מלחמת הכלות

אז... זה הפרק האחרון. הפרק הבא יהיה האפילוג. אני ממש מקווה שהפרק יצא לי טוב, כי היו לי הרבה ספקות לגביו.. אז קריאה נעימה חברים! 

"הסכמתי להיפגש עם האחות המעצבנת שלך רק בגלל שזאת פרופסור מקונגל" אמרה הרמיוני לרון בעודו שותה קפה ומקשיב לה בהיסח דעת.

"ואם פרופסור מקונגל חושבת שהיא תצליח לגשר ביננו, היא טועה" אמרה ג'יני בחדות להארי, שהיה שקוע ב"נביא היומי" ובקושי שם לב לדבריה.

למרות התלהבותה של פרופסור מקונגל אתמול מרעיונה, למרות שלא הסכימה לגלות לבנים מהו, הארי ורון לא פיתחו ציפיות. הבנות היו, כמו שמקונגל אמרה בעצמו- עקשניות כמו פרד, ונשאר עוד פחות משבוע עד החתונה.

בשעה תשע בבוקר התעתקה הרמיוני ליד פונדק שלושת המטאטאים שבהוסגמיד. היא גילתה שם גם את ג'יני, שכבר הלכה לעבר הטירה. השתיים הסתכלו אחת על השניה ברוגז והלכו בעצבנות לעבר הטירה.

"תרגיל יפה, מה שעשית לי עם שיימוס שם" אמרה הרמיוני, שוברת את הדממה. היא נעצה מבט מלא תוכחה בג'יני.

"כי להפוך אותי לגזר אנושי, זה היה ממש יפה מצדך" השיבה ג'יני, רגוזה בעצמה.

"ולפרסם תמונה מזעזעת שלי בעיתון, זה ממש מקסים!" אמרה הרמיוני.

"והמתיחה עם ליאונרדו ארצ'י! ממש בוגר! להארי היו כאבים ברגליים שבועיים!"

"ואני הייתי צריכה להיות בדיאטה במשך חודשיים כדי להוריד את כל הממתקים האלו ששלחת לי!" צעקה הרמיוני.

"את לקחת לי את הכומר!" צעקה ג'יני בחזרה.

הייתה שתיקה קצרה, ואחריה כל אחת מהבנות השמיעו קול זועף במיוחד והשתיים השתתקו.

הם הגיעו למשרדה של פרופסור מקונגל בשעה תשע וחצי. היא חיכתה להם בכניסתו, אמרה את הסיסמא למפלץ ששמר על החדר, ושלושתן עלו יחד למשרדה של המנהלת.

"טוב לראות אותך, פרופסור" אמרה הרמיוני בנימוס.

"גם אותך, העלמה גריינג'ר" אמר פרופסור מקונגל וסרקה את ג'יני והרמיוני בעיניה.

"אתמול נתקלתי בפוטר ווויזלי, במסדרונות בית הספר. הם סיפרו לי על עניין החתונות, על כך שאף אחד לא מצליח להזיז אתכם מדעתכם" אמרה פרופסור מקונגל.

"כן, והחתונה בעוד פחות משבוע" אמרה ג'יני בשמץ עצבנות קלה.

פרופסור מקונגל חייכה אליה. "בהחלט" היא אמרה.

הייתה שתיקה קצרה בחדר ואז קרה משהו מאוד מוזר. פרופסור מקונגל לקחה את השרביט שלה ושלפה מתוך רקתה של ג'יני פס דקיק וכסוף שהרמיוני זיהתה מיד בתור זיכרונות שאנשים שולפים מראשם, כדי לנצור אותם בבקבוקונים או לראות אותם מחדש ב"הגיגית".

"פרופסור? איך עשית את זה? חשבתי שאי אפשר לשלוף זיכרונות מאדם אחר!" אמרה הרמיוני המופתעת.

"למען האמת, אי אפשר, אם אתה כמעט כל קוסם. אבל אני, בלי להשתצן העלמה גריינג'ר, לא בדיוק מכשפה רגילה. ולכן אני יודעת גם לעשות כמה קסמים שעבור קוסמים אחרים בלתי אפשרי לעשותם. מובן שאם ג'יני הייתה מתנגדת לי, לא הייתי יכולה לשלוף את זיכרונותיה, אבל למזלי, היא לא התנגדה" אמרה  פרופסור מקונגל ברכות.

