תאומות מתחלפות

מקווה שתאהבו, השקעתי בפרק :) שבע תגובות להמשך..:)

אחרי שסיימה לקרוא את מכתבה של ג'נה, כל מה שיכלה אנה לעשות היה להיאנח בקול גדול ולהביט בתסכול בדף שלה, בלי לדעת מה לכתוב לאחותה.

אילו רק יכלה לכתוב לה כמה נפלא היה לה! כמה נהנתה, אבל לא, היא לא יכלה. כי אף על פי שאבא היה מקסים ונהדר ומצחיק, היא התוודאה למשהו נורא.

היא ואביה נסעו במכונית שכורה, אחרי האיחוד המרגש בקינג קרוס, לתחנה ממנה לוקחים מפתחי מעבר בינלאומיים.

אנה די התרגשה. היא מעולם לא השתמשה במפתח מעבר. היא כן הייתה בחו"ל, בגלל שאימה הייתה חובבת אופנה גדולה. היא לקחה אותה כבר לכמה תצוגות אופנה אליהן הוזמנה בגלל תפקידה כמעצבת בגדים מפורסמת בלונדון. היא כבר הספיקה להיות במילאנו, פריז, ברלין ובקיץ הקרוב הבטיחה לה אימה שתיקח אותה לניו יורק.

אבל לכל אלו נסעה אנה במטוס, שהיה כלי תחבורה חביב על אימה (בכל זאת, סבה המוגלגי של אימה היה טייס בצעירותו).

התחנה נראתה מבחוץ כמו חנות עלובה מאוד לסמרטוטי תינוקות, ושכנה בלב שכונה מאוד מפוקפקת. גם החנות עצמה נראתה נטושה, מפחידה. אנה קצת חששה שנכנסה לשם, אבל ברגע שעברה וילון בעל מראה שחור ומפחיד במיוחד, היא מצאה את עצמה בלב תחנה ענקית ומפוארת שמלאה באנשים שהתרוצצו משם לשם, לעבר פקידים ומפתחות מעבר.

"בואי, ג'ני, נלך לתפוס את מפתח המעבר שלנו" אמר לה אביה והחזיק בידה.

אביה לקח שני כרטיסים מאחד הפקידים במקום, ואז הוביל את אנה לעבר שורה מסודרת של מפתחות מעבר, כולם לארצות הברית. הם הראו את הכרטיסים שלהם לאחד העובדים, והוא גרר אותם לעבר מפתח מעבר בצורה קופסה בצבע כחול, פריט נייטרלי למדי.

"כמעט איחרתם. עוד חמש דקות המפתח יוצא" אמר להם העובד ועיקם את פניו, והלך לעזור לשתי בחורות צעירות שרצו להגיע לבוסטון.

"אני כבר מחכה לראות את דוד אנדרו ודוד מתיו ואת כולם" אמרה אנה כדי להפגין בפני אביה את ידיעותיה על המשפחה.

"הו, שכחתי להגיד לך מתוקה... דוד אנדרו יהיה השנה עם המשפחה של דודה קלייר ודוד מתיו יהיה עם המשפחה של דודה ג'יין" אמר אביה בהתנצלות.

"מה? אבל הם באים כל שנה!" אמרה אנה בהפתעה. זה באמת היה נכון. בגלל שהוריהם של האחים מתו, ולאביה של ג'נה לא היו אישה או ילדים מלבד ג'נה (נו, טוב, זה לא באמת היה נכון..) הם השתדלו להיות עם אחיהם הצעיר בחג המולד.

"כן.. אבל השנה ביקשתי מהם לא לבוא. רציתי שתהיה לך הזדמנות להכיר במשך החג מישהי.." אמר אביה והסמיק.

"מישהי? איזה מישהי?" שאלה אנה בבלבול.

"את תראי, אבל אני מבטיח ש-" הוא נקטע כשמפתח המעבר התחיל לרעוד, ובן רגע מצאו עצמם השניים מסתחררים במערבולת ענקית.

כשנחתו בחבטה על הקרקע, מצאה את עצמה אנה איפה אם לא בלב שדה רחב.

"וואו" פלטה ונשאה את מבטה. הכול היה כפי שג'נה תיארה אותו.

הבית עמד במרכז, ומסביבו היו שדות. השדות היו שייכים לאביהן של הבנות, אבל משום שהוא מעולם לא התיימר להיות חקלאי, הוא נתן לחקלאיים לעבד אותם ולגדל בהם גידולים עבור סכום כסף.

הבית עצמו היה מדהים, זאת גילתה אנה ככל שהתקרבה אליו. ארבע קומות! חצר עצומה, עם הרבה מקום לשחק בו קווידיץ' (בדיוק כפי שג'נה אמרה לה), בריכה גדולה, עם כיסאות שיזוף, וברביקיו.

"התגעגעתי הביתה, אבא, ממש התגעגעתי!" קראה אנה בשמחה.

היא ואביה נכנסו לבית, שהיה אפילו מדהים יותר מבפנים, כשלפתע שמעו קול אישה דק ומעצבן מחדר האוכל.

"ג'ורג'י, סוף סוף הגעת" אמרה האישה ונכנסה לחדר הכניסה, בו עמדו אנה ואביה.

