Angels love

הסכין נזרקה, ורור דחף את נדה. היא נעמדה מול אליסיה, והסכין פגעה בליבה. אליסיה הבינה מה קרה. רור. היא הביטה בו. הוא היה מזועזע.
"רור." היא מלמלה. הוא נצמד לקיר, מתתנשף. הוא עשה דבר אסור. הוא החל לצעוד לכיוון נדה. הוא עדיין יכול להציל אותה. מאגנוס הופיע מולו לפתע. הוא תפס בגופו, ודחף אותו אחורה.
"מרטיניוס הסכים לזה לקרות!" הוא צעק.
"אני צריך להציל אותה!" צרח רור. הוא הרגיש את האנרגיה של נדה נעלמת. הוא זעק, ודחף אצ מאגנוס. מאגנוס נפל, ורור קפץ מעליו לכיוון נדה. הוא שלף את הסכין, בידיו שעדיין היו ממשיות. אליסיה הביטה בו.
"רור, זה היה לטובתכם..." הא מלמלה.
"לא, אני אמור לשמור עליה. הרגתי אותה. אני הרגתי אותה!" הוא צעק אליסיה צעדה אחורה בבהלה. ידיו של רור נעלמו. מרטיניוס זימן אותו. הוא הביט בידיו הבלתי נראת.
"עזוב אותי!" צעק. האנרגיה של נדה נעלמה. והוא נעלם גם כן, ישר אל מול כסאו של מרטיניוס.
"זאת הרגשה נוראה, אני יודע." ניסה מרטיניוס להרגיע. "כשהאדם שעליו שמת מת." אמר ונעמד. הוא הביט בעניו. "ועוד יותר נורא, כשאתה הוא הגורם למוות, לאדם שעליו אתה שומר." אמר והתקרב אליו.
"אתה סולח לי?" שאל רור.
"כמובן. כמובן שאני סולח. אני אישתי לך את זה."
"נכון." אמר. הוא שמע קול גניחה, והביט לאחור. נדה שכבה שם, ליבה מחורר ומלא דם. כנפיה הלבנות כיסו את גופה. היא התנשמה בכבדות, ועצמה ענייה.
"ככה אליסיה הגיעה אלינו."
"ואתה מספר לי את זה כי מעולם לא ראיתי את זה קורא?"
"כן." צחקק מרטיניוס הזקן. רור ניגש לגופה של נדה.
"את יכולה לחבק אותי?" שאל. "אני צריך להתעודד." הוסיף. חיוף קטן עלה על שפתיה. היא נשענה על זרועותיה, והתיישבה. ואז חיבקה אותו. הוא צחקק. מרטיניוס הלך בשקט, והוא הצמיד את שפתיו לשפתיה. היא צחקקה, והשיבה לו. הוא נסוג באיטיות, והביט בענייה. בכחול העז, שקודם היה חום. השיער הבלונדיני גרם לה להיראות יותר מלאכית מאי פעם. הוא נעמד, ועזר לה לעמוד. היא הביטה בכנפיו, ואז סובבה את ראשה והביטה בשלו.
"תודה." מלמלה. הוא חייך.
"את רוצה... לראות מה קורה עכשיו?" שאל. היא הנהנה. הוא אחז ידה. וקפץ. היא קפצה אחריו. תחושת הסחרחורת עטפה אותה, והאנרגיה הסתירה אותה. הם נעצרו. הם שמעו מכוניות משטרה, וראו את אליסיה עומד לצד גופה של נדה.
"אנחנו כאן." אמר רור. היא הביטה לכיוון הקול.
"נדה איתך?" שאלה.
"כן." צחקק. 
"אני לא ושבת שזה מומלץ. אולי... אולי מרטיניוס רוצה להתאים לה בן או בת אנוש?"
"אולי." מלמלה נדה פתאום. "אולי את צודקת. אולי באמת כדאי שנלך, רור." אמרה. הדלת נפתחה, ושם עמדה נורת'.
"נדה." מלמלה בהלם. היא נפלה על ברכיה. רור תפס בידה של נדה, ומשך אותה למעלה.

"יש בת אנוש, שמר תחגוג את יום הולדת השש עשר. היא תהיה שלך, נדה. ובקשר אליך, רור. אתה יכול לשמור על אחיה של הנערה של נדה. הם תאומים."
"אה." מלמלה נדה. "זה יכול להיות נחמד."
"רור ילמד אותך הכל. אני בוטח בו." צחקק.  הוא הביט בענייה. "לכו. תנוחו. זה מספיק להיום." אמר מרטיניוס.

נראה לי גמרתי.

הפרק הקודם