הפעם השלוש מאות חמישים ושמונה

כשלילי התעוררה ג'יימס וסיריוס כבר הספיקו להתעתק להוגוסמיד.

ג'יימס נשא את לילי בעדינות תבזרועותיו אל עבר הטירה.

"ג'יימס," מלמלה לילי.

ג'יימס הביט למטה.

"לילי! התעוררת!"

"איפה אנחנו?" שאלה לילי.

"אנחנו בדרך לטירה, תכף נהיה במקום בטוח," אמר ג'יימס.

"שום מקום כבר לא בטוח," מאמרה לילי, היא הרגישה שראייתה מתערפלת שוב. "הוא סימן אותי."

היא שקעה שוב בחשכה.

כשהיא התעוררה שוב, היא הייתה במרפאה.

מאדם פומפרי ערבבה במהירות כמה חומרים בתוך בקבוק והגישה לה. "קדימה. תשתי את זה. עד הסוף. כן. ככה." היא לקחה מלילי את הבקבוק הריק.

פרופסור מקגונגל, ג'יימס וסיריוס שעד עכשיו התווכחו בקול בצד ניגשו אל המיטה.

"איך את מרגישה?" שאלה הפרופסור.

"כאילו ניגבו בי את המרתפים של הוגוורטס ואז חבטו בי כדי לנער את האבק," השיבה לילי.

רק אז היא הבחינה ששרוולי חולצתה נקרעו כדי לחשוף את סימני העיקוב שעל זרועותיה.

כל זרוע נשאה עכשיו חישוק אדום כואב ליד הכתפיים, מוקף אותיות בשפה משונה.

"זה יעלם?" היא שאלה. "יש אפשרות להסיר את הכישוף?"

פרופסור מקגונגל לא השיבה. "צאו מכאן, בנים. אני ולילי צריכות לדבר."

ג'יימס סיריוס ניסו למחות, אבל מבט אחד מהפרופסור השתיק את התלונות.

רק כשהם יצאו החלה הפרופסור לדבר.

"אלה סימני עיקוב, לילי. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו, אבל את יודעת איך זה עובד. אם לא שותים את השיקוי בזמן, רק מטיל הקללה יוכל להסירה."

"השיקוי שמאדם פומפרי נתנה לי?" שאלה לילי.

"כן."

"ושתיתי אותו בזמן?"

"אני מאד מקווה, לילי. אני מאד מקווה," אמרה מקגונגל בכנות. "פרופסור דמבלדור הלך לסדר כמה עניינים עם משרד הקסמים, אבל כשהוא יחזור, אולי הוא יצליח למצוא דרך טובה יותר לבטל את הכישוף."

לילי הנהנה.

"תודה, פרופסור."

הפרופסור הביטה אל הדלת וחייכה. "אני חושבת שכדאי לי לתת לחבריך להיכנס עכשיו."

היא קמה ופתחה את דלתות המרפאה.

ג'יימס סיריוס, אליס יסמין ומליסה כשלו פנימה.

לילי כיסתה את סימני העיקוב בעזרת השמיכה לפני שחבריה יספקו לראות.

"לילי!" צווחה אליס. "את בסדר!"

"צריך קצת יותר מבלונדינית אחת בשביל לחסל אותי," חייכה לילי.

"אני לא מאמינה שקלי עשתה את זה!" אמרה יסמין.

"גם אני לא," אמרה לילי.

היה כל כך טוב לחזור להוגוורטס אחרי כל האירועים האחרונים.

מליסה ואליס רצו לדעת כל מה שקרה בפרטי פרטים ויסמין רק שתקה והקשיבה, עיניה הכחולות קרועות לרווחה.

אגרופיו של ג'יימס נקמצו ככל שלילי המשיכה ותיארה את מה שעבר עליה, וסיריוס הניח יד מרסנת על כתפו.

"וואו," אמרה אליס כשלילי סיימה לדבר.

"עברו עליך שני ימים משוגעים," הוסיפה מליסה.