"אילו זיכרונות שלפת, פרופסור?" שאלה ג'יני בביישנות.

"את זה, נראה ממש עכשיו, העלמה וויזלי" אמרה מקונגל ושפכה את הזיכרונות הכסופים של ג'יני לתוך ההגיגית בחדרה. הרמיוני וג'יני הביטו בהגיגית בסקרנות.

"מוכנות?" שאלה פרופסור מקונגל. ג'יני והרמיוני הביטו בהיסוס אחת בשנייה, ואז הנהנו בראשן פעם אחת.

השלוש צללו לתוך הזיכרונות של ג'יני. הן נחתו בתוך חדר מוכר להכאיב בשביל ג'יני, וגם בשביל הרמיוני, אם כי פחות מג'יני.

החדר היה מגורי הבנות של ג'יני בשנתה הראשונה בהוגוורטס. בזיכרון עצמו נראתה ג'יני ישובה על המיטה שלה, כותבת ליומן של טום רידל. לפני שאחת משלושת הבנות הספיקו לומר מילה, ולפני שג'יני אפילו הספיקה לחשוב כמה מוזר לראות את עצמה בגיל אחת עשרה, הדלת נפתחה בתנופה. בפתח עמדה הרמיוני, עיניה מוצפות דמעות.

"הרמיוני! מה קרה?" שאלה ג'יני בבהלה, שמיהרה לשים את יומנו של טום רידל בצד,את הרמיוני שרצה למיטתה של ג'יני ונפלה עליה, טומנת את פניה בכרית ומייבבת בבכי.

"זאת פנסי פרקינסון, הילדה הגועלית הזאת מסלית'רין! וכל החברות שלה!" אמרה הרמיוני, קולה רועד מבכי. ג'יני הניחה יד מעודדת על גבה.

"מה הגועליות האלו עשו לך?" שאלה ג'יני בדאגה.

"הם צחקו על זה שאני..בוצדמית! מול חמש עשרה תלמידים לפחות! חלקם ממש גדולים- בשנה הרביעית! וכולם מסלית'רין, וזה היה נורא! הם אמרו שיש לי דם מלוכלך ואני לא צריכה ללמוד בסלית'רין.. ואז פנסי אמרה שרק בגלל כיעור היתר שלי צריך לתת לי צו הרחקה מהוגוורטס וכולם התפקעו מצחוק!" ייבבה הרמיוני.

"מגעילים שכמותם! חבורה של דוחים! הרמיוני, הם לא שווים את הדמעות שלך! ואיך פנסי מעיזה לומר דבר כזה? לה בעצמה יש פני בולדוג!" אמרה ג'יני.

הרמיוני וג'יני, האמיתיות, גיחכו והביטו אחת בשנייה אבל אז מיד הסמיקו וחזרו להביט בזיכרון, בעוד פרופסור מקונגל מביטה בהן ברצון.

"אני יודעת מה יעודד אותך! יצא המגזין החודשי של אולמות קולינס! ביקשתי מאמא לשלוח לי אותו בדואר. תסתכלי על הכלות היפות הפה, והאולמות המקסימים" אמרה ג'יני בחולמניות והגישה להרמיוני מגזין בצבע ורוד זועק.

"אולמות קולינס!? האולמות המדהימים האלו שסיפרת לי עליהם בשבוע שעבר? תביאי לי לראות! וואו, ג'ין, זה מדהים! אין עלייך!" אמרה הרמיוני ונבלעה בתוך דפי המגזין.

התמונה התחלפה וכעת נראו בה שתי ילדות הולכות במסדרונות הוגוורטס, הרמיוני בשנתה השלישית, וג'יני בשנתה השנייה.

"אל תהיי מודאגת מכל העניין של סיריוס בלק, ג'ין" אמרה הרמיוני בעידוד לג'יני.

"אני יודעת... אני רק מפחדת שהוא.." היא הסמיקה כעגבנייה בשלה.

"יפגע בהארי?" ניסתה הרמיוני. ג'יני היהנה באישור.

"אני אמות אם יקרה משהו להארי. את יודעת שאני... מאוהבת בו" אמרה ג'יני ברעד.

"ויום אחד הוא גם יאהב אותך, ג'ין. עכשיו עם כל הקווידיץ' המטומטם בראש שלו הוא לא שם לב לאף בת, אבל עוד שנה או שנתיים הוא ימות עלייך. אני מבטיחה" אמרה הרמיוני בעידוד.

