

"אל תתחילי, רוז," אומר אבא בעייפות. אני שונאת את העובדה שהוא לא קורא לי "רוזי" יותר. זה כאילו הוא קיבל את העובדה שכבר התבגרתי בטרם עת.

אני רצה מהמשרד עם דמעות בעיניים מבלי לומר מילה לאף אחד מהם. החיים שלי לא יכולים להיות יותר גרועים מעכשיו. אני לא יכולה להביא ילד למשפחה כזו שבורה ולא מתפקדת. שני הסבים שלו ישנאו אותו - איזו מין סביבה זו עבור ילד? אני לא מסוגלת לעשות את זה. השליתי את עצמי כשחשבתי שאני מסוגלת.

אני רצה ורצה דרך המסדרונות. אנשים מצביעים ומתלחששים לידי - זה מרגיש כמו היום הראשון בבית-הספר בו אנשים הצביעו עליי, על אל' ועל דום מכיוון שהיינו קרובים של הארי פוטר. אלא שהפעם זה הרבה יותר גרוע. אני הבדיחה של כל תלמידי בית הספר.

אני רצה ממש מהר עכשיו והראייה שלי מיטשטשת מרוב הדמעות שבעיניי. אני אפילו לא יודעת לאן אני רוצה להגיע. לבסוף אני מוצאת איזה מסדרון ריק ומתיישבת בפינה כי אני מרגישה שאם אנסה לרוץ עוד צעד אחד, אני אתמוטט. הלוואי שהייתה לי את גלימת ההיעלמות של ג'יימס כרגע. אני שומעת שיעול.

והנה הוא, עומד מולי, עם מבט קודר על פניו - אותו הבן-זונה הסקוטי, הבלונדיני והמדהים-ביופיו. הוא נשען על הקיר שמולי ומחליק כנגדו אל הרצפה כך שאנחנו מביטים אחד בשני.

"למה לא סיפרת לי?" מאלפוי שואל בשקט.

"אני לא יודעת." אני מושכת בכתפיי. "לא ידעתי איך."

"חשבת בכלל שיש לי את הזכות לדעת?" הוא אומר בכעס.

"מתי לעזאזל הייתי אמורה לומר את זה?" אני מתרפצת. "בזמן שהתמזמזת עם דום?"

"אולי בזמן שהתמזמזתי איתך?!"

"פשוט עזוב את זה, מאלפוי," אני נאנחת. "אין לך ממה לדאוג בכל מקרה."

"אני עומד להפוך להיות אבא ואין לי ממה לדאוג?" הוא אומר באי-אמון.

"אין לך," אני אומרת. "כי אתה לא עומד להפוך להיות אבא."

הוא נראה מבולבל ומטה את ראשה הצידה בצורה שאני מוצאת מאוד חמודה. נו טוב, אני לא אמורה לחשוב על זה יותר. הרסתי לגמרי כל סיכוי שאי-פעם היה לי להיות איתו.

"החלטתי שאני אמסור אותו לאימוץ."

הפרק הקודם		הפרק הבא