"העיקר שהכל נגמר בטוב," אמרה יסמין. "אבל אם אנחנו רוצים שהכל ימשיך ככה, כדאי לנו למהר לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל. גברת פטיס מלחיצה אותי."

"נבוא לבקר אותך ברגע שנוכל," הבטיחה אליס וארזה את חפציה.

כולם עזבו את החדר, ורק סיריוס וג'יימס נשארו.

"אני תכף אבוא סיריוס," אמר ג'יימס כשסיריוס העיף בו מבט שואל וסימן בידו אל הדלת.

סיריוס משך בכתפיו ויצא מהמרפאה.

"אני יודע שיש עלייך סימני עיקוב," אמר ג'יימס. "זה ששמת עליהם שמיכה לא יעזור לך להסתיר אותם."

לילי הסירה את השמיכה מכתפיה.

"בבקשה אל תגלה ג'יימס," אמרה לילי. "אני לא רוצה להדאיג אותם. ועדיין יש סיכוי שהם ייעלמו. שתיתי את השיקוי."

"לילי, אלא סימני עיקוב. חייבים לעשות משהו כדי להעלים אותם. את יודעת מי יוכל למצוא אותך בכל מקום אם הם לא ייעלמו."

"אני יודעת ג'יימס. בבקשה אל תעשה עניין. זה גם ככה קשה," היא שפשפה בידיה את הסימנים הכואבים שעל זרועותיה.

"בסדר," אמר ג'יימס. "אבל אני מתכוון להבריז מהשיעור בשביל חטט בספרי מניעת כשפים אפלים."

"ג'יימס!" קראה לילי.

"את חייבת לתת לי לעזור לך!" אמר ג'יימס. "זה מסוכן."

לילי אחזה את ראשה בין ידיה בעייפות.

"תעשה מה שאתה רוצה. שום דבר שאני אגיד לא יעצור אותך בכל מקרה, נכון?"

"נכון לגמרי," אמר ג'יימס.

לילי הביטה אחריו כשיצא בצעד זקוף.

ג'יימס כל כך השתנה קיץ, היא הרהרה לעצמה.

ההבעה הילדותית קלות, נמחקה לחלוטין מפניו, והחיוך היה אחר איכשהו. לא אותו חיוך מתנשא, אלא חיוך בוגר יותר.

לילי הרגישה רגש מוזר גואה בה.

כשג'יימס הפנה לה את גבו, היא הרגישה כאילו הוא לקח איתה משהו ממנה.

האווירה העוינת ששרה ביניהם בזמן השיחה גרמה לה להרגיש עצובה.

היא בסך הכל לא רצתה להפחיד את חברותיה. היא לא רצתה להדביק אותן בייאוש שגרמו לה ביקוריו של וולדמורט. את הפצעים הפתוחים שהפגישה איתו השאירה.

ברגעים האחרונים שבהם היא הייתה כלואה היא כבר לא חשבה שתוכל אי פעם להשתחרר. העוצמה שהקיר וולדמורט הייתה כל כך חזקה שהיא הרגישה כל כך קטנה וחלשה.

התוכנית המטורפת שלה על בריחה מעולם לא הייתה עובדת אם ג'יימס לא היה מתערב.

למה הוא הציל אותה?

למה הוא עשה את המעשה הזה שהיא לא ציפתה שאיש יעשה בשבילה?

הוא כבר לא מאוהב בה, נכון? הרי הוא הזמין את קלי לנשף!

המחשבה שג'יימס לא מאוהב בה יותר גרמה לה לעצבות, והיא העדיפה לא לחשוב על זה.

אבל מה פתאום אכפת לה מג'יימס?

היא דחתה אותו במשך ארבע שנים!

יכול להיות שמשהו השתנה?

__________________________

אני מרגישה כאילו לילי עברה אצלי טיפול פסיכולוגי.

משהו לא בסדר בפרק הזה.

בכל מקרה, תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא