הפכים - כי כל סוף הוא התחלה חדשה

פרק ח'

הוא ריחף חרישית בין צללי היער, צופה ומחכה. אחד מהם, אחד ממנו, תמיד עקב אחריה, דאג לביטחונה והשגיח שהיא תמשיך בדרך הנכונה.

כל הדרך עד לנקודה הזאת.

היא מצאה את אבן האוב.

הוא יכול היה להרגיש את הציפייה שלהם, הציפייה שלו, הציפייה לרגע בו יגעו רגליו שוב בקרקע, לזמן בו יהיה מוחשי מספיק כדי לדרוך על אדמה מוצקה ולשוב לפעול בעצמו.

בקרוב.

לוסיל הופיעה בחדרה בקלחת הרותחת ומיהרה לוודא שהדלת נעולה. לאחר סריקה קצרה שהבהירה שאיש לא נכנס לחדר כשלא נכחה בו היא התיישבה באנחה על קצה המיטה, הוציאה את האבן האוב ואחזה בה בחוזקה בשתי ידיה.

היא שאפה נשימה עמוקה. זה נכון, חשבה לעצמה בניסיון לדכא את המאבק בין ההתרגשות לחוסר האמון שגאו בה. אם עכשיו, אחרי כל הזמן והמאמץ שהשקיעה כדי למצוא את אבן האוב, יתברר שהכול היה תקוות שווא והאבן לא יכולה להחזיר את הוריה היא פשוט לא תוכל להמשיך יותר. זה יהיה הסוף.

זה חייב להיות נכון. הבדידות הזאת חייבת להגיע לקיצה.

לאחר שהחליטה שמוכנה יותר היא כבר לא יכולה להיות, עצמה לוסיל את עיניה וניסתה לעלות את דמויותיהם של הוריה לנגד עיניה. היא דמיינה את אמה כפי שזכרה אותה, בשמלה ארוכה ובהירה כמו שערה, את חיבוקה החם ומבטה האוהב שהיו שמורים רק לה. היא דמיינה את אביה כמו שתמיד חשבה שיראה, גבוה חזק ונאה, הגבר היחיד שמתאים למישהי מוצלחת כמו אמה.

אבא, אמא. אין לי אף אחד אחר. דמעות לא רצוניות זלגו מעיניה העצומות בעודה מתוודה על האמת המרה. רק תחזרו אלי... היא מקווה, מייחלת.

עפעפיה הסגורים מנעו ממנה לראות כיצד צללי חדרה החלו לרקד, לזחול על פני הרצפה עד שהתלכדו לדמות גבוהה ואפלה. בצד הנגדי, באור הבוקר הבהיר שחדר דרך החלון, התאבך ערפל לבן ופניני שהחל ללבוש צורת אנוש גם הוא.

אבל הדמות הראשונה הייתה מהירה יותר.

"די!" יד קשה הונחה על כתפה ולוסיל ההמומה פקחה את עיניה. "שחררי את רוחה של אימך המסכנה מהעולם הזה."

לוסיל בהתה בו בהלם. גבר גבוה ושחור שיער עמד שם, ולמרות שפניו היפים היו מעט יותר חדים מאלו שלה הדמיון ביניהם היה ברור.

אבא.

"תני לה ללכת," חזר אביה ביתר דחיפות על דבריו, "את לא יכולה לעזור לה עכשיו."

לוסיל הביטה בדמותה הסוערת של אמה והזדעזעה להבין שהוא צודק. היא אומנם נראתה כמו אמה, אותם הפנים, הגזרה והשמלה שהכירה היטב מימי ילדותה, אך היא הייתה שונה. במבטה האוהב התווסף עכשיו גם צער עמוק, וכשהיא הושיטה את ידה ראתה לוסיל שדמותה לא הייתה ממשית, לא מספיק אמיתית כדי להעניק לה את החיבוק, המגע לו כל כך השתוקקה.

היא לא הייתה יותר מרוח אומללה, השתקפות חיוורת של אמה האמיתית.

לוסיל עצמה את עיניה באימה וכשפתחה אותן שנית היא ואביה היו שב לבדם. לקח רגע עד שכל כובד משקלה של האמת נחת עליה, ואז היא הטלטלה בכוח בין ייאוש נוראי לשמחה.

"למה?" שאלה אותו בדמעות, מתייפחת. "למה אתה כן והיא לא?"

"היא מתה. את לא יכולה להחזיר אותה, אפילו עם אבן האוב." אמר לה בקור, בלי לענות באמת על שאלתה. "אבל..." המשיך לאט, שוקל היטב את דבריו. "יש משהו שאולי יוכל לעזור. קסם חזק הרבה יותר."

