לילי וג'יימס שנה שישית

וויתור זכויות וכל זה...

תקופה: הקונדסאים

נקודת מבט:לילי

גוש ענק של שוקולד

התעוררתי במרפאה. ג'יימס עדיין ישן.

אוטומטית יצאתי מהמיטה והתחלתי לדדות לכיוונו.

ניערתי אותו, הוא לא קם. אני מרגישה זוועה. הרגליים שלי מרגישות כמו גפרורים וממש כואב לי ללכת.

הראש שלי עדיין מרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ והלב שלי עדיין דופק בטירוף. מעדתי ושברתי את הצלחת שעל שידת הלילה של ג'יימס. "ראפרו" לחשתי והצלחת תוקנה.

תוך שנייה מאדם פומפרי באה בריצה. "העלמה אוונס!  חזרי מיד למיטה! חכי רק רגע," פקדה. נכנסתי למיטה.

היא כל כך חמה. 'ילדים כל כך צעירים וסוהרסנים... זה אף פעם לא נגמר טוב!' מלמלה מדאם פומפרי. היא חזרה עם... אמאל'ה!

שני גושי השוקולד הכי גדולים שראיתי בחיי! היא נתנה לי אחד ואחד שמה על הצלחת של ג'יימס.

"מה קרה לו?" שאלתי את מאדם פומפרי בלחץ. "הוא בסדר, רק שכנראה הוא עשה מאמצים שעדיין לא היה מוכן להם. הוא יהיה בסדר" סיכמה. "תאכלי את זה..את תרגישי יותר טוב" אמרה וחזרה למשרדה.

סוף סוף גמרתי עם השוקולד! פתאום שמעתי קול רגוע מאוד. "שלום העלמה אוונס." "שלום פרופסור דמבלדור" אמרתי בלי לחשוב פעמיים.

"את תוכלי לספר לי מה קרה לך ולאדון פוטר אתמול?" כדאי שאני אדייק בפרטים הפעם. "היינו בהוגסמיד והרחובות היו ריקים," אמרתי בקול חנוק "סוהרסן התקרב אלינו, ג'יימס הצליח להפיק פטרונוס ואז התמוטט. לא הצלחתי להפיק פטרונוס." אמרתי בזמן שניסיתי לשלוט בדמעות. "הסוהרסן המשיך להתקרב אלינו, והדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי כאן." אמרתי והדמעות הצליחו לפרוץ החוצה. ג'יימס התחיל לזוז, פרופסור דמבלדור קם. "יום טוב." והלך.

ג'יימס פקח עיניים והתיישב על מיטתו. "תאכל את זה" אמרתי והצבעתי על השוקולד. "איך אתה מרגיש?" שאלתי.

"לא משהו" סיכם בקצרה. צודק. "מתי התעוררת?" שאל כדרך אגב.

"לפני הרבה זמן... לא יודעת בדיוק." עניתי. כעבור שעתיים שחררו אותנו משם. הלכנו בשקט לחדר המועדון. איך שפתחנו את התמונה קפצו עלי רייצ'ל, אליס, שרלוט וג'יין.

"לי! את יודעת איך דאגנו לך?!" צעקו עליי. כאילו אני נהנתי שם... אחרי כמה זמן של חפירות סוף סוף כולנו ישבנו על הספה בחדר המועדון וסתם דיברנו על דברים רגילים, כאילו כלום לא קרה.

איזה מטומטמת אני! נזכרתי בהכל! רצתי לחדר המהר, נשכבתי על המיטה. יש לי כמה זכרונות, אני רק צריכה לנסות למצוא חיבור או לנסות להיזכר. אני זוכרת שפתאום הרגשתי כאילו השרביט שלי מתחממם, אני זוכרת שהיד שלי הורמה לאווויר כאילו מעצמה, אני זוכרת יצור כסוף, אני זוכרת איך העפעפיים שלי נהיו כל כך כבדים. ניסיתי לחבר את הדברים בראשי, זה יותר קשה ממה שזה נראה. דפיקה בדלת קטעה את המחשבות שלי. שמעתי את הקולות המהססים של רייצ'ל ואליס"לי? את בסדר? קרה משהו?" אמרו בחשש. "לא פשוט נזכרתי במשהו חשוב, זהו." אמרתי. הן מסתכלות עליי כאילו נפלתי מהירח. זהו! הצלחתי לחבר הכל, להיזכר בהכל, אני יודעת מה קרה שם, זה מופרך, לא אמין ומוזר אבל כנראה זה מה שקרה... זה כאילו השרביט שלי קם לתחייה מעצמו ועשה את זה. אני כל כך מבולבלת.

תגיבו!!!!!!!!!!!!!

בבקשה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא