ילדות מדממת

אני על השטיח בבית הראשון שלי, אבא שלי מסתובב בבית כמו טורנדו מהלך, אני בת השנתיים מסתכלת עליו ממקומי על השטיח, הוא לוקח דברים, שם אותם במזודה ענקית. הנה הוא יוצא מין הבית, ואני מתחילה לאט לאט לבכות.

אני בגן, בת ארבע, הגן הכי גרוע באיזור, לאמא שלי לא היה מספיק כסף להעביר אותי לגן אחר, אכלתי ארוחת צהריים קטנה שכללה פרוסת לחם אחת וחתיכה קטנה של עוף, אני אוכלת ומתמלאת, בום!! יד עפה לי על הפנים בעוצמה, לא גמרתי את האוכל, התכווצתי והשתדלתי לא לבכות, בכי רק יוביל למכה נוספת, הלחי שלי כאבה והקשתה על הניסיון, נכנעתי לבכי שעלה בגרוני, היד באה לעברי שוב...

והנה אני בכיתה א' עולה מהגן הנורא עם סימנים אדומים על הלחיים, כולם עומדים וצוחקים עלי בגללם, המורה מנסה להרגיעם אך כמעט מתפקעת מצחוק בעצמה, התיישבתי במקומי, לחיי אדומות עוד יותר מהבושה, והדמעות זרמו על פני.

הלויה, אמא מתה, הרגעים האלה עברו בטשטוש בגלל כל הדמעות שעמדו לי בעיניים, המון אנשים, מסתכלים עלי, בוכים ומסתכלים שוב, במבטים מלאי רחמים על הילדה היתומה, נתנו לי לראות את הגופה, היא פשוט נראתה כמו ישנה, הבכי התחזק כאשר בתחזקה גם ההבנה שהיא כבר לא תתעורר שוב.

עוד פעם, בית היתומים, מקום מתועב לכל הבנות, הצחוק שלהן עלי רק הזכיר לי את היום הראשון בכיתה, הדמעות שם היו רק בגלל הסיבה שבגללה נשלחתי לכאן, שם הכעס על אבי עמד בשיאו. כבר אז כל הבנות ידעו הנה הגיע המוזרה.

התמונה התחלפה עוד פעם, זמן מועט לפני כן, אבל דברים שלא הצלחתי לראות עד עכשיו, אבא שלי שובר את הצלחות כשרואה את בבואתי בראי, מרחרח באפו את האוויר בצורה מוזרה, מתקרב אלי וסוגר את הדלת, מתמקם לידי, "אני כל כך מצטער" הוא לחש, אז ועכשיו, לפני כמה רגעים, או אולי שעות, או אולי ימים, בזמן כבר לא הייתי בטוחה, בשום דבר כבר לא הייתי בטוחה, בשום דבר ובאף אחד, ואז התמונות עזבו אותי במנוחה והותירו אותי עם לב שבור וכאב כפול

נ.ב. תצטרפו למ"ת החדש שלי, על בסיס ה"פ, הוא הולך להיות אדיר!!
http://hportal.co.il/index.php?showtopic=89462

הפרק הקודם