בעיני האיזמרגד

אחרי שמתחיל העוצר חדר המועדון של גריפינדור בדרך כלל הומה אנשים; אך הלילה, מכל מקום, הוא היה כמעט שומם. נדמה שכולם הלכו לישון מוקדם. - מחר יתקיים המשחק נגד סלית`רין שכולם ציפו לו זמן כה רב, ואף אחד לא התכוון לקום מאוחר ולהסתפק במושבים הפחות טובים.

לילי ישבה בכיסא בקצה החדר, ג`יימס על יד האח, מוקף בחברי קבוצת הבית. לילי חלמה בהקיץ, משעינה את עטה על סנטרה ומזמזמת לעצמה שיר שקט. הפגישה הסתיימה וג`יימס קם על רגליו כמו גם חברי קבוצתו, מלווים בשאון גרירת כיסאות. אחד אחרי השני הם חלפו על פני לילי, מצייתים לקפטן שהורה להם, "ללכת ישר למיטה ולישון הכי טוב שרק אפשר."

"לילה טוב, לילי," לילי נעורה חזרה לעולם המציאות וחייכה. 

"לילה טוב, מייבריק. בהצלחה מחר, בנים. לילה טוב, פליס." 

"לילה טוב," הדהדו האחרים. ונשארנו שניים, חשבה לילי, בעוד ג`יימס צועד לעברה וצונח על הספה שמולה.

"אילולא שזה בלתי אפשרי, אוונס, הייתי חושב שנשארת כאן אחרי שכולם הלכו רק כדי שלא תצטרכי להתחלק בי עם כל השאר." הוא העניק לה חיוך חצוף וקריצה מוגזמת. הבטן של לילי עשתה סלטה קטנה לאחור. בטן מעצבנת!

"נכון." ג`יימס השתעל והזדקף, מריץ את ידו בשיערו. לילי צחקקה.

"סליחה?" הוא אמר. לילי צחקה בשנית. הוא היה כל כך מתוק כשהיה לחוץ. רגע – מתוק? מאיפה זה הגיע? הוא מעצבן, ראש-נפוח ולגמרי... חתיך! אררג! לילי לא הצליחה לשכנע אפילו את עצמה שהיא לא מחבבת את ג`יימס, לא פלא שהיא לא יכלה לשכנע את האחרים.

"אני צריכה לשאול אותך על חלוקת מטלות המדריכים לסמסטר הבא.

"ולא יכולת לעשות את זה כשהייתי עם חברים כי...?" הוא היטה את ראשו הצידה בסקרנות, במחווה מעוררת חיבה.

"אוה, יכולתי, אבל נראית כל כך עסוק עם הקבוצה; לא רציתי להטריד אותך. מי אני שאפריע לגאון הקווידיץ` –מר פוטר-בזמן שהוא מסביר לקבוצתו כיצד, בדיוק, להפיל את קבוצת האויב?"

"את מחמיאה לי, לילי."

"וואו, נכון. אלוהים, מה קורה לי? בטח נדבקתי במשהו!" קראה לילי בהפרזה, מצמידה את גב ידה אל מצחה. שניהם צחקו, אחר שקעו בשתיקה ידידותית.

"אז..." פתח ג`יימס, אחרי מספר דקות בהן תפסו את המבט אחד של השני, מחייכים בביישנות, ומסיטים שוב את מבטם.

"אוה! בטח. הכנתי כבר את הטבלה, אני רק צריכה שתבדוק אותה בשבילי, בבקשה. ואז אתה צריך לחתום עליה."

"אין בעיה." ג`יימס לקח את חתיכת הקלף המכוסה בכתב ידה השוטף, המסודר בשורות קטנות ומסודרות, מידה המושטת. הוא הביט בה משך כמה רגעים. אחר אמר, "לילי, רשמת את לי פעמיים, ונתת לג`ס מטלה ביום רביעי – יש לה פגישה במועדון הגוגואים באותו ערב, לא?"

"אה, כן. טוב שזכרת. אפשר לקבל את הטבלה לרגע? כן, אנחנו יכולים לשים את לי כאן, למחוק אותו מפה, וג`ס תוכל להשתבץ שם אם רק... הנה! לא אכפת לך לוותר על ערב שישי אחת לשבועיים, נכון, ג`יימס?" לילי הרימה אליו מבט; הוא נשען מעל לכתפה, בוחן את הדף שמולה. הוא התבונן בה, ארשת פניו מביעה משהו הדומה להערצה, אחר השפיל מבט אל לוח הזמנים.

"לא אם זה ייתן לי אפשרות להיות איתך." לילי נרעדה כשאדי נשימתו התערבלו כנגד עור צווארה, חומו מדגדג את העור הקריר.

"או-אוקיי, אז אני פשוט ארשום את ראשי התיבות שלך כאן." לילי החוותה בעזרת אצבע ימין המורה שלה. ג`יימס שלח יד אל עט הנוצה, ידו מתחככת בזרועה החשופה וחזהו משפשף את גבה וכתפה, הוא לקח את העט מידה שלילי הייתה מבועתת לראות כי רעדה. היא הצמידה את ידיה אל חיקה במהירות. אם ג`יימס הבין את מה שהוא עושה לקרביה - פרפרי בטן סופר חזקים!- הוא לא הראה כל סימן לכך. תתעשתי על עצמך, ילדה, זה רק פוטר. אז מה אם הוא כל-כך חמוד שזה היה צריך להיות בלתי-חוקי?  אם יש לו את הגוף הכי חתיך שראית אי-פעם ואם הוא... או, אלוהים, אם הוא מסתכל עלייך ככה! לילי עצמה את עיניה לשניה כדי להתאושש מחום מבטו וכשהן שוב נפקחו, הוא לא היה כל-כך קרוב אליה כפי שהיה קודם.

"זה כל מה שרצית, לילי?"הוא שאל ממיקומו החדש; נשען כנגד קצהו של שולחן קרוב. אלוהים, לא! אני רוצה אותך! אני רוצה אותך!

"כן, זה הכל." היא חייכה אליו ונסתה שלא לחשוב על עד כמה, בדיוק, היא רצתה אותו.

"אז לילה טוב, לילי."

"לילה טוב, ג`יימס." ג`יימס פנה לעבר המדרגות, אבל עצר כדי להביט לאחור, ידו על המשקוף כשלילי קראה שוב בשמו. "בהצלחה מחר."

"תודה. חלומות פז."

"גם לך, ג`יימס." לילי החלה לאסוף את חפציה, ממלמלת לעצמה בעודה עושה זאת. "`בהצלחה ג`יימס`, `גם לך, ג`יימס`," היא לעגה לעצמה. "אוך! מה את חושבת שאת עושה?"

"זה הסימן הראשון."

לילי קפצה בבהלה ושמטה את חפציה כששמעה קול מאחוריה.

"אלוהים! רמוס! כמעט גרמת לי התקף לב."

"מצטער." אמר רמוס, עוצר את עצמו במהירות מלחייך אליה חיוך מדושן עונג בתגובה.

"הסימן הראשון לְמה?" היא שאלה, מעט סמוקה כשהחלה לאסוף שוב את החפצים ששמטה בהפתעתה.

"לדבר לעצמך - הסימן הראשון לשיגעון."

"אוה, אז אני כבר הרבה אחרי הסימן הראשון," מלמלה לילי ממקומה על הרצפה, ישובה על עקביה, אוספת דפים.

"לא שמעתי, מה אמרת?"

"לא משנה. חשבתי שכבר הלכת לישון?" שאלה לילי.

"שכחתי את התיק שלי," הוא הסביר, שולף אותו מהרווח שבין השולחן לרגלי הכיסא.

"אוה, אוקיי. אז לילה טוב,רמוס." היא אמרה, הולכת לעבר חדר המעונות שלה. רמוס עמד וצפה בלילי עולה במדרגות. האם זה היה רק הוא, או ששמע את שמו של ג`יימס כשתפס את לילי מדברת לעצמה? הוא נתן בגרם המדרגות מבט מסוקרן, אחר הכתיף את ילקוטו, נד בראשו ופנה לעבר מעונות הבנים.

- - - - -

חדר המועדון פרץ בתשואות כשהתמונה סבה על צירה כדי לחשוף את קבוצת הקווידיץ` עטורת הניצחון שכרגע יצאה מהמקלחות ונכנסה למדי בית הספר הרגילים. רמוס ופיטר הצמידו שולחן אחד לקיר וערכו עליו משקאות וחטיפים. לילי לא שאלה מאיפה הגיעה הבירצפת; הייתה לה הרגשה שהתשובה לא תמצא חן בעיניה.

קהל של מברכים הקיף את חברי הקבוצה על יד הכניסה, החדר היה מלא בפטפוט נרגש ומישהו הביא משהו שנראה כמו מערכת סטריאו מוגלגית עם שני חוטי מתכת מוזרים שבלטו החוצה מלמעלה.

"היי, ג`יימס! אפשר להפעיל את המוזיקה?" מישהו צעק מהצד השני של חדר המועדון. כל הראשים הופנו אל ג`יימס. ג`יימס הביט אל לילי; כל הראשים הופנו אל לילי. היא הצביעה בשרביטה אל המכשיר והעלתה את הווליום למקסימום. בהטייה חיננית של ידה כל הרהיטים הוזזו לצד אחד של החדר. התלמידים הביטו בבלבול ברחבה הריקה ובמדריכים הראשיים. ג`יימס העניק ללילי מבט שאמר, "מה את זוממת?" מה שהיה מבלבל בפני עצמו, כיוון שהמצב היה בדרך כלל הפוך.

כשידה של טיה אחזה בזו של לילי -היא תפסה מיד מה קורה; היא תמיד ידעה, איכשהו, מה לילי חושבת - ומשכה אותה לאמצע הרחבה. לילי שחררה את הקליפס שהיה בשיערה, מפזרת ערימת תלתלים נפלאים בגון הענבר. השתיים החלו לרקוד. עד מהרה כמעט כל בנות גריפינדור הצטרפו; כמה בנים נגררו גם הם.

רוב הבחורים הסתפקו בצפייה בבנות. למען האמת, רוב הבנים צפו בלילי וטיה. למען האמת, הבנים לא יכלו להסיר את עיניהם מלילי, ותשמעו משהו מוזר - נדמה היה שזה לא הזיז לה.

"ג`יימס צופה בי?" שאלה לילי, מניעה את מותניה בקצב. היא לא יכלה להחליט אם זוהי מחשבה נעימה או לא.

"את צוחקת? כל זכר בחדר הזה צופה בך!" זו, החליטה לילי, היא מחשבה מאוד לא נעימה.

"מה? למה?" היא אמרה, מביטה סביב ומגלה שטיה דיברה אמת.

"דא, בגלל שאת מהממת, אין לך חבר, הם לא יכולים להאמין שזו את ו... אוה, כן -כי את איתי!" שתיהן צחקו בקול למשמע המשפט האחרון. לילי תפסה בטיה ומשכה אותה מהרחבה בחיפוש אחר נוזלים שהיא בהחלט הזדקקה להם וקצת רכילות.

"מה זאת אומרת, `הם לא יכולים להאמין שזו אני`?" שאלה לילי.

"מה איתך! מי היה מאמין שגברת מדריכה ראשית לא רק אישרה את המסיבה הזו אלא גם הגבירה את הווליום, רקדה ככה, והראתה כל כך הרבה מחשוף?" אמרה טיה בגבה מורמת. לילי הביטה מטה אל חולצתה. זה לא עד כדי כך גרוע!

"חם כאן!" היא הצטדקה.

"נגיד."

"או. היי, סיריוס." בירכה טיה את הגבר החתיך בצורה מופקרת; היא לא נראתה מודאגת במיוחד מהזרוע הרכושנית הכרוכה סביב מותניה וחייכה למחווה המרמזת.

"בלק. היינו באמצע שיחה, רצית משהו?"

הוא נתן בטיה מבט חודר שגרם לעיניה לזהור באופן בלתי מודע. "רק לדעת למה החברה המהממת שלך כאן אם היא יכולה להעניק לי את העונג העצום הטמון בליוויה לרחבה," הוא אמר, נותן בלילי את הבעתו התמימה ביותר.

ואפילו עכשיו הוא נראה ערמומי, חשבה לילי, אבל היא חייכה בכל אופן.

"מה את אומרת, משגעת?"הוא שאל, מתבונן היישר בעניה.

הלך עליה, נאנחה לילי מחשבתית כשראתה את ידה של טיה מטפסת מעלה כדי לשחק עם התליון הענוד סביב צווארה.

טיה הציצה מעבר לכתפו של סיריוס. "אכפת לך?"

אני יכולה לקרוא אותה כמו ספר פתוח! "ברור שלא." מרימה את אגודליה במהירות בתור תשובה למבט הנרגש שעל פניה. סיריוס לא שם לב; הוא ליטף את זרועה ולקח את ידה בידו.

טיה הביעה בשפתיה את תודתה ללילי, אחר נעלמה עם סיריוס בין קהל האנשים על הרחבה מעשה ידי לילי.

לילי נשארה שם, עומדת לבדה, אך לא לזמן רב.

:)סליחה זה פרק ארוך

הפרק הקודם		הפרק הבא