האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

משהו אחר עצר אותם.
הם שמעו מכיוון היער נביחה חדה.
הם הזיזו את ראשיהם, עדיין מחובקים לעבר מקור הקול.
היה זה כלב שחור וגדול.
"אוי לא..." ג'יימס מלמל לעצמו.
"אנחנו צריכים להמשיך את זה", הוא לחש ל-לילי, נתן לה נשיקה במצח ואז רץ לכיוון היער.
כשהיה בטוח שהיא כבר לא רואה אותו הוא השתנה לאייל, ורץ אחרי הכלב.
הוא השיג אותו אחרי כמה מטרים של ריצה.
הכלב נעצר, ואז חזר להיות סיריוס.
גם ג'יימס חזר להיות עצמו.
"בגלל זה התנהגת ככה הבוקר?" סיריוס אמר בקרירות ברגע שג'יימס השתנה בחזרה לבן אדם.
"כן..." הוא התחיל להגיד, אבל סיריוס קטע אותו.
"למה לא סיפרת לי?" הוא שאל, ניצוץ כעס בעיניו.
"אני מצטער, פשוט..." אבל סיריוס עוד פעם התפרץ לדבריו.
"חשבתי שאנחנו אמורים להיות חברים, לא?"
"ברור, אבל..."
"יכולת לספר לנו הבוקר במקום להתנהג כמו אידיוט", הוא עצר אותו.
"אני מצטער", הוא אמר והרכין את ראשו.
"למה לא סיפרת לנו?" שאל סיריוס בכעס, נוטש את ההבעה הקרה שלו.
"אתה לא סומך עליונו?"
"ברור שאני סומך עליכם..." הוא התחיל להגיד, אך לא היה לו איך להמשיך.
איך הוא אמור להסביר את זה לסיריוס?
הוא ידע שלילי לא הייתה רוצה שסיריוס או רמוס או פיטר, ובעצם אף אחד, ידעו על זה.
הוא ניסה לדמיין את עצמו במקום סיריוס.
מה הוא היה עושה, אם היה מגלה שסיריוס עשה משהו כזה ולא סיפר לו?
הוא הבין לגמרי מה הוא הרגיש ולמה כעס עליו, אבל הוא לא ידע מה הא יכול לעשות בנידון.
"נו, אז כמה זמן זה נמשך, הקטע הזה?" הוא שאל בהתנשאות.
"כל השנה? כל הריבים האלה שלכן היו כדי להסתיר את זה?"
"לא!" הוא אמר לו במהירות. הוא לא רצה שהוא יחשוב שהוא הסתיר את זה ממנו כל כך הרבה זמן.
"הבוקר היתה הפעם הראשונה ש..." הוא התחיל להגיד והסמיק.
"תקשיב, רך כף, אני מצטער, בסדר?" הוא האמר והתחיל ללכת לכיוון היציאה מהיער.
"אני לא ידעתי מה לעשות, הייתי ממש מבולבל..."
"ראיתי", אמר סיריוס.
"רצית לצאת מהחדר בפיג'מה..." הוא אמר, הסתכל עליו וחייך חיוך קטן.
"אתה רואה", ג'יימס אמר לו, שמח שסיריוס סלח לו."בשביל זה יש חברים. כדי שלא יתנו לך לצאת מהחדר בפיג'מה", הוא אמר ושניהם צחקו.
"אז מה אתה מתכוון לעשות?" שאל סיריוס אחרי כמה שניות של שתיקה.
"אני לא יודע", ג'יימס אמר בכנות, ועכשיו שמח שיש לו מישהו להתייעץ איתו.
"אני אפילו לא יודע אם היא רוצה... אתה יודע, להמשיך את זה", הוא אמר, ושניהם התיישבו בצילו של אחד העצים.
"זאת אומרת, באמת, זה היה מדהים", הוא המשיך, נזכר בכל רגע.
"נו, ומה היא אמרה?" שאל סיריוס ונשכב על הגב, עוצם את עיניו מפני השמש.
"היא אמרה שאי אפשר להמשיך את זה..." ג'יימס מלמל.
"למה לא?" שאל סיריוס והתיישב מולו.
"כששאלתי אותה למה לא היא אמרה, ואני מצטט, 'פשוט לא'." הוא ענה לו, מרגיש יותר מתוסכל משהרגיש כשדיבר איתה.
"אהה, נו, עכשיו הכל ברור!" אמר סיריוס בציניות ונשכב עוד פעם על הדשא.
"אז רק תזכיר לי איך בגעתם מזה לנשיקה?" הוא שאל, כאילו בסתמיות, עיניו עדיין עצומות.
"לא יודע..." הוא מלמל. "זה פשוט... קרה", הוא אמר, מנסה בעצמו להבין איך.
"ואולי הייתי מבין, אם מישהו", הוא אמר ונעץ בו מבט חד, "לא היה מפריע לנו."
סיריוס פקח עין אחת וחייך אליו.
"אני הצלתי את שניכם", הוא אמר בלגלוג, "עוד שנייה הייתם בולעים אחד את השני."
ג'יימס הסמיק.
"טוב, אני מניח שאני צריך לספר גם לרמוס, נכון?" הוא שאל אותו בשקט ונשכב לידו.
"כן, כנראה שכן", הוא אמר באדישות.
"טוב, אז בוא נחזור, לפני שגם הוא יגלה את זה כמו שאתה גילית", הוא אמר וקם.
סיריוס רטן, וג'יימס נתן לו יד ועזר לו לקום.
ג'יימס הרגיש עכשיו, כששיתף בזה עוד מישהו, הרבה יותר רגוע.
הם חזרו לחדר המועדון, וראו את רמוס יושב על אחת הכורסאות וקורא.
הם קירבו אליו שתי כורסאות והתיישבו.
"איפה פיטר?" סיריוס שאל.
"במרפאה", השיב רמוס בלי להרים את עיניו מהספר.
"למה?" שאל ג'יימס ושם בפיו מסטיק שמצא בכיס המעיל שלו.
"סד הטיל עליו קללה", הוא אמר.
שון סד היה תלמיד שנה רביעית, רודף בקבוצת הקוידיץ' של סלית'רין.
"איזו הפתעה" ג'יימס מלמל.
"בכל מקרה", אמר סיריוס בהתרגשות, "ג'יימס רוצה לספר לך משהו".
"מה?" שאל רמוס וסוף סוף הרים את מבטו מהספר.
ג'יימס כחכח בגרונו.
"טוב..." הוא התחיל להגיד, אבל אז הפסיק.
בעצם, מה אנחנו? הוא שאל את עצמו.
אנחנו לא יוצאים, ואנחנו גם לא חברים. אני אפילו לא יודע אם היא רוצה להיות איתי...
"מה, ג'יימס?" רמוס שאל בסקרנות והעיר אותו ממחשבותיו.
"אהה..." הוא פשוט לא מצא את המילים, ורמוס החזיר את עיניו לספר שקרא.
"הוא ואוונס ביחד", סיריוס אמר מהר, כאילו הוא לא הצליח להתאפק.
"מה?!" הוא אמר ומרוב הפתעה נפל לו הספר מהידיים.
"אנחנחו לא ביחד סיריוס", הוא אמר בכעס והתכופף להרים את הספר.
"כן, אתם כן ביחד", אמר סיריוס בעקשנות.
"ואל תהיה מפגר, אתה יודע למה המציאו שרביט?" הוא אמר ונופף מולו בשרביטו.
"לאנשים עצלנים", הוא אמר והצביע עם שרביטו על הספר.

"אציו ספר!" הספר טס לתוך ידיו, ובדרכו פגע לג'יימס בראש.
"לא הבנתי, אתם כן ביחד או לא ביחד?" רמוס שאל, מבולבל.
"אהה! בגלל זה התנהגת ככה בבוקר?" הוא שאל בהתלהבות.
סיריוס הנהן.
"חשבתי כבר שלקחת סמים או משהו..." הוא מלמל.

"זה בסדר, רמוס", סיריוס אמר. "אוונס בשבילו זה סם", הוא קרץ, וג'יימס נתן לו מכה בראש.