זה היה קרוב. הרוח הארורה כמעט והרסה הכול.

זה כבר לא משנה, השבעה חזרו להיות אחד.

אבל החלק האחרון עוד חסר.

כן, החלק האחרון... הוא עוד יכול היה לחוש אותו, את הכאב שנבע מהחלק החסר. הוא הרגיש את זה, כאילו ליבו נעקר מתוך חזהו ובמקומו הוכנס פנימה חור שחור שמתעצם מרגע לרגע ושואב אליו הכול.

הריקנות והקור קרעו אותו מבפנים.

אבל לא לאורך זמן.

***

לני וג'ד ישבו במשרדו של הארי וסיכמו את אירועי פעילות הלילה האחרון.

"הוא קפץ מהחלון בשרביט שלוף ושלח לעברי קללות במהירות. התחמקתי, אבל אחת הקללות שלו פגעה בי, כנראה קללת שיתוק." סיים לני את דבריו.

"ואתם לא יכולים לתת לי תיאור סביר שלו?" שאל הארי בייאוש, ולא בפעם הראשונה.

"לא," מלמל לני בבושה, "היה חשוך."

אבל ג'ד חשב על משהו אחר. "אולי אני כן יכול לעזור בזה." אמר להארי, מהורהר. "אני חושב שכבר פגשתי אותו. אבל אז הוא היה סתם שודד טיפש, אולי אפילו שיכור."

"אז איך הוא נראה?" שאל הארי בלהט, קופץ על קצה החוט המוצע לו כמו חתול על כדור צמר.

"טוב, הוא היה גדול ולבוש בבגדים ישנים, כמו שכבר אמרנו." ניסה ג'ד להיזכר. "הוא היה קירח, עם עיניים כהות ושיניים מושחזות. בזמנו תהיתי אם הוא איש זאב."

ברגע שנודע לו שיש להם חשוד הארי נרגע. "ג'ד, אתה יוצא מכאן והולך לאנג'לה, אני רוצה שתכינו קלסתרון ותתלו אותו על הלוח. לני, אתה הולך לברר איזה מידע יש לנו שקשור לפושע הזה או לכנופיית הניאו אוכלי מוות. יש הרבה פעילויות חשודות בעולם הקסמים התחתון בזמן האחרון ואולי עלינו על משהו גדול. עכשיו לכו למלא את המטלות שלכם ואחר כך תוכלו לישון. אני אצטרך את עזרתכם בחקירת המקרה הזה."

הארי השתתק וזה היה האות שלהם לעזוב. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריהם הוא קרס בכיסאו באנחה. כנופיית ניאו אוכלי מוות. בשם התחתונים המעופשים של מרלין, איזה בלאגן.

הוא לא באמת ציפה שאוכלי המוות ייעלמו מהר, אבל כבר עברו עשרים שנה והמטה קיווה שהם נעלמו לגמרי מהשטח. ועכשיו זה.

טוב, ניסה הארי לנחם את עצמו, יכול להיות שאלו סתם צעירים מופרעים שחיפשו שם עם מוניטין. אבל הוא ידע שלמרות שרוב העצורים התאימו לתאורייה הזאת יש סיכוי שמישהו גדול עומד מאחורי כנופיית אוכלי המוות. ואולי אוכל מוות אמיתי?

נקישה חדה על הדלת קטעה את חוט מחשבותיו.

"יבוא."

הארי הזדקף במושבו ועטה על פניו אטימות חסרת הבעה. הוא אפילו לא מצמץ כשדארקו מאלפוי נכנס פנימה מבעד לדלת החדר והתיישב בכיסא מצידו השני של השולחן.

"שמעתי שדרשת לראות אותי." אמר הארי בקול חסר רגש. "עשית שם מהומה רצינית."

"זה מצב חירום." מאלפוי דיבר ופניו הרציניות התעוותו מדי פעם באופן מוזר ובלתי נשלט. הרצינות הייתה ניגוד מובהק לארשת פניו הלגלגנית בדרך כלל.

"זה קשור לכנופיית ניאו אוכלי מוות?"

"ניאו אוכלי מוות? אולי זה קשור, אבל באתי בנושא הרבה יותר חמור." אמר דארקו, פניו קודרים מרגע לרגע. "באתי בקשר לזה." הוא הפשיל את שרוול גלימתו וחשף את זרועו החיוורת והכחושה. ושם הוא היה, חד ובולט, קעקוע הגולגולת והנחש.

"הוא כואב שוב."

הפרק הקודם		הפרק הבא