"שלום לך, ג'נה!" אמרה האישה בתלהבות מזויפת, כאילו אנה הייתה בת ארבע.

אנה הזעיפה את פניה. לא רק כי לא אהבה שהתייחסו אליה כמו לבת חמש, אלא גם בגלל המראה של האישה. היה לה שיער בלונדיני קצר, פנים עמוסות איפור ושמלה צמודה מדי עם מחשוף עמוק מדי. היה לה חיוך צחור שחשף שיניים מושלמות, אבל עדיין, לא משנה כמה החיוך היה יפה, הוא לא הצליח להיראות ידידותי.

"זאת מי שהתכוונתי שאני רוצה שתיפגשי, חמודה, זאת הולי" אמר אביה של אנה.

"ומה היא עושה פה בדיוק?" שאלה אנה. הולי צחקה.

"אוי, החמודה הקטנה. לא סיפרת לה, ג'ורג'י?"   שאלה הולי והעמידה פני מופתעת.

"עדיין לא.. התכוונתי בדיוק-" מלמל בהתנצלות.

"טוב, אפשר גם לשמור את זה לארוחת ערב. אני גוועת ברעב!" אמרה הולי בצייצנות.

אבל אף על פי שהולי טענה שהיא גוועת ברעב, כל מה שאכלה בארוחה היה סלט ירוק שנראה די דוחה. אנה, לעומתה, התנפלה על הלזניה המעולה שהכין אביה.

רק כשהגיעה סופה של הארוחה, נאנח אביה והביט בצלחתו הריקה. הוא השפיל את מבטו וכיחכח בגרונו לפני שהחל לדבר.

"ג'נה, בזמן הקיץ הכרתי את הולי. היא התחילה לעבוד במחלקה שאני עובד בה" אמר אביה של אנה.

"נו, ו-?" שאלה אנה שכל הדיבורים האלו של הולי בזמן הארוחה על כמה שהיא מקסימה וחמודה ממש נמאסו עליה, כי כולם נשמעו מזויפים.

"והיא הפכה לחברה מאוד טובה שלי" אמר והולי חייכה בתגובה חיוך רחב ומאולץ מאוד.

"אוקיי, שמחה לשמוע" אמרה אנה והעמיסה על צלחתה תוספת של לזניה.

"אה, ג'ורג', אולי.." אמרה הולי בעצבנות ומיהרה לחייך שוב לעבר אנה.

"אני והולי מאורסים" הטיל אביה של אנה את הפצצה.

מרוב הלם אנה פערה את פיה וחתיכת הלזניה נפלה מפיה אל הצלחת. הולי עשתה פרצוף מוגעל, ואביה של אנה הביט בה בהיסוס.

"מאורסים? מה פתאום.. מאורסים? אבל אבא, מה?!" קראה אנה והביטה בו המומה.

"ג'נה, אני כל כך מצטער שלא סיפרתי לך כלום במכתבים, אבל לא הייתי בטוח לאן זה יוביל, אבל אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני.. והחלטנו להתחתן" אמר וחייך מין חיוך מסכן.

"אבל.. זה מטופש לגמרי! היא, אבא? היא תהיה האמא החורגת שלי?"  אמרה אנה והביטה בהולי בתיעוב. היא חשבה על ג'נה המסכנה. כמה היא תסבול!

"אל תדאגי, לא תהיי חייבת לקרוא לי אמא" אמרה הולי וחייכה חיוך מגעיל.

"לקרוא לך אמא?! אבא! בבקשה תגיד לי שאתה צוחק! היא צעירה ממך לפחות בעשר שנים" אבל כל מה שאביה עשה היה להשפיל את מבטו.

"זואי! מישהו!" אמרה אנה והביטה בכלבה הגדולה והמעורבת של ג'נה בחוסר אונים. היא רק פלטה נביחה קצרה וחזרה לכשכש בזנבה.

"כבר אין לי תיאבון!" קראה בכעס אנה ורצה לעבר החדר שהיה שייך לג'נה.

היא כל כך כעסה שאפילו לא טרחה להסתכל על החדר, שהיה שונה מאוד מהחדר שלה. היו בו קירות כחולים עם פוסטרים של קבוצות קווידיץ' ושחקני קווידיץ' שונים תלויים עליו. היה בו ארון עץ, מלא בזוגות ג'ינסים קצרים וארוכים, בסוודרים בשלל צבעים (חוץ מורוד) בחולצות רפויות וחלקות בגזרה שבה בנים הולכים, ואולי עם שמלה אחת או שתיים ואיזושהי חצאית שכבר הייתה קטנה על ג'נה.

אסור שלג'נה תהיה אמא חורגת.. אסור. וגם... האם לא הייתה תקווה בליבה שתצליח לאחד שוב בין הוריה? שכולם יוכלו לגור ביחד, כמשפחה?

כן! זה בדיוק מה שהיא תעשה! החליטה ג'נה. אבל איך? על זה יהיה לה עוד הרבה לחשוב, כי כרגע היא לא מצאה שום פיתרון...

ברגע שתרגיש קצת יותר טוב, תלך לכתוב לאחותה התאומה מכתב על כך. אם תצליח.

הפרק הקודם		הפרק הבא