"אוו!" הוא אמר בכעס ושפשף את ראשו. "זה כאב."
"תקשיבו אני לא יודע אם אנחנו ביחד. כל מה שאני יודע זה שהת..."  אבל הוא עצר, כי רמוס שישב מולו הצביע עם ראשו על משהו מאחורי ג'יימס.
הוא הסתובב אחורה, וראה את לילי עומדת שם.
"אני יכולה לדבר איתך רגע, פוטר?" היא סיננה דרך שיניים חשוקות.
הוא קם מהכורסא באנחה והלך אחריה.
הוא הסתובב לחברים שלו ומתח קו על צווארו ואמר בלי קול "אתם מתים!" הם רק החזירו לו חיוך לגלגני.
הוא הלך אחרי לילי, והוא שם לב שלאט לאט השיחות בחדר המועדון דעכו, וכולם עקבו אחריהם.
תלמידי גריפינדור היו רגילים לזה שלילי אוונס וג'יימס פוטר רבים אחד עם השני, צועקים אחד על השני, מעליבים אחד את השני, מאיימים במוות, אבל בחיים לא ראו אותם יוצאים החוצה לבד.
ג'יימס הסתכל סביבו במבוכה, אבל לילי רק המשיכה ללכת בראש מורם.
הם יצאו מחדר המועדון.
לילי הובילה אותו אל מעבר לפינה ואז הסתובבה אליו.
אילו מבטים היו יכולים להרוג...
"סיפרת להם?!" היא שאלה בכעס.
"לא!" הוא התגונן.
"אז איך הם יודעים?" היא שאלה בלעג.
"הם קראו את המחשבות שלך?"
"אני לא אמרתי להם", הוא אמר, נואש. "סיריוס ראה אותנו."
"מתי בדיוק הוא ראה אותנו? היא דרשה לדעת."ולמה רדפת אחרי הכלב הזה מקודם?" היא שאלה, ועכשיו בנוסף לכעס נוספה לקולה קצת סקרנות.
"אמממ..." הוא לא ידע מה הוא אמור לעשות.
איך הוא יסביר לה למה רדף אחרי סיריוס?
איך הוא יסביר לה איך ומתי סיריוס ראה אותם?
"בואי", הוא אמר לה ולקח לה את היד.
"לאן?!" היא שאלה ושחררה את ידה.
"למקום שלא יוכלו לשמוע אותנו", הוא אמר לה והמשיך ללכת.
הם יצאו החוצה, והלכו לגדה השנייה של הנהר, זו שקרובה ליער האסור.
ג'יימס היה בטוח שלא יצוטטו להם שם.
הוא החליט לספר לה.
ממילא אין שום דרך אחרת להסביר את ההתנהגות שלו, והוא גם חשב שאם הוא יגלה לה סוד כל כך חשוב, היא תבין שהיא באמת חשובה לו ושהוא סומך עליה.
"טוב", הוא אמר והתיישב.
"אני הולך לספר לך משהו, אבל את חייבת להישבע לי שלא תספרי לאף אחד". הוא אמר במבט רציני, והוא ראה שהוא הצליח לסקרן אותה.
לילי הנהנה והתיישבה גם היא. "נשבעת".
ג'יימס נשם עמוק.
"טוב..." הוא החליט שהוא לא יספר לה על רמוס, אלא רק על שלושתם.
הוא נשם עמוק "פיטר, סיריוס ואני הפכנו לאנימאגים", הוא אמר לה.
"והכלב השחור שהיה ביער היה סיריוס, והוא ראה אותנו ו... היתי חייב לספר לו", הוא גמגם.
היא רק הסתכלה עליו לכמה שניות.
"תוכיח לי", היא אמרה בקול בטוח ומתגרה.
"להוכיח לך?" הוא הרים גבה.
"כן, אם אתה אנימאגוס, אז תוכיח לי!" היא אמרה והישירה אליו מבט.
ג'יימס משך בכתפיו, והסתכל כדי לוודא שאין אף אחד סביבם שיכול לראות אותם.
הוא הסתכל על לילי, ואז השתנה.
הוא ראה אותה קופצת ממקומה בבהלה.
הוא התקרב אליה בזהירות, ראשו מושפל, וקרניו כמעט נוגעות באדמה.
היא התקדמה אליו צעד אחד, ואז הניחה יד על גבו וליטפה אותו.
התחושה הייתה נעימה.
הוא הרגיש כאילו היא עושה לו מסאז'.
הוא הרים בזהירות את ראשו, כדי לא לפגוע בה עם קרניו. היא התכופפה עד שראשה היה בגובה של ראשו והביטה לו בעיניים.
היא בחנה אותו, וג'יימס ידע שהיא מסתכלת על הסימנים דמויי המשקפיים סביב עיניו.
וואו..." היא מלמלה.
הוא חשב שכבר הוכיח לה מספיק, לכן השתנה בחזרה לבן אדם, ואז התיישב לידה.
"וואו", היא אמרה עוד פעם.
"איך... איך עשיתם את זה?" היא לחשה.
"עבדנו על זה הרבה", הוא ענה.
"אז בגלל אתם קוראים לסיריוס רך כף?" היא שאלה.
"כן", הוא הנהן וחייך. "רמוס המציא את זה."
"למה לופין לא הפך לאנימאגוס?" היא שאלה סקרנית.
"אמממ..." הוא ממש לא ידע מה להגיד לה, אבל הוא ידע שאסור לו לספר לה על 'הבעיה הפרוותית' של רמוס.
"יש לו... משהו אחר..." הוא התחמק.
הם ישבו כמה שניות בשתיקה.
"מצטערת", היא אמרה בשקט.
"זה בסדר", הוא ענה לה.
הוא כרך את ידיו סביב כתפיה וקירב אותה אליו, והיא שמה את ראשה על כתפו.
"לילי, אני לא רוצה שזה יפסק", הוא אמר לה, נואש, אחרי כמה שניות של שקט.
"אל תגידי לי שאת מעדיפה את המצב הקודם", הוא אמר לה.
"אני לא", היא אמרה לו, כמעט בכעס וסובבה את פניו אליה.
"אבל מה עם אלכס?" היא שאלה, ונשמעה כאילו היא מנסה למצא תירוץ ללמה הם לא יכולים להיות ביחד.
"אני אפרד ממנה!" הוא אמר בלהט. "אני לא מרגיש אליה אפילו חצי ממה שאני מרגיש אלייך", הוא אמר לה בעדינות.
"אם את לא רוצה, אף אחד לא צריך לדעת על זה", הוא לחש לה.
"ומה עם סיריוס?" היא שאלה , לא משוכנעת.
"אל תדאגי", הוא אמר בביטחון. "תשאירי לי את סיריוס."
היא סובבה את ראשה ממנו ולא ענתה.
"בבקשה?" הוא התחנן.
"לפחות תנסי, אני לא יכול להיות כזה נורא!" הוא אמר, והוא ראה את זוויות פיה מתרוממות בחיוך.
"לא, אתה באמת לא כזה נורא", היא אמרה לו בחיוך.
הוא החזיר לה חיוך, הוא הרגיש משהו שלא יכל לתאר.
הדבר הכי קרוב לזה הייתה ההרגש המשחררת כשרכב על מטאטא.
למעלה, בשמיים, כלום לא יכול פגוע בו, הוא ידע, וכל הדאגות שלו תמיד נשארו על הקרקע. אין להם מקום שם למעלה.
גם עכשיו הוא הרגיש ככה.
הוא השאיר את כל הדאגות שם בחדר המועדון. אין להם מקום פה ליד השיער האדמוני והעיניים הירוקות האלה, שעכשיו הסתכלו עליו במבט שאף פעם לא ראה לפני על פניה של לילי.
הדאגות והצרות יחזרו אליו כשהבועה הזו תתפוצץ, הוא  ידע, אבל בינתיים הוא היה משוחרר, וכשהשפתיים שלה נגעו בשלו, הוא הרגיש פשוט אושר.
כן, אין פה מקום לשום דבר חוץ ממנה...

הפרק הקודם		הפרק הבא