"קווידיץ' זה דווקא די כיף. אבל תודה, הרמיוני" אמר ג'יני להרמיוני וחיבקה אותה.

התמונה התחלפה שוב ונראתה בה ג'יני, שוב פעם במגורי הבנות שלה בהוגוורטס, יושבת בחדרה עם פיג'מה ומעלעלת במגזין על קווידיץ'.

לחדר פרצה בבת אחת הרמיוני, ממש כמו בזיכרון שלפני הזיכרון האחרון, אבל הפעם היא הייתה כבר בשנתה הרביעית, יפהיפייה ולבושה בשמלת נשף מפוארת.

"הרמיוני! הוא נישק אותי!" צעקה הרמיוני ונפלה על מיטתה של ג'יני.

"מה?! אני לא מאמינה! קרום?" שאלה ג'יני בתדהמה.

"כן, כן! קרום! הוא לקח אותי למדשאות, מחוץ לאולם, ואמר שאני הבת הכי יפה שהוא ראה בחיים שלו... אמרתי לו שהוא כנראה לא ראה הרבה בנות יפות, ואז הוא צחק ואני צחקתי ואז... הוא נישק אותי!" אמרה הרמיוני בהתלהבות.

"זה נפלא, הרמיוני!" קראה ג'יני בשמחה וזינקה ממיטתה, לחבק את הרמיוני הנרגשת.

התמונה התחלפה לג'יני והרמיוני, יושבות על ספסל בהוגסמיד. ג'יני ייבבה בבכי והרמיוני ניחמה אותה, לא בהצלחה מרובה.

"הוא נישק את צ'ו! עברתי ליד בית התה הזה עם חברות שלי, לא רחוק מפונדק שלושת המטאטאים, זה שסיפרת לי שפעם את וקרום הלכתם אליו, והצצתי בחלון! והוא... היה איתה! הם כמעט החזיקו ידיים! אני מתערבת איתך שהם התנשקו!" בכתה ג'יני.

"ג'יני, היא סתם סטוץ מטומטם שלו! אני בטוחה שהוא בכלל לא אוהב אותה!" אמרה הרמיוני וליטפה בעידוד את שיערה של ג'יני.

"לא נכון! הוא אפילו לא מסתכל עליי, לא משנה כמה אני בוהה בו בפגישות בצ"ד!" אמרה ג'יני ובעטה באבן קטנה. "צ'ו המטומטמת הזאת" מלמלה לעצמה.

התמונה התחלפה כשג'יני הסתערה לתוך חדרה של הרמיוני, מגורי הבנות של הרמיוני בהוגוורטס, בעוד הרמיוני יושבת במיטתה וקוראת באדיקות אחד מספריה העבים.

"הרמיוני! הארי לקח אותי לטיול במדשאות, אחרי שהוא נישק אותי בחדר המועדון מול כולם, אה נכון גם את היית שם! זה היה מדהים! הוא אמר לי שהוא אוהב אותי כבר הרבה מאוד זמן.. ואמרתי לו שאני אוהבת אותו מגיל עשר, ושכל החברים שלי היו סטוצים מפגרים כדי שהוא יקנא! והתנשקנו מלא, טוב את בטח לא רוצה לדעת את הפרטים המלאים..." אמרה ג'יני אך הפסיקה כשראתה את פניה הנפולים של הרמיוני.

"זה רון, הא?" שאלה ג'יני, והתיישבה לצד הרמיוני.

"הוא לא אוהב אותי" אמרה הרמיוני והביטה בחלון. ג'יני נאנחה.

"הוא כן, ואת יודעת את זה" אמרה ג'יני.

"אז למה הוא לא אומר את זה?!" שאלה הרמיוני ועל לחיה זלגה דמעה.

"כי הוא מטומטם, הרמיוני. אח שלי מטומטם, תצטרכי להשלים עם העובדה הזאת. אבל... הוא באמת אוהב אותך" אמרה ג'יני וחיבקה את הרמיוני ביד אחת.

"אני ממש שמחה בשבילך ובשביל הארי" אמרה הרמיוני והשיבה לג'יני חיבוק.

התמונה התחלפה לקרב על הוגוורטס. ג'יני בכתה ללא שליטה בעוד הרמיוני מחבקת אותה.

"הוא...הוא מת, הרמיוני, הוא מת" יבבה ג'יני, בקושי מצליחה לשלוט בנשימתה.

"שש... הכול יהיה בסדר" אמרה הרמיוני, שלה בעצמה היו דמעות בעיניים.

"אני לא מאמינה שפרד מת... ג'ורג', מה הוא יעשה? מה כולנו נעשה?" אמרה ג'יני, קולה רועד מבכי ואפה נוטף.

"אבל הוא לא באמת עזב, נכון?" אמרה הרמיוני בשקט. ג'יני הביטה בה מבין מסך הדמעות שעל פניה בפליאה.

"אלו שאוהבים אותנו... אף פעם לא באמת עוזבים אותנו. הם תמיד נשארים פה" אמרה הרמיוני ונגעה לג'יני בלבה.

"כשהיינו בחג המולד בכיכר גרימולד, כשהיית בשנה הרביעית, זוכרת? שמעתי את סיריוס אומר את זה להארי. זה היה משפט יותר חכם מכל משפט שקראתי אי פעם באיזשהו ספר" אמרה הרמיוני בחיוך.

"אז.. הוא כאן איתי?" שאלה ג'יני ונגעה בליבה, מושכת באפה.

"תמיד" אמרה הרמיוני, והשתיים התחבקו כמו אחיות.

ולפתע הם היו במשרדה של פרופסור מקונגל, שהביטה בהן מבעד למשקפיה. היא לא יכלה להחליט מי נראית יותר המומה, הרמיוני או ג'יני.

הן הביטו אחת בשנייה, ואז, פרצו שתיהן בדיוק באותו הזמן בבכי ומיהרו להתחבק.

"אני לא מאמינה שהייתי כל כך מטומטמת, ג'ין! הכול באשמתי! הייתי צריכה לוותר על אולמות קולינס המפגרים האלו! איך יכולתי לעשות לך את זה? את כמו אחות בשביל"

"לא, הרמיוני, זאת אני! תמיד הייתי עקשנית כל כך, הייתי צריכה פעם אחת ללמוד לוותר, תמיד היית כל כך טובה בשבילי, תמיד עזרת לי והיית שם בשבילי. אף פעם לא הייתה לי אחות גדולה.. עד שהכרתי אותך"

"אז בנות... מה עליכן לעשות עכשיו?" קולה של פרופסור מקונגל הזניק את שתי הבנות. הן שכחו לגמרי שהיא נוכחת איתן בחדר.

"אהה... אני לא יודעת" אמרה ג'יני במבוכה וגם הרמיוני השפילה את מבטה.

"החתונה בעוד פחות משבוע, פרופסור" אמרה הרמיוני הסמוקה.

"אז מה דעתכם, ללכת מיד עכשיו ולשלוח ינשופים לכל המוזמנים שלכם שהחתונה באולמות קולינס התבטלה, והחתונה נדחית ותתקיים במקום אחר?" שאלה פרופסור מקונגל בחיוך.

"אבל איפה נתחתן?" שאלה ג'יני, ולהפתעה, על פניה של הרמיוני התפשט חיוך גדול.

"איפה שכל בני משפחת וויזלי התחתנו. בחצר של המחילה. כמו ביל, פרסי וג'ורג" אמרה הרמיוני.

"ואולי אני סוף סוף אשבור את המסורת המשפחתית ואתחתן במקום אחר" אמרה ג'יני.

"את תתחתני באולמות קולינס?" אמרה הרמיוני בפליאה, מרימה את גבותיה בשאלה.

"מה פתאום! אני לא מתקרבת למקום הזה יותר בחיים! צחקקה ג'יני.

"הארי אמר לי פעם שהוא היה שמח להתחתן על חוף הים... ברור שמיד השתקתי אותו וצעקתי עליו ואמרתי שאנחנו נתחתן אך ורק באולמות קולינס. אבל, זה נשמע לי רעיון ממש נחמד עכשיו" אמרה ג'יני.

"גם אני אוהבת את חוף הים מאוד, וויזלי, ולא פחות מזה אני גם אוהבת את החצר של המחילה" אמרה הפרופסור מקונגל.

"אבל בחיי מרלין, בנות, אני לא סובלת את אולמות קולינס!" 

הפרק הקודם		הפרק הבא