תקועים באחוזה עם סטיבי

רוסיה ירד במדרגות. הוא וגרמניה בחרו להתפצל לפני כמה דקות, בתקווה שזה יעזור להם להתפרס על יותר שטח. כמה חבל שאמריקה או סין לא יכולים לעזור להם. אנגליה, ובכן- לא הייתה ממש שאלה לגביו. זאת לא הפעם הראשונה שהוא עושה דברים לא חכמים משהו, רק הפגנה של כוח. זה כבר קרה כמה פעמים, אי אפשר לטעות, אמריקה גם יודע. אבל הם לא יכולים לפספס הפעם, לא בלולאה הזו. הם אמרו לו שכל טעות  קטנה תעמיד אותם בסכנה, כל אפשרויות שלא נלקחת תגרום למותם. זאת הלולאה האחרונה, האחרונה שאיטליה יוכל ליצור, ואם הם לא יצליחו לברוח הפעם, לא תהיה להם עוד הזדמנות אחרת. רוסיה התכוון לצאת בחיים, לא משנה מה, כל אדם אחר יהיה תוספת נחמדה, אבל לא אכפת לו עד כדי כך. הם אמרו לו ששניים חייבים למות הפעם, אין דרך לברוח מהגורל הזה, אבל לאחר מכן- הדרך החוצה תהיה פתוחה. אם השלישי ייהרג, הם יהיו כלואים לנצח.

כי היומן של איטליה לא יעבוד יותר. לא הפעם.

הוא הביט אל הפלאפון שלו, מצפה לעוד שיחה מפורטת. למה הפעם היומן לא יעבוד? הוא רצה לשאול, אבל לא הייתה תשובה. הקו פשוט התנתק, ומאז הוא לא קיבל שיחות או היה יכול להתקשר אליו. הוא גם לא יודע כמה אנשים כבר מתו, אם מתו בכלל.

הוא צריך מספרים, לעזאזל, מי מת בלולאה הזו. הוא יודע שבקרוב תגיע ההזדמנות האחרונה לצאת, אולי היא אפילו מצפה לו כרגע, אבל היא לא תתאפשר אם שניים לא ימותו. הוא היה הורג ללא ספק, אם בכך הייתה תלויה יציאתם מהאחוזה, הוא לא יודע מי. הקשרים שנוצרו קצת הכבידו על לבו, אבל לא הייתה לו ברירה. הבחירה נלקחה ממנו כבר בהתחלה. מלבד זאת, הוא לא יכול להרוג על דעת עצמו, אם אדם אחד נוסף ייהרג, הדרך תהיה חסומה. אם שניים מתו, זה אומר שהוא צריך להגן על כל השאר.

הוא נחר על עצמו. כל כך הרבה אופציות והמכשיר הנייד שבידו מנותק לגמרי, הוא לא יכול לפסול שום אופציה עכשיו.

רוסיה החליק את הפלאפון לכיסו, מרים את הצינור שנגרר על המדרגות ומביט סביבו. אם ימצא את כולם, יהיה יותר קל לדעת מה לעשות. זאת המטרה בעדיפות הגבוהה ביותר.

הוא כמעט החליט ללכת לכיוון המרתף, אולי לחקור מעט, כששמע תזוזה במסדרון הימני של האחוזה. משום מה, הקול היה ברור למדי בקומה הזאת, שום רעשים שהפריעו והקשו על החושים שלו.

"אני מניח שאפנה לכיוון הזה," הוא לחש לעצמו, מחייך חיוך מעושה קטן, ופנה אל המסדרון. התנועות התחלשו, אבל הוא כבר ידע שהן לא באו מהספרייה. המפתח אצלו, בכל זאת, וזה אומר שהחדר עדיין נעול. זה מותיר רק אופציה אחת. המטבח.

ידו נחה על ידית הדלת ופתחה אותה באיטיות. הדלת השמיעה קולות חריקה, שבעבר היא לא השמיעה, והוא נכנס אל המטבח, צופה ברצפה המלאה בדם. עיניו עקבו אחרי שביל הדם, שהמשיך מן הדלת אל הספה. על הספה שכב צרפת מדמם אחד שהתנשף בכבדות.

"שלום, צרפת" רוסיה פנה אליו בחיוך. "אני רואה שמצבך לא טוב?".

"ממ, נתקלתי ב... בו... לפני... אהמ, נתקלתי בו" נדמה שכל המילים שצרפת ידע נעלמו, הוא בקושי ירק את המילים מפיו תוך כדי נשימות כבדות.

רוסיה התקרב אליו ובחן את פצעיו. הם היו עמוקים, אבל לא משהו שהוא לא היה יכול לטפל בו. הבעיה העיקרית הייתה שנותרו לו מעט תחבושות מהזמן בו בילה עם יפן. הוא לא היה יכול לבזבז את כולן, אך המצב של צרפת הצריך פי שלושה ממספר התחבושות שהיו לו. הוא השתמש בכל התחבושות לחבוש את הפצעים החמורים של צרפת והוא גילה שהערכתו הייתה נמוכה מדי, כמה פצעים שדרשו טיפול לא זכו לכזה, ורוב הפצעים עדיין דממו כמויות גדולות. הוא השתדל, בהתחשב בכמות הציוד שהייתה ברשותו.

"זה מצחיק, מון אמי" צרפת זרק כמה מילים לאוויר כשהנשימה שלו חזרה פחות או יותר למצב סדיר. רוסיה התיישב על הספה לידו והביט אליו במבט שואל.

""1812, אתה זוכר?" צרפת בחר לזרוק את ראשו לאחור ולהביט על התקרה. "ב1812... מעולם לא הייתי מדמיין מצב שכזה...".

הוא לא אמר את המילים בקול, אבל רוסיה הבין. "זאת הייתה מלחמה קשה, ואתה ניצחת בסוף, אפילו נפוליאון לא היה יכול לעמוד מול גנרל חורף".

"דא, זה נכון לומר שניצחתי באופן פורמאלי," רוסיה עצר לרגע ואז אמר בשקט. "אבל מבחינת מספר ההרוגים, במלחמה הזו לא היו מנצחים, רק מפסידים".

צרפת השמיע כמה קולות קטנים בניסיון לצחוק. "אתה רואה? ממתי אתה אומר דברים כאלו?".

"הרבה דברים השתנו" הוא אמר את שלוש המילים האלו בשקט. מחשבה קטנה צצה. צרפת פגיע כרגע, הוא על סף מוות, הוא יכול... לסיים את זה עכשיו. אף אחד לא ידע. אף אחד לא ידע.

לא. הוא לא יכול להרשות לעצמו לעשות דבר כזה. עיניו של צרפת היו עצומות, חיוך קל נראה בזווית פיו והוא היה בשקט. הוא לא יודע כמה אנשים עוד חיים, לפעול על 'עיוור' עכשיו יגרום רק לתוצאות הרסניות אחר כך. החשיבה ההגיונית הרגיעה את המצפון שלו.

"צרפת, אנחנו צריכים ללכת לחדר הבטוח, להתאסף שם עם כל השאר" רוסיה אמר. "גרמניה גם עוזר לחפש, בקומה השנייה".

"מה...הולך עם קנ- ממ, עם כולם?" צרפת עצר את עצמו מלומר את השם הזה בקול. הוא הרגיש את לבו לא מפסיק לפעום כשהוא חושב עליו.

"בעיות. הרבה בעיות" הטון של רוסיה עדיין היה מאושר. "מצאתי את אמריקה, אנגליה וסין לא מזמן והבאתי אותם לחדר הבטוח. אנגליה עדיין עיוור וסין בוכה, משום מה. הוא גם לא מוכן לדבר עם אף אחד אחר חוץ מאנגליה. אמריקה בסדר. גרמניה בסדר, אלא אם הוא הצליח להרוג את עצמו בזמן שעבר. איטליה לא היה בסדר, אבל יפן מטפל בו. ו..." הוא עצר לפני שאמר את השם של קנדה, רואה את המתח בפניו של צרפת. "כשהייתי עם יפן, לפני שהגענו לחדר הבטוח, מצאנו את קנדה. הוא הותקף על ידי המפלצת. יפן טיפל בו, המצב שלו אמור להיות בסדר עכשיו".

צרפת עצם את עיניו באנחת הקלה. הוא לחש כמה מילים בצרפתית, רוסיה לא היה מעוניין בלדעת.

"וכל השאר? לא מצאתם אותם?".

"לא. כל השאר משוטטים באחוזה. אני אצטרך לחפש אותם אחרי שאקח אותך לחדר הבטוח".

"תיזהר מ... מספרד..." צרפת אחז בזרועו של רוסיה והביט אל תוך עיניו, כאילו מנסה להוכיח את טענתו. "משהו מוזר שם".

"ספרד?".

"וי. הייתי אתו לפני כן." צרפת נשם נשימה עמוקה והתחיל לספר את מה שקרה. "יצאתי מהחדר כדי למצוא את... את קנדה. חשבתי ששמעתי אותו בחדר כלשהו, אבל הדלת הייתה נעולה. לספרד היה הגרזן שלו, אז מיהרתי להזעיק את עזרתו. כשחזרתי, הוא היה עם רומאנו. רומאנו לא נראה טוב, לפי מה שאני זוכר. כשפרצנו את הדלת, לא היה אף אחד בחדר, רק דם. רומאנו נשאר בחוץ. הוא היה מעולף כשיצאנו מהחדר. ספרד... התעצבן, לא. הוא היה קר. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל משהו בהתנהגות שלו, במילים שלו לא היה נכון. אני מכיר אותו הרבה זמן, אני יכול לזהות שמשהו לא נכון אצלו".

רוסיה צמצם את עיניו. "אתה חושב שהוא... השתגע?".

"יכול להיות," צרפת הודה. "הוא לא הספרד שאני מכיר, בכל אופן".

"נצטרך להודיע לאחרים על כ—".

צעדים רמים במסדרון קטעו את משפטו. לא היה ספק מי צעד במסדרון.

"בלאט! הוא בא, אנחנו חייבים לעצור אותו!".

רוסיה קפץ מהספה והחזיק את הדלת במקומה. המפלצת ניסתה לפתוח אותה כמה פעמים, אבל רוסיה חסם אותה עם כתפו. צרפת שלח את ידו לכיסו בכאב רב, והצליח להוציא משם מפתח חלוד. הוא דידה באטיות כמה שהיה יכול, וכשל באמצע, נופל על הרצפה. הוא היה צריך להסתפק בלזרוק את המפתח לרוסיה, שתפס אותו ונעל את הדלת.

הקולות מבחוץ לא פסקו. רוסיה וצרפת החליפו מבטים, ובתיאום כמעט מפחיד, הם אמרו ביחד - "אנחנו לכודים".

גרמניה היה עסוק בהרהורים עד שספרד הסב את תשומת לבו לכך שרומאנו נרדם. הוא באמת התחיל לתהות על השקט הרב שנתן לו זמן להרהר.

הם היו קרובים לחדר הבטוח. הוא הביט קדימה, ולאחר מכן על ספרד. רומאנו לא היה במצב סביר, הוא היה צריך לנשוך את שפתו בכדי לא לחשוב עד כמה המצב גרוע, הוא רק קיווה שאיטליה לא ער.

ספרד פתח את הדלת בשבילם והם צעדו לתוך החדר, שנראה מלא יותר מאז הפעם הקודם. הוא העביר את עיניו על כל החדר, יפן עדיין ליד איטליה, הישן, ליד קנדה התווסף אמריקה הנרעש שאחז את שתי ידיו של קנדה. הוא נראה כמעט מהופנט, מנותק מהסביבה החיצונית, ומקדיש את כל תשומת לבו רק לאחיו התאום. בצד השני של החדר, אנגליה וסין ישבו על הרצפה, מכווצים לתוך עצמם. זה הדליק נורת אזהרה מידית במוחו של גרמניה, צורת הישיבה שלהם הביעה את רצונם לשמור סוד מהאחרים. הוא יצטרך לשאול את יפן.

באותו הרגע, יפן הרים את ראשו והחליף מבטים עם גרמניה וספרד.

"גרמניה-סאן" הוא קם ממקומו באטיות, לא ממהר לזוז.

"אתה צריך למהר, רומא לא מרגיש טוב!" ספרד היה זה שענה, הוא היה מודאג, וזה ניכר בתנועותיו ובקולו.

גרמניה הניח את רומאנו על המיטה הימנית למיטתו של איטליה. יפן ביצע בדיקה מהירה על רומאנו, תוך כדי מלמל ומצקצק לעצמו. לאחר כמה דקות, הוא התחיל לנקות ולחבוש כמה פצעים. הוא נתן את מלוא תשומת לבו לחתך עמוק על כתפו של רומאנו, אצבעותיו נעו בעדינות האופיינית ליפן.

"אז?" ספרד שאל, גבותיו מכווצות ופיו פתוח מעט. זאת לא הייתה הבעה שהם זכו לראות על פניו לעתים קרובות.

"הוא יחיה" יפן קבע בשתי מילים.

ספרד שחרר אנחת רווחה וחייך את החיוך הרגיל שלו. "ידעתי שהוא יהיה בסדר, רומא הוא לוחם!".

בצידו השני של החדר, אנגליה וסין דיברו בלחש. סין היה ער לגמרי כעת, והוא היה הראשון לשים לב. הוא ראה את ספרד עובר בפתח הדלת, אחריו גרמניה שהחזיק את רומאנו. עיניו של סין נפקחו לרווחה, כלא מאמין, והוא מיהר למשוך בחולצתו של אנגליה. התזמון של אנגליה היה איטי יותר, החושים של התקהו מעט, אך הוא חש את הילתו של ספרד. הוא לא ידע האם חושיו משקרים לו, האם זה אפשרי.

"חשבתי שאמרת שהוא מת!" אנגליה סינן ושיניו חרקו.

"הוא מת! ראיתי את זה בעיני!" סין החזיר ומשך שוב בחולצתו של אנגליה בכדי להבהיר את עצמו.  "אני אולי זקן, אבל אני יודע מה ראיתי! הוא שכב על הרצפה, הוא שכב שם כש... הגרזן שלו נעוץ בו. המוט של הגרזן היה נעוץ בו, לא ה... הלהבים, המוט. בתוך הלב... וכל הדם...".

סין בכה חרישית ואנגליה מיהר ללטף את ראשו. זאת הייתה הפעם הראשונה שסין סיפר לו את כל אשר קרה. החושים שלו אמרו לו שסין לא משקר, כל הכאב שהוא הקרין... זה היה נכון מכדי להיות שקר מוצלח. הוא ניסה לעקוב אחרי ספרד, אך התחושה שלו הייתה לא ברורה. מדי פעם מופיעה, מדי פעם מתמוגגת לאיטה. הוא נשך את שפתו, לספרד הייתה תחושה של ספרד, זה רק המרחק, לא? אבל זה ספרד. אי אפשר לרמות את אנגליה בנושא הזה, במיוחד כשהכול התחדד אחרי שהוא... שהוא התעוור. למי הוא צריך להאמין?

השאלה הזו נתלתה באוויר והוא הרהר בה רבות. הוא לא היה יכול להחליט.

ספרד רכן מעל רומאנו. גרמניה ויפן ישבו עם גבם אליו, ליד איטליה, ולכן הוא הרשה לעצמו להשתחרר מעט. הוא חייך חיוך דקיק אל כיוונו של רומאנו. הוא נראה כל כך שברירי, העור השזוף נהיה בהיר מדי לאחרי שהות ארוכה. אצבעותיו של ספרד ליטפו את לחיו של רומאנו בזהירות, רק לא לשבור את רומאנו יותר, רק לא לגרום נזק רב יותר ממה שכבר קרה. כל המילים שהשקיע, כולם היו שום דבר, כלום, כעת, הוא לא היה זקוק להן יותר. רומאנו בטוח אתו בחדר הזה. מדוע הוא דאג בתחילה? הוא יודע שהוא יצליח להוציא אותם מהאחוזה.

A/N: כי רק אני מפגרת שתכתוב שספרד קורא לרומאנו "לובי" כשהם בכלל המציאו את השמות באחוזה ולכן לא היה לו מספיק זמן להוציא משם כינוי. מצטערת, שיניתי את זה לרומא עכשיו, אז תתעלמו מהטעויות, יא? ^^"

אגב, 1812- למי שלא יודע קצת היסטוריה של מאמא רו-סאמה (כן, אפשר להשתמש בזה ככה!), אז ב1812 נפוליאון ניסה לכבוש את רוסיה והוא נכשל. אם אתם מעוניינים לדעת למה, אז בגלל שהוא לא פנה לבירת רוסיה- אלא למוסקבה. זאת גם הסיבה לכישלון של היטלר במלחמת העולם השנייה- היטלר רצה להיות יותר חכם מנפוליאון, אז הוא לא פנה למוסקבה (כי נפוליאון נכשל שם), אלא ללנינגרד, עיר הקומוניזם (כי, לנין, דא), אבל הוא לא היה חכם יותר מנפוליאון, הוא נכשל באותו המקום. אם היטלר היה מתקיף את מוסקבה ראשונה, הוא היה מוריד את כל הממשל הקומוניסטי ואז העולם לא היה נראה כמו היום. נפוליאון טעה כשתקף את מוסקבה כשסנט פטרסבורג הייתה הבירה. מעניין, לא?

הפרק הקודם