מה מכשפות רוצות

היי =]

אני אעשה את זה זריז - אני מצטערת מאוד על העיכוב, לא יכולתי לעלות. הסיבות הרגילות.. בית ספר ושטויות כאלו ואחרות.. כיתה י"א..

נדמה לי שזהו.. תיהנו ;)

שיעור מס' 8 - הכר את האויב

לא יודע מה איתכם, אבל בתחילת ההתערבות – ההתערבות המיותרת הזו אני חייב לציין – כל מה שניסיתי היה לשווא. עד שלא באמת ניסיתי להכיר את אותה מכשפה מסוימת, גם אם השתמשתי בדרכים שניתנות למחלוקות, לא התקדמתי הרבה.  

והרי לכם שיעור מס' 8 שבתקווה, נואשת, יעזור לכם להתקדם – נסו להכיר אותה. אני יודע, נשמע מאיים ומחייב, אבל מרגע שמתחילים פשוט אי אפשר להפסיק.

והנה המדריך המפורט יותר והמלא ל – "הכר את האויב":

1. נסו להבין מה היא אוהבת (תשתדלו, באמת באיפוק מרבי, שלא להתבלבל ולשאול 'את מי את אוהבת'. מסתבר שהן מתרגזות מכך, למרות שאני באמת לא מבין למה).

2. אם כבר הבנתם מה היא אוהבת, נסו להבין מה היא שונאת. זה באופן מחשיד בדרך כלל קל יותר. יש לכם אישור מלא ממני לברר גם את מי – בתקווה שזה לא אתם, אחרת  כדאי לכם לברוח ומהר. תשתדלו שלא בצרחות – מושך יותר תשומת לב.

3. אחד מעניין – מה החלומות שלה. תתפלאו לדעת איזה חלומות יש למכשפות בגיל העשרה. זה תמיד מצליח להפתיע אותי מחדש. ולהטריד אותי מחדש, כשחושבים על זה.

4. אחרון להיום – דברים אישיים. לכל בעלי הפנטזיות למיניהן, תנו לי להבהיר את עצמי בברור. אני לא מתכוון שתלכו לחטט לה במגירת הלבנים או שתתחילו לחשוף סודות אפלים. אני מתכוון, שלא תהיה טעות,  שתנסו לשתף אותה בסיפורים אישיים מצחיקים שלכם ולהיפתח יותר. במהרה, גם אם היא לא תרצה בכך, היא תיפתח אליכם.

כמעט ששכחתי – אל תמנעו משום אמצעי להשגת המטרה במבצע 'הכר את האויב'. אם במקרה, במקריות מוחלטת ממש, אותה אחת מבית אחר – וזה לא שאני בא לתת לכם רעיונות – אפשר תמיד למצוא דרך אחרת מלבד להתגנב לה לחדר. משום מה הן תמיד מעדיפות את זה יותר.

עכשיו, לאחר הקורס המזורז של 'הכר את האויב', אני סמוך ובטוח שתצליחו.

עד הפעם הבאה – ס. מאלפוי

_________

"תן לי לראות אם הבנתי נכון. אתה רוצה שאני אלך לחדרה של לילי לונה פוטר ואחטט לה בדברים?" שאלה ליז המסוורת' – מכשפה בת השנה השנייה בהוגוורטס.

"זה לא בדיוק 'לחטט' אלא להתבונן מקרוב ולקחת במידה ויש משהו מעניין," סיכם סקורפיו לאחר מחשבה קצרה, מבין שככה זה נשמע טוב יותר.

"לקחת בלי רשות," הוסיפה ליז, מנסה לרדת לסוף דעתו.

"כמובן, בלי רשות."

ליז הקטנה שילבה את ידה על חזה וצמצמה את עיניה הכחולות בחשד. "למה שאני אעשה את זה? מה יוצא לי מזה?"

לעזאזל. קטנה, קטנה, אבל יודעת לעשות עסקים, חשב מאלפוי בתסכול. "אני אשלם לך," אמר בהכנעה.

עיניה הכחולות נדלקו בברק מסוכן. "כמה?"

"15 חרמשים," ענה מאלפוי ושילב את ידיו על חזהו, משווה לעצמו מראה שאומר 'זה הכי טוב שתקבלי'. הוא רק לא ידע עם מי יש לו עסק. עדיין לא. כשהגה לראשונה את ה – "תוכנית המבריקה" שלו בה הוא יגרום לדבריה של לילי לעבוד לטובתו, ידע שעצם העובדה שהם מבתים שונים עלולה להוות בעיה. הפתרון שמצא, פתרון גאוני כמובן, היה לשכור מישהי, בכל מובן המילה, שתיכנס אל חדרה של לילי ותביא לו את אותם 'דברים'. הוא קרא לזה "חדירה לשטח האויב", אבל כל זה היה מן הסתם, חלק מתוכנית "הכר את האויב עד שהיא תיפול לרגלייך".

הילדה הבלונדינית שמולו צחקה בזלזול. "50 חרמשים," התמקחה.

"לא."

ליז צחקה בזלזול. "אל תתמקח איתי, מאלפוי, אתה זה שצריך אותי."

סקורפיו ההמום הסתכל עליה מלמעלה למטה, ושוב פעם. הילדה התמימה הזו, תמימה לכאורה, הייתה בהחלט קשה למשא ומתן. "20 חרמשים."

"אני לא חושבת," אמרה. היא הסתכלה עליו באדישות ושעמום מרגיזים, בוחנת את ציפורניה בקפידה.

סקורפיו התאפק שלא להחזיר לה ולהגיד 'תחשבי שוב', כי היא צדקה. הוא צריך אותה. הוא נאנח בכעס. "30 חרמשים וזה סופי," קבע.

"40 או שאין עסקה. תוכל לשכוח מדבריה של לילי פוטר," אמרה בהחלטיות. היא חייכה חיוך תמים ולרגע נראתה כמו מלאך קטן ולא מזיק, כזה שעושה הכול למטרה טובה, אבל התברר כמזיק טורדני לא קטן.

הנחשית הקטנה הזו. פלא שהיא בגריפינדור, חשב סקורפיו בכעס שגבר מרגע לרגע. "בסדר, 40," אמר בהכנעה.

ליז חייכה חיוך מרוצה. "תמיד ידעתי שתוכל לעשות את הדבר הנכון," לעגה לו. "רק דבר אחד," הוסיפה, "למה בדיוק אתה צריך שאני אחטט בדבריה של לילי?"

"לא עניינך, המסוורת'," פלט.

"בסדר, בסדר. לוקח קשה, מאלפוי," אמרה ליז. "אני רוצה 20 חרמשים מראש," דרשה.

סקורפיו תיאודור מאלפוי הופתע מרגע לרגע, אבל החל גם להתעצבן מרגע לרגע. "תעשי מה שאומרים לך או שגם 20 לא תקבלי," סינן בכעס.

היא צחקה בזלזול. "להזכירך אתה צריך אותי, אז אני קובעת את התנאים."

"טוב, זהו זה! אני אשכור מישהי אחרת. העסקה מבוטלת, שלום!" קרא בכעס.

היא עטתה על עצמה פרצוף עצוב ופגוע ועם תלתליה הבלונדינים ועיניה הכחולות מושפלות כלפי מטה נראתה לפתע כיצור תמים, טוב, פגיע. "בסדר, אני הולכת." היא החלה ללכת בהמשך המסדרון הריק שסקורפיו דאג לכך קודם לכן, ומיד לפני העיקול קראה בארסיות, "נסה למצוא מישהי אחרת שתסכים לחטט בחדרה של המדריכה הראשית. בהצלחה עם זה."

הוא עצר אותה בזעם לפני שנעלמה והוציא כמה מטבעות מגלימתו. "כדאי שיהיו לך תוצאות טובות, אם לא – " סינן.

"אל דאגה, מאלפוי. אני תמיד מקבלת את מה שאני רוצה," קטעה אותו בנחישות. "שמחה שהתפקחת," הוסיפה בחיוך לועג. היא צעדה לה בקלילות במורד המסדרון בעוד היא משלשלת את המטבעות לכיס שבגלימתה. סקורפיו הממורמר בהחלט שם לב שהילדה הקטנה הזו מקבלת כל מה שהיא רוצה, ובמחשבה מנחמת זו נעלם גם הוא מהמסדרון.

_________

"לא, לא זה.. וגם לא זה, ולגמרי בטוח שלא זה.." סקורפיו מלמל בעוד הוא משליך את דבריה של לילי לונה פוטר אחורנית. ליז נתנה לו אותן לפני שעה לפני כמובן שדרשה את כספה בחזרה, ומאז הוא לא מצא שם דבר אחד שימושי. היה לו הכול כמעט; ספרי רומנים שקראה – דבר שללא ספק היה נשי וקיטשי מידי בשבילו, ולכן העיף אותם בחלחלה – אוסף סיכות קסומות, פוסטרים של להקות אהובות, עטי נוצה שכבר לא בשימוש, כמה מכתבים ישנים ממשפחתה והשיא, איך לא, היו בגדים תחתונים – שליז לגמרי שכחה להזכיר לו שנמצאים שם. הדבר היחיד שיכל לספר לו עליה ולו במועט – מלבד לעובדה שהבין שהיא אוהבת להקות מוגלגיות וקסומות, מחבבת רומנים דביקים ולגמרי לא שומרת על המגירות שלה כראוי – היה היומן שלה. כן, גם הוא היה שם.

בעוד סקורפיו מתלבט בינו ובין עצמו אם כדאי לו לפתוח את היומן או לא, אפילו רק לרגע כדי להציץ, קול המום וכעוס יחד הבהיל אותו מקצה המסדרון. ללא ספק, המסדרון לא היה מקום המפגש המוצלח ביותר עם ליז. "מה בשם תחתוניו של מרלין אתה חושב שאתה עושה, מאלפוי?" קולה של ג'ניפר המילטון הקפיץ אותו.

הוא מיהר לדחוס – במהירות מדהימה, אני חייבת לציין – את כל אוסף השטויות שליז קראה להם "הממצאים שלה" אל פינה רחוקה, מנקה במהירות את המסדרון התמים שהפך בין רגע לזירת פשע. לצערו, מחוסר מקום, זמן או סתם מתוך חיפזון מוחלט שכח להכניס את הדבר הנורא מכל – יומנה של לילי לונה פוטר. בעוד ג'ניפר מתקרבת אליו, חשדנית, החזיק מאחורי גבו את היומן ונצמד בגבו אל הקיר, מתפלל שתעזוב אותו.

"המילטון! הרבה זמן לא התראינו!"

"אל תתחנף. מה אתה מסתיר מאחורי הגב?" שאלה בחשד.

"כלום," אמר בתמימות.

היא נחרה בזלזול. "תביא לי את זה."

"זה לא עניינך, המילטון."

"הו, אני בטוחה שכן. תביא לי את זה או שאני אקח את זה לבד," הזהירה.

הוא שקל את האפשרויות שעומדות בפניו במהירות בראשו, נאנח בייאוש כל פעם שאחת מתבטלת. לצערו, לברוח ולהשאיר אותה עומדת כאן לא הייתה אופציה, כי היא הייתה מציקה לו על זה בפעמים אחרות. לצערו נאלץ לבטל את התוכנית "לברוח מהארץ ולשנות שם" ולעבור לבובאטון שבצרפת, כי היא הייתה כוללת יותר מידי עברות על החוק. לבסוף, למורת רוחו, הוציא את היומן מאחורי גבו והצמיד אותו אל חזהו המוצק, מכסה בידו על הכיתוב: "יומנה של לילי לונה פוטר – כל מי שנוגע, מציץ, 'רק קורא' או בטעות נתקל בו – יוכל למצוא את עצמו באזקבאן או, בדיוק באותה מידה, חולק נשיקה דביקה עם סוהרסן. ראו הוזהרתם!"

"זה מחברת 'שינוי צורה'," מיהר להגיד.   

"אפילו אני יודעת שאין לך מחברת שינוי צורה או מחברת כלשהי, למעשה," הרהרה. אבל אז בחנה את המחברת הפרוותית מידי והבהירה מידי לקוסם כמוהו ופרצה בצחוק. הוא הסתכל עליה בבלבול, בעוד היא לא מצליחה לרסן את עצמה. "אני.. לא.. מאמינה.." התנשמה. "סקורפיו תיאודור מאלפוי.. כותב.. יומן!"

לעזאזל. "זה לא יומן!" תיקן.

"בטח!" הטיחה בו, צוחקת בקול.

סקורפיו הסתכל לצדדים ונוכח לגלות שכמה בני שנה ראשונה מסתכלים עליו ועליה בסקרנות. "המילטון, תשתקי עכשיו," הזהיר אותה.

היא הנהנה, מגחכת, עדיין מתקשה לעצור את עצמה. "ומכל הצבעים בעולם – דווקא כחול בהיר?"

"אמרתי לך כבר," ניסה שוב בעצבנות, "זה לא – "

"חכה רגע," אמרה פתאום ג'ניפר. "אני מכירה את היומן הזה.."

"לא נראה לי, המילטון. אבל בואי נסכם דבר כזה – את לא מספרת לאף אחד על מה שהיה פה. ועכשיו, היה לי באמת נחמד לפטפט איתך, אבל אני חייב ללכת אז – "

"וינגרדיום לביוסה!"

מבלי להספיק למחות או יותר טוב – להסתלק מהמקום – יומנה של לילי היה בידיה של ג'ניפר המילטון שהייתה עכשיו המומה ועצבנית. "כדאי שיהיה לך הסבר טוב מאוד לזה," לחשה בקול נמוך וארסי.

הסתבכתי, חשב באימה. "כן, ההסבר.. יש הסבר.." היא הרימה את גבותיה בשאלה. "ואחד טוב.." מלמל.

"כדאי לך!"

"כן, אז העניין הוא כזה.. זה הגיע אלי בטעות."

"בטעות?!"

"בדיוק, בטעות. אני רציתי להחזיר את זה ללילי.."

"הו, אני בטוחה!" ביטלה אותו. "סקורפיו תיאודור מאלפוי, אני אשאל את זה פעם אחרונה לפני שאני מספרת ללילי – מה לעזאזל זה עושה אצלך?!"

באותו הרגע קיבל סקורפיו מאלפוי הארה משמעותית – מישהו למעלה, יהיה אשר יהיה הפוץ, שונא אותו. ואולי לא רק זה, גם מנסה באופן נואש להגיד לו להתנזר ממכשפות לנצח – דבר שמאלפוי שקל בחיוב. העניין היה שעם קוסם לעולם זה לא היה קורה. כשמאלפוי היה מסתבך עם קוסמיה השונים של הוגוורטס – בין אם היה זה מנופח שרירי או חנון ממושקף – הוא היה מזמין אותו לדו קרב ומנצח אותו בלי לצאת עם אף שריטה. ככה לפחות זה היה בתחום השליטה שלו. אבל מכשפות היה עניין אחר לחלוטין. מרלין, אף פעם אל תסתבך עם בנות המין השני. הן נקבות היסטריות שיודעות להיות מאיימות מאוד כשהן רוצות. תודה למרלין ולזוג הגרביים שלו שהן בדרך כלל לא רוצות.

"בסדר! בסדר! מרלין, המילטון, את מלחיצה אותי. ותפסיקי לצרוח את זה!"

היא הסתכלה עליו במבט שהבהיר לו שהיא על סף שליחת "אבדה קדברה". כדאי לו להסביר את עצמו ומהר ושיהיה משכנע, אחרת יצטער על כך. "אז אולי יש לי חלק בזה.. זה לא ממש היה 'בטעות'."

"למה אני לא מופתעת?" סיננה.

"כן, אז.. יכול להיות ששלחתי מישהי לחטט בחדר של – "

"אתה עשית מה?!"

"אבל זה רק יכול להיות," אמר שוב בתמימות. מבלי להבין הרבה מצא את עצמו נצמד אל הקיר, כי זה היה בטוח יותר.

"אתה אידיוט או שאתה רק עושה את עצמך?!"

"המילטון, רק רציתי להכיר אותה! תפסיקי לצעוק עלי!" צעק גם הוא, עצבני.

פניה הכעוסות של ג'ניפר המילטון הפכו באחת למבולבלות ולאחר מכן לאטומות. לבסוף, לאחר שתיקה קצרה בה הוא מסתכל עליה בחשש ומחכה למוצא פיה, אמרה, "לא יאומן. פשוט לא יאומן. אתם הקוסמים כל כך אטומים ומטומטמים."

"סליחה?"

"חשבת במקרה, במקום לחטט בדבריה פשוט לדבר איתה, אתה יודע, כמו כל יצור אנושי נורמאלי?" אמרה בייאוש.

מן הסתם הוא חשב על זה, אבל אז הגיע למסקנה שזה כרוך ביותר מידי מחויבות. ומעצם היותו סקורפיו מאלפוי, 'מחויבות' לא הייתה באוצר המילים שלו. "אני לא – "

"תביא לי את כל מה שלקחת לה מהחדר, מאלפוי ותן לי סיבה אחת טובה למה כדאי לי לא לספר לה."

הוא נאנח וגלגל את עיניו בתסכול ושעמום. סקורפיו הלך אל עבר הפינה הרחוקה ושלף ממנה את שלל הדברים שהיו שם, זורק אותם אל ידיה של ג'ניפר. "אני באמת רוצה להכיר אותה," אמר לאחר מכן, כמעט משכנע את עצמו בנימה הרצינית שהתגנבה לקולו.

היא נאנחה. "אטומים. כמו בלטה. אני בטוחה שאם אני אדפוק לך על הראש אני אוכל לשמוע הד."

"אל תתגרי בי, המילטון, אני מזהיר אותך," אמר לה בכעס.

"מרלין יודע למה, אבל אני לא אספר לה את זה אם אתה, מאלפוי, תבטיח לא לעשות דברים כאלה יותר ולהשתמש במעט היגיון שיש לך."

"בסדר," זעף. "אני לא אעשה 'דברים כאלה' יותר."

היא נראתה מרוצה ורגועה יותר. "אם אתה באמת רוצה להכיר אותה," החלה, "אז דבר איתה על ספרים, על המשפחה שלה, על להקת 'ההיפוגריף הממורמר' או על כל דבר אחר שהוא. אני בטוחה שתצליח לעשות את זה."

"הו, אם את בטוחה, אז אני אצליח," הקניט אותה.

היא גלגלה את עיניה והלכה, גוררת אחריה שלל פוסטרים, ספרים ומרלין יודע מה עוד אפשר היה למצוא שם. סקורפיו נשף בהקלה כשראה אותה נעלמת במורד המסדרון, חושב על איך בדיוק הוא אמור 'להכיר' את האויב.

_________

למזלו של קוסם ספציפי ומסוים בעל שיער בלונדיני וכסוף ועיניים אפורות מהפנטות – העונה בדרך כלל לשם 'סקורפיו מאלפוי' – לו וללילי הייתה פגישת מדריכים בדיוק ביום למחרת. הוא הגיע מוקדם יחסית ונכנס לחדר המדריכים, שעון על אחד הקירות ומחכה לה. היא הגיעה מתנשפת במקצת, שיערה הכתום והאסוף רפוי מעט, פניה סמוקות – ספק מריצתה או מכך שהייתה 'שמחה' לראות אותו – ועיניה הכחולות נצצו במעין ניצוץ מוזר. כל אלה שיווה לה מראה מושך מתמיד והוא מצא את עצמו מהרהר שוב בתוכנית שלו 'להתנזר ממכשפות'. הוא לא ידע איך לא הבין את זה עד עכשיו, סביר להניח שהדחיק זאת כי לא היה ניתן שלא לשים לב, אבל לילי לונה פוטר הייתה.. יפה. יפהפייה. ולעזאזל, המכנסונים הקצרים האלה לא פעלו לטובתו.

"מצטערת שאיחרתי," החלה, "אבל עזרתי לתלמיד שנה ראשונה בשיעורי הבית," אמרה.

הוא משך בכתפיו, מראה לה שזה לגמרי בסדר. היא התיישבה על אחת הספות בחדר החמים ושלפה קלף נקי מתיקה. הוא התיישב מולה, בעוד היא החלה להוציא גם קסת דיו ועט נוצה לבן. "טוב, אז מה יש לנו השבוע?" מלמלה. היא רכנה אל הקלף ושרבטה בו, אבל משראתה שהוא לא עונה לה, הרימה את מבטה. הוא פשוט בהה בה במבט שלא הצליחה לפענח. "סקורפיו?" שאלה.

הוא מיהר להתנער מהרהוריו ולהפסיק לנעוץ בה מבטים. "כן.. יש את חג המולד," אמר.

"בעוד חודש וחצי," תיקנה אותו. "אני מדברת על השבוע, תגיד, מאלפוי, אתה בכלל מקשיב לי?"

הוא לא הקשיב לה. הוא לא ידע מה לעזאזל עבר עליו, אבל הוא לא הצליח להקשיב לה. הוא ללא ספק הסתכל עליה, יותר בכיוון של 'בהייה', וכשהסתכל על שפתיה משהו לא רצוני תקף אותו. הוא בהה בשפתיה זזות, חולם, יוצרות מילים שכלל לא טרח להקשיב להן. מרלין, מה נכנס בו? הוא הגיע למסקנה ששינה במיטה לבדו, ללא אף אחת על ידו, כבר מספר שבועות – דבר שלא הצליח להבין למה החל אותו – לא עשתה לו טוב.

"אני מצטער, אני לא מרוכז היום," מלמל.

לילי הניחה את עט הנוצה על הקלף והסתכלה עליו בסקרנות. "למה?"

הוא הופתע משאלתה, כי היה סבור שלא אכפת לה. אבל באותה מידה גם היה נבוך ממנה, כי אי הריכוז שלו נבע, ללא ספק, ממנה עצמה. מה שכמובן לא יכול להיות, פשוט חסרות לו שעות שינה. "אני מניח שאני לא ישן טוב," סיכם ביובש.

"גם לי זה קורה מידי פעם," הודתה. "בדרך כלל אני הולכת לישון מאוחר מאוד ומתעוררת מוקדם – כך שאני לא מרבה לישון. אבל התרגלתי לזה. אני חושבת שכדאי שתלך לישון מוקדם יותר, ככה תצליח להירדם."

סקורפיו חייך לעברה. "כן, אני אקח את לתשומת ליבי," אמר, אך אז הוסיף ושאל, "למה את ערה עד מאוחר?"

"הו. שיעורי בית. מטלות – השנה נוספו לי מטלות ההדרכה וספרים," מלמלה.

חיוך משועשע עלה על פניו. "את קוראת ספרים? לא ידעתי. את בטח הטיפוס שקורא רומנים."

היא הרימה את גבותיה בפליאה. "איך ידעת?"

הוא גיחך לפני שענה. "ניחוש מוצלח?"

"מוצלח מאוד," הודתה לילי.

הוא התמקם ביתר נוחות על הספה האדומה ושילב את ידיו על חזהו. "אז מה הרומן האהוב עלייך?"

לילי פוטר חשבה מעט לפני שענתה, "זה לא בדיוק רומן.." התפתלה. הוא חיכה לתשובתה. "זה מחזה," נאנחה.

"אז זה מוגלגי," הבין. היא הסתכלה עליו ברגשות אשמה כמעט, כועסת על עצמה שסיפרה לו. הוא סלית'ריני. הרי ידוע שסלית'רין לא אוהבים מוגלגים. הם בוצדמים מטונפים. "זה בסדר," אמר לבסוף. "אני מבין את זה. זה לא מפריע לי," הרגיע אותה. הוא אומנם היה מאלפוי בכל נשמתו ורמ"ח איבריו, מאלפוי גאה, אבל מעולם לא התחבר לתורת הדם. למעשה, זה לא שינה לו.

לילי נשפה בהקלה כשראתה שהוא באמת מתכוון לכך. "אז זה מחזה מוגלגי," אמרה שוב בחיוך קטן. לפעמים היא הודתה בליבה שיש לה דודה שהיא בת למוגלגים. לפעמים מצאה את עצמה מתפלאת מעולמם שלהם לא פחות מעולם הקסם. "שמעת על שייקספיר?" שאלה אותו.

"שייק – מה?"

"כנראה שלא," גיחכה. "שייקספיר. ויליאם שייקספיר. מחזאי אנגלי ידוע."

הוא צחק. "אנגלי, מה? אני כבר מתחיל לחבב את הבחור."

היא ניסתה למנוע מחיוך לעלות על פניה, לטובת עצמה – להוכיח לעצמה שהוא לא משפיע עליה, שהקסם המאלפואי שלו לא משפיע עליה. אבל לצערה, זה היה חזק ממנה. "בכל מקרה," המשיכה, חיוך משחק בפניה המנומשות, "הוא כתב המון מחזות ואת רובם אני מאוד אוהבת, אבל האהוב עלי נקרא 'רומיאו ויוליה'. מניחה שלא שמעת על זה," הרהרה.

הוא משך בכתפיו. "נואפ."

"זה מספר על גבר ואישה שמאוהבים אחד בשני, למרות שהמשפחות שלהם אויבות. אני באמת ממליצה לך על זה."

סקרופיו צחק. "לא, לא, לא. אני לא קורא ספרים או כל דבר דומה לזה."

לילי נענעה את ראשה. "אתה צפוי."

"לא אני לא."

"הו, כן אתה כן."

"פוטר, אל תתחילי איתי, אני לא צפוי," התגרה בה.

היא הסתכלה עליו בתוכחה ובמבט ערמומי. "לא צפוי, מה? אם לא, אתה בא איתי עכשיו לספריה וקורא את 'רומיאו ויוליה'."

"למחזה של הומיאו וויולה אין שום קשר לעובדה שאני לא צפוי."

היא פרצה בצחוק מתגלגל, שלמורת רוחו הפך לו את הבטן והעלה לו חיוך רחב על הפנים שלא הצליח למנוע. "רומיאו ויוליה. לא הומיאו וויולה," תיקנה אותו.

"קטנונית."

"אולי, אבל אני צודקת ואתה יודע את זה."

היא מתגרה בו. היא באמת מתגרה בו! ג'ק היידן יכול לאכול את הכובע, חשב בשמחה. "את מתעסקת עם המאלפוי הלא נכון, פוטר. זה יכול לעלות לך ביוקר," הזהיר אותה.

היא הסתכלה עליו במבט מסופק ונחרה בזלזול. "הו, אני משקשקת, מאלפוי."

זה נמאס עליו והוא קם מהספה בחדות. הוא לא היה עצבני, אלא משועשע. חוץ מזה שהיא באמת לא הייתה צריכה להתגרות בו. היא לא הייתה צריכה להתעסק איתו. מבלי שתבין הרבה הוא התקרב אליה והפיל אותה על הספה, בעוד הוא רוכן מעליה, מוודא שלא תוכל לברוח. "משקשקת עכשיו, פוטר?" לחש לה.

הוא היה קרוב. קרוב מידי לטעמה. היא יכלה לראות את עיניו הכסופות והכחולות משהו – דבר שלא הצליחה לראות עד עכשיו, כשהיה יותר רחוק ממנה. ללא ספק, הוא היה  קרוב מידי וזה היה חייב להיפסק. "רד ממני, מאלפוי."

 "לא עד שתתנצלי."

"אני לא מתכוונת לעשות את זה!"

הוא גיחך. "אז לא תשתחררי. יותר טוב," קרץ לה בשובבות.

היא ניסתה נואשות להרגיע את קצב ליבה המטורף, הסומק בלחייה ונשימותיה הלא סדורות. זה לא עבד לטובתה.

"כל זה רק בגלל שאני צודקת?" נאנחה.

"לא מוותרת, מה?"

"לא," לחשה.

לאחר מחשבה קצרה, הגיע להחלטה. "את יודעת מה, פוטר? יש לי הצעה שלא תוכלי לסרב לה."

"לא," אמרה בתקיפות, מביטה הישר אל עיניו האפורות.

סקורפיו רכן מעט קדימה והתקרב אל אוזנה. "קדימה, לילי, תוכיחי שאת גרפינדורית," לחש לה. זה העביר בה צמרמורת ולמורת רוחה "בסדר" חלוש נפלט מפיה. הוא התיישר מעט, עדיין מרתק אותה אל הספה ומחייך חיוך מרוצה. "ככה חשבתי. אם אני קורא את 'הומו וליה' שלך, את יוצאת איתי לדייט. אם אני נשבר, טוב, את יכולה לעשות לי כל דבר שבאלך," קרץ לה.

הלב שלה דילג על פעימה והבטן שלה התהפכה. מרלין, הוא משפיע עליה הרבה, הרבה יותר מידי. "יש לי חבר, סקורפיו."

הוא גלגל את עיניו. שתיקה קצרה הייתה ביניהם בעוד לילי מנסה נואשות להוריד אותו ממנה. היה לה חם והיא הייתה בטוחה שזה כלל לא היה קשור לחדר אלא לקוסם מסוים שהיה, תרתי משמע, עליה. "את אוהבת קווידיץ'?" העיר אותה מהרהוריה.

לילי לונה פוטר עיקמה את אפה. "זה ספורט מטופש."

ניצוץ מסוכן נדלק בעיניו והוא חייך בסיפוק. "במקום לצאת איתי, אם אני מנצח, פוטר, את באה למשחק הקווידיץ' הקרוב. זה שבעוד שבוע."

"אתה צוחק!" קבעה.

"אני נראה לך צוחק?"

"מאלפוי, אין שום דבר בעולם שיגרום לי לבוא לראות חבורת משועממים טסים על מטאטא בניסיון למצוא כדור זהוב ומכונף."

הוא התעלם מתיאורה המאוד ציורי לספורט האהוב עליו, ורק בגלל שהייתה קרובה מאוד אליו ויכל להריח את השמפו המתקתק שלה. זה שיגע אותו, ולא במובן הטוב של המילה – בהנחה שקיים אחד כזה. "ומה את אומרת על זה שאם את לא מסכימה אני לא אשחרר אותך? פתאום ההצעה שלי הרבה יותר טובה, לא?"

"אתה כל כך נבזי ומרושע!" הטיחה בו. "תשחרר אותי מכאן מייד, מאלפוי!" צעקה עליו.

הוא נענע את ראשו לשלילה באיטיות, מתגרה בה. היא ניסתה להדוף אותו ולהיאבק בו, אבל זה רק שעשע אותו עוד יותר. לבסוף, נאנחה בזעם. "אני אצעק," הזהירה אותו.

הוא צחק. "זה יהיה אפילו יותר טוב," אמר בקול נמוך.

"לעזאזל איתך, סקורפיו מאלפוי!"

"סיימת או שאת מתכוונת לקלל אותי יותר? להזכירך, את זו שהעלאת את 'הומו וליה'." הוא ידע שהוא מעצבן אותה, אבל משהו בניצוץ המוזר שבעיניה ולחיה הסמוקות מכעס רק שידלו אותו להמשיך. שוב, זה לא היה היום שלו. הוא לא הבין מאיפה כל זה בא, אבל אילולא היה בטוח שזה יעבור בדיוק באותה המהירות שבה זה הופיע, לא היה מתגרה בה כך.

לילי לעומת זאת, לא טרחה כבר לתקן אותו. מרלין, הוא היה כל כך מרושע לפעמים. "אתה אפילו לא תוכל לקרוא את זה. זה בשפה גבוהה מידי בשבילך," הקניטה אותו בכעס.

"מפקפקת ביכולות שלי, פוטר?"

"אתה יכול להיות בטוח, מאלפוי."

הוא צקצק בלשונו. "התגרות לא תוציא אותך מהמצב הזה," הזכיר לה.

היא נאנחה בזעם וניסתה שוב, להיאבק בו. הוא היה חזק ממנה וגדול יותר. היא נשפה בזעם ושקלה ברצינות את ההצעה שלו, זו שלא הייתה לה ברירה אלא להסכים לה. לבסוף התנחמה בעובדה שהוא לא יצליח לקרוא את המחזה וכך תינצל ממשחק קווידיץ' מטופש. "בסדר," לחשה.

חיוך רחב התפרש על פניו. "אז את מסכימה לכל התנאים?"

"יש לי ברירה?" שאלה במרמור.

הוא צחק. "לא."

"טוב, אני מסכימה. עכשיו תרד ממני!" הוא ירד ממנה בעדינות בעוד היא מסתכלת עליו במבט רצחני. הוא קם מהספה והיא התיישרה לתנוחת ישיבה.

"אז את באה?" שאל אותה בקלילות.

"באה לאן?" שאלה בחשד.

"לספריה. יש לי מחזה לקרוא," אמר לה בחיוך שובב.  

לילי נאנחה, מבינה שאין לה הרבה ברירות. לצערה, היא נגררה אחריו לספריה, כשפגישת המדריכים נשכחת כליל.

בספריה, תחת המדף "חקר המוגלגים" הופיע עותק המחזה "רומיאו ויוליה." הוא לקח אותו, ובעוד הספרנית מסתכלת עליו במבט המום – כיוון שהייתה זו הפעם הראשונה בה הופיע בספריה, לילי נאנחה. למה הייתה חייבת להתגרות בו? אז הוא צפוי. אז מה. למעשה, חשבה, הוא כל כך צפוי שהוא לא יצליח לסיים את המחזה. במחשבה מעודדת זו נפרדה ממנו ביציאה מהספרייה, כשלו יש שבוע אחד בלבד לקרוא מחזה אנגלי ולה יש שבוע להתפלל שהוא יעשה הכול מלבד זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא