חייבת לדעת

שלום לקוראים :) אין לי כול כך מה להרחיב על הפרק הזה, חוץ מ-בבקשה תמשיכו להגיב, זה מעניק לי מוטיבציה וגם מעיר לי אם יש משהו לא בסדר :) אינג'וי: פרק קצר...

זוכרים את המשחק? כן, אותו משחק בחירה בין שלושה דברים, אז אני מקווה שעד עכשיו, אם הייתם בסיטואציה של לבחור, הייתם יודעים בדיוק מה לעשות.
הייתם עושים את הבחירה שלכם.
אז בקשר לזה...ותרו. פשוט ותרו.

הגעתי לתובנה שבה לא משנה איזה בחירה אתם, או הלב שלכם או חבר שלכם או ינשוף או מרלין יגידו לכם לעשות, הבחירה היחדה שתעשו זו הבחירה שהגורל יבחר בשבילכם.
אם הגורל יבחר את הראשון- כך יהיה
אם הגורל יבחר את השני- אכן הוא יבחר
אם את הנותר- אז את הנותר.

לא משנה מה תנסו לחשוב.
 כל בחירה שאי פעם תעשו בחיים, היא לא באמת "הבחירה שלכם", היא יותר כמו
 "אילוץ על ידי שימוש בכוח נפשי וקוסמי שאני או אתם לא מכירים"
הגורל הוא מה שרוצה להוליך אותנו או להפיל אותנו, תלוי במושא הבחירה.
אתם מבינים, לגורל יש שני צדדים, ממש כמו למטבע, בצד אחד מרוקע הטוב ודרך הקידום ובצד השני מרוקע רוע טהור ואכזר,
חסר רחמים, שרק מנסה להעיף אותנו מהדרך ולחשל אותנו כנגד העתיד.

אם תחשבו לרמות את הגורל ואת הנעשה, זה לא יעבוד, גם אם תבחרו בדרך החכמה, תמיד יהיה משהו שיחזיר את הטבע למסלולו וימנע מאתנו להגיע לתוצאה,
גם אם תשתמשו בכול כוח הרצון שלכם וגם אם אתם אלופים בביעור הכרה.
הגורל קורא הכול כמו ספר פתוח.

אז אם אתם עכשיו קצת מתלבטים, אם טעיתם בבחירה או שהדבר קצת מטריד בהתחשב בעובדה שאתם חושבים שבחרתם לבד ובעצם –לא , ומחפשים שיטה להפוך את הגלגל על צדו,
אני מזהירה כבר עכשיו : אין דרך חזרה.

האדם הנבזי והרשע, שלקח לכם את הדברים החשובים לכם עד מאוד, ידע, טוב, ידע טכנית, שזה עומד לקרות.
דמיינו את עצמכם בוחרים בחפץ, לוקחים אותו, והולכים לדרככם, ואז תחושת המועקה והסבל הפנימי הזה פורצים החוצה ברצון לשניים האחרים.
אבל אתם חושבים שהייתה לכם את התחושה הזו גם אם לא הייתי אומרת את הדברים שכעת נאמרו על הגורל? זו שאלה די מעניינת לשאול, ואפילו אני לא יכולה לענות עליה,
רק תחשבו על זה בצורה הזו: החלטות חופשיות היו במאה השש עשרה, לא היום, אז תתעוררו ,ותדעו עד עומקי נשמתכם שתהום האבדות והבחירות אינה משתנה, ומה שנפל- אבד לנצח.




הסליל האחרון של פס הנחושת שציפה בעדינות את דלת חדר הנחיצות כעת נעלם והשאיר אחריו את אותו קיר לבנים לבן וקבוע.
עקבותיהם של מייקל והנער הנוסף שהיה זכור כמגמגם כעת נעלמו בין כותלי החדר הגדול שנפרש למרחקים בלתי ספירים.

לילי וג'יימס עמדו לרגע במקומם, אך בראשם עדיין הצטייר הכוון שאליו פנו שני הנערים, שניהם הלכו לאט ובצעדים מרושלים, אבל צעדים שמראים כי הם יודעים את הדרך, הנמוך מבין השתיים משתלשל מאחור.
בעודם עומדים, חשוב לציין שלא מדברים כלל, הם הביטו על תכולת החדר, שבאותו רגע הדיף ריחות. ריח של טחב ישן, ריח של בדים מוכתמים וגם ריחות מתקתקים למדי.

עיניהם זזו מפינה לפינה, ערימות על גבי ערימות של חפצים משומשים ולא משומשים, כורסאות אדומות, כלי תפירה, שולחנות ומדפי עץ, מנורות שבורות, חדר שיכול להיראות כמו מזבלה
אחת גדולה או כמו קניון מאוד גדול, אך האבק נכנס לעיניהם, המקום כולו היה ישן, קודר, כמעט מחניק ולכן כדאי ללכת על הצד של המזבלה, למרות שאוצרות לא קטנים היו שם.

הם התהלכו בין כול ערימות החפצים, לילי תוהה בליבה איך וולדמורט יכול למצוא מעבר מהוגוורטס דרך מקום מעופש שכזה וג'יימס מסתכל תמיד לכוון המסלול של שני הנערים, מאיץ בלילי,
מזהיר אותה שלא יהיה מאוחר מדי.

הם המשיכו ללכת, מדפדפים עם ידיהם על החפצים המאובקים, הופכים אותם אחד אחרי השני כדי לראות אם ימצאו משהו מעניין. הם פנו ימינה, שמאלה ושוב ימינה, וג'יימס לבסוף צדק.
זה היה מאוחר מדי.
 שני הנערים לא הותירו עקבות וגם לא הרעישו יותר מדי. הם נתקעו במקומם.
בכול שניה שני הנערים עלולים לצאת מהוגוורטס באיזו שיטה או דרך ולילי וג'יימס תקועים בפנים, אבל הם לא ידעו עד כמה הדרך ליציאה- הלא- קיימת הזאת ארוכה.

"מעולה, עכשיו מה נעשה?" רטנה לילי, מנסה למצוא תשובה דרך ג'יימס ועדיין הופכת חפצים.

"אני לא יודע מה נעשה" השיב לה, וזה לא שימח אותה במיוחד.

הם הרגישו כמו על אי בודד. ים של עצמים מסביב, משותקים, בלי דרך לנווט בה.
רשרושי כנפיים נשמעו מדי פעם, רשרושים וגניחות מאבק ,הדהדו בין כל סדק וסדק באוויר.

"ג'יימס, מה זה הרעש הזה?" עצרה לילי מלדפדף בין הגופים והסתכלה לכול אבר.

"אני לא יודע, אבל-". הם התכופפו עם ידיהם על העורף מיד, תיבות וקופסאות ושבבי עץ נחתו עליהם במהירות מלמעלה, מקצה הר העצמים.
אותן גניחות נשמעו שוב, גניחות המאבק האלו, וקול צווחני מצייץ התלווה אליהן.

"זה מלמעלה" ענה ג'יימס "אני עולה" הוא התחיל להיאחז בחפצים הגדולים יותר, שעזרו לו לטפס.

"לא, אני אטפס-"

"- אבל לילי, זה מסוכן"

"אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות, הבאת את השרביט שלי?"

"כן" הוא שלף בפרצוף נוזף וחושש מכיס בחליפתו את שרביטה של לילי שלקחה אותו מיד.

"תודה, אתה תשמור מלמטה"

"טוב, רק תיזהרי"

"אני אזהר"

לילי אחזה בכורסא גדולה אדומה ומאובקת, ולאחר מכן בכיסא עץ, מפילה מדי פעם עוד קופסא או עוד נעל. היא לא תיארה שתצטרך
לעשות את זה עם שמלת הנשף שלה ועם נעלי עקב, אבל זה לא היה לה כל כך קשה.

כל סנטימטר שטיפסה  בהר במגושמות קירב אותה לגניחות ונפילות הרבה יותר, עברה דקה ועוד דקה ולאחר מאמץ היא הגיעה לפסגה, הקול נשמע בבירור עכשיו, גונח ומשתעל, צווח

"הצילו, הא, אה" השתעל "הצילו" צווח.

לילי התקרבה לקול הזר, יודעת שאסור לה לנתק את אחיזתה שמא תיפול.

סל אטום, כמו מאפרה עשוית חימר, רטטה בלי די, לילי הרימה אותה, נשמה לשנייה ולא האמינה במה שראתה.

יצור ערום למחצה, שום דבר על גופו מלבד בד המכסה את האזור הרגיש, שכב מלוכלך ומרוח על רצפת ההר המדומה, הוא היה בעל תלתלים,

עיניו היו גדולות וכחולות בגוון מצמרר ואפו גדול באותה מידה, הוא לא היה מקומט ונפול, אבל הוא כן היה נראה מוזנח או כמו משהו ששייך להר זבל.

הוא עדיין שכב על בטנו, רוטט מדי פעם, כנפיו רטטו גם כן, כנפיים בצבע גופו המדויק שהיו מקופלות בשל הכלי שנחת עליהן. היצור היה קטן, לא יותר מכף יד אנושית, הוא המשיך לגנוח,
אבל הרגיש את ההקלה בגבו.
לילי הרימה אותו, די בגועל, וירדה מטה אל ג'יימס, שהביט בדיוק כמוה ביצור הכפוף.

כשהתאקלם ונשם אוויר נקי מלוא הריאות, הוא החל להתפתל, לצווח שוב "שחררו אותי! שחררו אותי!".

"נשחרר אותך אם תתנהג יפה" אמרה לילי, שעדיין אחזה ביצור שלא ידועה תורתו.

"- אל תשחררי אותו! הוא יברח"

"לא" נשתנק "לא בורח, תודה עלמתי גבירתי, שעזרת לי" השתעל שוב, התפתל.

היא שחררה את אחיזתה בו, הוא התעופף מיד, נחת על מוט ברזל לשמאלם וישב כמו על ספסל, רגליו משתלשלות מן הקצה.

"שלום ותודה" אמר לה "אני חייב לך טובה, עלמתי, זה בוני ולורנט שהפילו עליי את הכלי המקולל הזה, עושים צרות"

"מי הם בוני ולורנט?" שאלה בנחמדות, ניסתה לפחות.

"האוייבים שלי, ברור! הסוג הגרוע ביותר של מונטיפים- שונה ממה שהם חושבים"

"מונטיפים? מה זה מונטיף? " שאל ג'יימס

"מי זה מונטיף, אתה מתכוון, זה אנחנו. יצורים, מתפעל אני שלא למדתם עלינו, דמבלדור היה אמור לדווח על זה לפחות"

"דמבלדור? אתה מכיר את דמבלדור?" שאלה לילי בכווץ גבות.

"כולם מכירים את דמבלדור, מתוקה"

היא עוותה את פרצופה "עדיין...זה לא מסביר את שהותך פה "

"כן זה כן, האדון ודמבלדור הגיעו להסכם. דמבלדור יותר לנו להישאר כאן ואנחנו לא נזיק לבית ספר"

"נזיק? איך?"

לילי כוונה את שרביטה לכוונו של היצור, כך גם ג'יימס. הוא הרים את ידיו מעלה

"בלי נשק לא מזיק". הם החליפו מבטים ובתיאום מושלם הורידו את ידיהם ארצה.

הוא המשיך לדבר "אני הוא מונטיף, כולם מונטיפים. החבר'ה קוראים לי רת'גור.  רק שהם קוראים לי רת'י- פתי, לורנט המסריח."

"לורנט המסריח הוא גם...מוליף?" שאלה לילי

"מה? מונטיף? כן, כן, הסוג הגרוע ביותר"

"יש סוגים" קטע ג'יימס

"לא, אני רק קורא לו ולמעריצים שלו 'סוג"

"הו, אז תסביר בבקשה, מה זה מונטיף, אנחנו ממהרים "

"זה סוד, זה הבטחה לדמבלדור"

"בוא נלך ג'יימס, זה סוד" לחשה לו לילי.

"לא, אין לנו לאין ללכת, שיענה עכשיו" ג'יימס הרים את שרביטו, אור בהיר החל לזרוח ממנו.

"ג'יימס, לא" אמרה לו, בוהה ביצור המכונף שעכשיו התכופף ורכן ארצה.
לילי התקדמה לעבר עמוד הברזל עליו ישב המונטיף ולחשה בידידות.

"בבקשה, מונטיף יקר, ספר לי, אני רוצה לדעת" הגדילה את חיוכה והשליכה את ראשה הצידה באיטיות.

הזעם ירד מפניו של המונטיף רת'גור, והוא החל לדבר:

"יצורים מוזרים, הם המונטיפים, כן, מוזרים מאוד, חיים בחושך, ניזונים מהאבק" התקרב לפניה של לילי "לא זוכים לראות אור שמש ולא זוכים לבשר ודם"
לילי נרתעה אחורנית "המעבר חתום, תקועים כאן, במקום המסריח, הדם היחיד והבשר היחיד שטעמנו בשנה האחרונה היה דם של מקקים ונבלות" הוא ליקק את שפתיו
"ההסכם מדמבלדור, נותן לנו כאן מגורים וחיים, אבל סבל- הוא הדבר השלילי הכי גדול שחייבים לו. ומרלין, הו מרלין, זה מה שדמבלדור נהג לומר שהוא היה תחת מתקפה,

זועק למרלין המנוח! זה לא עזר לו, אבל נחמדים אנו, כשרוצים להיות, והננו כאן. מחכים לאובר האורח הבא"

"הבא?" שאלה לילי "מישהו היה כאן בעבר"

"הא" צחק והרטיט את הקירות "הא, בעבר? לא...לפני כמה? שעה?"

"ראית את שני הנערים?"

"מלמעלה אפשר לראות הכול...קוסמים מקוללים, הבריחו את כולנו"

"תגיד לנו...לאין הם הלכו"

"הו" החל ללחוש "הו" המשיך "אני יודע לאין הם הלכו, אתם לא...אני אגיד לכם, רת'גור הוא לא לורנט. אבל אני מבקש תמורה, יקירים"

"כל דבר" לחשה לו לילי בחזרה

הוא חייך חיוך עמוק, שפתו הייתה קרובה לאוזנה, הוא פתח את פיו לאט לאט.
כל שנייה הוא קרב אליה יותר, ג'יימס מתרחק, לילי עדיין לא זזה, לחש לה לבסוף "נ-ש-י-כ-ה" היא פקחה את עיניה "רק אחת, זה לא מזיק ולא יכאב, רק אחת, באצבע? הו אצבע, איזו את פחות צריכה-"

"-לא" צעק ג'יימס והרים את שרביטו "תגיד לנו עכשיו, איפה הם ואני לא אשרוף אותך למוות. מקובל?" רת'גור עמד, לא נע צעד אחד, אור השרביט השתקף בעיניו הגדולות הכחולות,
הוא חשף את שיניו החדות מתער ולחש והצביע "ששששםםםם" לכוון ערימות נוספות שיצרו שביל, ממש כמו ערימות רבות אחרות. הם לא בזבזו זמן ורצו, מהר ככל שיכלו, רת'גור המשיך לעסוק בענייניו.
 
הם רצו, לא עצרו לדקה. רצו בשביל הצר כמה שיותר מהר.
אור בהיר האיר את החלל. הם עצרו בדיוק צמוד לסוף השביל ובכניסה לקרחת עצמים נוספת.

"הוא אמר לנו להיות פה" מייקל שילד שבר את הדממה כמו ששוברים זכוכית.

"אז מה הוא רוצה שנעשה?"

"אני לא יודע, הוא אמר שזה יהיה כאן"

"מה יהיה כאן?"

"הארון, אדיוט!"

"הו, אז איפה הוא?"

"לא יודע, איפה שהוא בין כל הדברים. תעזור לי להזיז אותם"
הם הזיזו אחד אחרי השני, את החפצים, כאילו ערמו אותם בערימה חדשה, מבולגנת יותר.
ואז הוא נחשף. ארון, דומה בצורתו לארון קבורה, שחור, ממוסמר וישן, עם שולי ברזל מחלידים.

"אני בטוח במאת האחוזים שזה זה"

"זה עלול להיות מסוכן" השיב המגמגם, שכעת היה נשמע בטוח בעצמו יותר.

"זה של האדון, מה יכול להיות מסוכן?"

"כלום, שום דבר, בוא"

"אל תפקד עליי, האני האחראי, אחריי"

מייקל השתלשל לתוך הארון, ובתוכו הוא היה נראה כמו ערפד, לא יותר מזה, עם עורו החיוור ועינו האפורות ועצמות לחייו.
אחריו השתלשל המגמגם, שעדיין צל עטפו. לא ראו את פניו.

"מהר" צעק ג'יימס לכוון הארון הנסגר בחריקה מחרישת אוזניים.
הם פתחו אותו עם שרביט שלוף, אך שני הנערים לא היו שם, הם יצאו מהוגוורטס.




באותו זמן:

טונקס ולופין רקדו מסביב לשאר הנערים בתוך האולם הגדול, לאור הירח המלא שעמד להיחשף דרך העננים האפורים.

"איפה לילי ומייקל?" צעקה אליו, בניסיון לחדור את המוסיקה הרועמת.

"לא יודע, מה את דואגת?"

"לא יודעת...מוזר" משכה בכתפיה והמשיכה לזוז מצד לצד.

המוזיקה והאורות טשטשו להם את החושים יותר ויותר, נערים ונערות נוספים הצטרפו למעגל הריקודים, כמה מורים החלו לצוץ, ביניהם מקנוגל, שנראתה זעופה ונרגזת.

היא החליפה מבטים עם כמה מהמורים האחרים שנמצאו בקצוות האולם וניסו להיראות משוחררים, ואז בתיאום צעדו ליציאה, מנסים לא לעורר חשד.

הם התהלכו במסדרונות בית הספר, נכנסו לכיתת השיקויים שם ניצב לו שולחן ארוך, בקצו כבר ישב דמבלדור, לא חיכה שיתיישבו ופצח בדיבורים:

"רבותי, חוששני שאפריע לכם בחגיגות, אשמתה היא של פרופסור מקנוגל שלא מוכנע להישמע להוראותיי."

המורים החליפו מבטים ואז חזרו להקשיב לדבריו.

"כולנו יודעים שלילי אוואנס וג'יימס פוטר בסכנה חמורה, כולכם שמעתם זאת  מפינו, ציטטנו את דבריה שלה במדויק"

התלחששויות מורים שוב שברו את הדממה, ואז נפסקו שוב

"בבקשה, שקט! אין צורך להתווכח עם דבריה, סיוויל תמיד צודקת. ואנחנו לא נוכל לשנות את כף הגורל ואת זאת אני נאלץ לומר לכם, תתרחקו מכול זה, אלה אם כן אתם מעוניינים למות מוות איטי ובייסורים או מוות מהיר ע"י קללה מפיו של וולדמורט"

הם השתתקו. לא היה להם מה לומר למשמע השם.

סליחה על הפרק העלוב, חלק מהחלקים אמורים להיות לא מובנים אם עולה השאלה.
הפרק הזה קצר, אני חייבת לעשות הפסקות בין דברים.
תגיבו, בבקשההה, אני ממש שמחה מהתגובות שלכם:) .
בפרק הבא אני אשקיע יותר מחשבה, סליחה על חוסר המחשבה בפרק הזה, פשוט אני בתקופת מבחנים.
לא תגיבו - אין המשך!!! רצינית...

הפרק הקודם		הפרק הבא