החיים השניים של ויולה

זה הפרק האחרון, הפרק שסוגר את הפיק לחלוטין.

אני מקווה שהפרק ימצא חן בעיניכם כמו ששאר הפרקים מצאו חן(:

עבדתי על הפיק הזה שבעה חודשים ויומיים (כן כן אני עוקבת. לא סתם, בדקתי איפה שרשום מתי עידכנתי;) לכן, אני מצפה להרבה תגובות:)

אם אני יתחיל פיק חדש אז אני אעדכן פה, כדי שתדעו.

תודה רבה לכול העוקבים ולכול הקוראים. תהנו ואל תשכחו תגובות:)

ויולה הסתובבה בשורת הקברים, יודעת שעוד מספר רגעים הקבר שלו יופע.

הקבר מתגלה. כולו עשוי משיש שחור.

ויולה מתקרבת בזהירות ובשקט, כאילו מפחדת להפריע את מנוחת המתים.

היא נעמדת מעל הקבר ומרגישה איך אגרופה נקמץ לאגרוף בשעה שליבה מתחיל לפעום בפראות.היא אפילו לא מסוגלת להסתובב אחורה ולהביט בקבר של לילי אוונאס,אימה.

ויולה כורעת על ברכיה ומניחה את ראשה על השיש הקר, לא מודעת לדמעות המתחילות לגלוש במורד לחייה.

כעבור כמה דקות, העוברות בדממה, ויולה מרימה את ראשהומביטה במילים החרוטות בראש המצבה סוורוס סנייפ.

"אבא" היא לוחשת. מילה שכל כך הרבה שנים רצתה להגיד אך לא היה למי. וכשהיה למי...היא ברחה.

ויולה מוציאה הכיס מכנסי הג'ינס שלה דף מקופל שסימני מחיקה וכתיבה רבים היו עליו.

"אבא" היא אמרה שוב והחלה לקרוא.

"אני כל כך מצטערת שהלכתי הייתי צריכה להישאר, מצטערת שהבנתי את זה כל כך מאוחר.

אני מתפללת שתסלח לי שם למעלה, שתסלח לי שנעלמתי מבלי לתת לך אפשרות להסביר. שנעלמתי ולא הייתי שם לצידך במלחמה, ברגעיך האחרונים." קולה של ויולה נסדק, היא שמטה על גבי הקבר השחור את הפתק והחלה לדבר מהלב.

"לפני שבאתי" אמרה בקול רועד " הבאתי פרחים כדי לשים על קברה" בתנועת ראש ויולה הצביעה על קברה של לילי."בשביל הכבוד. אך בכניסה לבית הקברות, התחרטתי. לא מגיעה לה כלום. הרי היא נשטה אותי, נטשה אותך, בשביל בחור זר...ובשביל בנה השני, בנה המעודף יותר. שניהם היו מועדפים יותר מאיתנו, וזוהי הסיבה שבגללה אני כל כך כועסת עליה.

אני לא סולחת לה, אך לך אני סולחת כי עכשיו אני יודעת המכתב שמסרת להארי שימסור לי.

תודה.

ואני...באמת מצטערת. ואוהבת אותך."

ויולה התרוממה על רגלייה, מלטפת את הקבר הקר. באנחת עצב היא קמה לכיוון השער. לא מעיפה מבט לאחור, מקווה שיותר לא תחזור למקום הנורא הזה.

הפרק הקודם