נשיקה צרפתית

פרק 7: תאומים וויזלים

"היום יגידו מי נבחר להשתתף בטורניר!" הכריז זאביני בדרך לארוחת הבוקר באולם הגדול.

"שמחה גדולה" אמר דראקו בציניות בולטת.

"זה לא מזיז לך את קצה השערה הבלונדינית, אה?"

"לא" ענה דראקו וחייך בשביעות רצון.

"לא אכפת לך אם 'נפוליון' ייבחר?"

"למה שיהיה לי אכפת?"

"לא יודע, לפי כמה שאתה מדבר עליו זה נראה כאילו אתה מאוהב בו"

דראקו נעצר במקום, "תחזור בך!"

"אבל זה נכון, את רוב היום אתה משקיע במחשבה עליו"

"לא אני לא! כאילו שאין לי מה לעשות בחיים שלי!"

"תודה בזה. אתה מאוהב בו"

"אני לא מאוהב בו!"

"אתה כן"

"אני לא!"

"כן"

"שכח מזה, אני לא מתכוון לשתף איתך פעולה"

"אבל זה נחמד"

"לא זה לא"

"כן זה כן"

"בלייז!"

זאביני גיחך וראה שחברו מסית את מבטו לנקודה מסוימת מלפניהם.

"מדברים על החמור" אמר דראקו בזלזול כשראה את הבחור הצרפתי ההוא באופק.

"הנה אהוב ליבך, רוץ אליו"

"סתום ותעשה כאילו שכחת מי הוא ואל תסתכל עליו"

"אתה יודע, אם לא היית מדבר עליו כל כך הרבה, אולי באמת הייתי שוכח אותו"

דראקו תקע בבלייז מבט מאלפואי מאיים והחל להתקדם לאולם הגדול בצעדים מהירים.

"לאן אתה רץ? אל תדאג, הוא יראה אותך" עודד בלייז.

"אמרתי לך להתנהג כאילו שכחת מהקיום שלו!"

"של מי?" שאל זאביני וגייס את המבט הכי תמים שיש לו.

"טוב מאוד"

"דראקו, יש שם בחור ממש חתיך מבובאטון ואני בכלל לא מכיר אותו. רוצה שנלך להתחיל איתו?"

"מצחיק מאוד"

"מה מצחיק?"

"אויש בלייז, די כבר!"

"מה עשיתי?!"

"יש שם הרבה אוכל! לך!"

זאביני גיחך, "טוב, אני אפסיק. אבל רק בגלל שאהבתי אליך מונעת ממני לפגוע בך עוד"

דראקו נאנח, "שיט!" הוא הכריז לפתע.

"מה קרה?"

"כל מה שרציתי זה בוקר נחמד ויפה אבל הפוץ הזה מגריפינדור היה חייב להרוס לי הכל!"

"מה פוטר עשה הפעם?"

"נכנס לשדה הראייה שלי!"

"פשע כבד"

"ועכשיו גם הוויזלים האלה! אוף!"

"טוב, אני לא יודע מה איתך, אבל הם לא מפריעים לשדה הראייה שלי"

דראקו עיוות את פניו בגול, "בלייז!"

"מה?!"

"אתה כל כך דוחה!"

"ואגב, על זה רציתי לדבר איתך"

"על מה?"

"על הוויזלים"

"מה יש לדבר עליהם?!"

"אני החלטתי להתחבר אליהם קצת"

דראקו נעצר במקומו, בדיוק בכניסה לאולם הגדול (וחסם בדרך לא מעט תלמידים), ופער את עיניו באימה. "זאביני," הוא החל לומר באיטיות כמו פסיכולוג שמנסה להסביר משהו למטופל שלו, "גם אם המוח המעוות שלך מוצא אותם מושכים, יופי זה לא הכל"

"יופי זה לא הכל? דראקו? אתה בסדר?"

"כן בלייז ,יופי זה לא הכל. כמובן שאם הוא מגיע לרמה שלי זה כבר עניין אחר אבל בלייז! אתה לא יכול להיות רציני!"

"אני ממש רציני, אני יודע שהם מגריפינדור ושונאים את אדון האופל וכאלה אבל זאת רק פוליטיקה ואני לא אתן לפוליטיקה להרוס לי סיכוי כזה"

"איזה סיכוי?! סיכוי למה?! מה אתה מצפה שיקרה?!-אאוץ'! תסתכל לאן אתה הולך! חתיכת-" דראקו הסתובב במהירות כשמישהו ניתקל בו, ככל הנראה בכוונה, בשל העיקוב שנוצר מהמקום שבו בחר דראקו להיעצר ולהביע את תדהמתו.

זה היה הבחור הצרפתי שדראקו כביכול שכח על קיומו. הוא הביט בדראקו מלמעלה, בהבעת פנים מזלזלת ולועגת- בדיוק כמו זו שהראה בפעם הקודמת שנפגש עימו.

"איכפת לך לזוז מאדרך?" הוא אמר במבטא צרפתי כבד.

דראקו הרים גבה, "מצטער, אבל עוד לא סיימתי כאן. ואומרים 'הדרך' "

זאביני רצה לזוז ולתת לכל התלמידים לעבור אבל ידע שאחרי מעשה כזה יהיה קשה ללטף את האגו של דראקו לרמה כזאת שזה יסלח לו, אז העדיף להמשיך לעמוד.

"כשאני אזדקק לעזרה בשפה שלי, אני אפנה אליך. אבל כרגע אני מסתדר לבד אז אם תועיל בטובך"

דראקו הביט בו באותו מבט מזלזל וזז הצידה, הבחור הצרפתי הביט בו בפעם האחרונה והתקדם לשולחן של רייבנקלו.

"אידיוט. מי הוא חושב שהוא?!"

"הוא אידיוט, הוא עילג, הוא מטומטם, מפגר, בוצדם, מוגל... אפשר לעבור על השלב הזה?"

"רק בגלל שהצגת אותו בצורה מוצלחת כל כך"

זאביני חייך בתקווה שהם סיימו לדבר ועכשיו ילכו לאכול אבל תקוותו לשווא.

"תמחק את החיוך הזה מהפרצוף שלך ותגיד לי שהתאומים הוויזלים הם שני טיפשים עניים ומכוערים"

"חשבתי שהיופי זה לא הכל בחיים"

"בלייז!"

"אבל אני לא חושב ככה! הם לא טיפשים, הם ממש לא מכוערים והעוני שלהם לא מפריע לי במיוחד"

"אתה לא רציני!"

"אני כן!

"טוב אז... אני לא מרשה לך! אני לא מסכים וזהו!"

"טוב, אם ככה זה משנה את כל התמונה"

"אני לא צוחק!"

"גם אני לא, עכשיו כשאסרת עליו להתחבב על ידיהם איך אוכל לא לציית?"

בדיוק!"

"דראקו"

"מה?!"

"אני מחבב את נערי הגריפינדור האלה אם תרצה או לא, אתה לא חייב להסכים לזה, מצדי תתכחש אליהם. באמת שלא אכפת לי"

"אני לא אוהב את הטון שלך"

"איזה טון?! אתה זה שצעק עליי משום סיבה לפני רגע!"

"מישהו היה צריך לעשות את זה, לא?!"

"לא דראקו! לא!"

"מה הבעיות שלך?!"

"אני לא חושב שאני זה שיש לו בעיות!"

"ולמה אתה רומז בדיוק?!"

"אני לא רומז לשום דבר! אבל אני לא זה שהאגו שלו מנופח בגודל של בריטניה!"

"ומה זה צריך להביע?!"

"כלום מאלפוי, כלום." אמר זאביני בעצבים והביט בדראקו בכעס. "אני לא רעב, נתראה בשיקויים"

"מה זאת אומרת לא רעב?! תסתכל עליי כשאני מדבר איתך!" דראקו תפס בידו של זאביני אבל זה ניער אותה וצעד במהירות אל מחוץ לאולם הגדול.

דראקו ערבב בעצבנות את הסוכר בספל התה שלו ושמע בחצי אוזן כל מיני מלמולים של פאנסי. הוא חשב שהיא בטח מדברת אליו אבל לא היה לו אכפת. הוא היה כל כך עצבני שלא היה לו חשק ללעוג לא לזאביני ולא לצרפתי ההוא.

מה יש לו לעזאזל?! מאיפה בא לו הרעיון הדבילי הזה בכלל?! וממתי הוא קורא לי מאלפוי?!

הוא רצה להמשיך להעמיד פנים שהוא לא שומע את פאנסי אבל הוא לא יכל כי את הצעקות האלה אף אחד לא יכול  היה לפספס.

"מה?... אני מצטער, אני לא ממש מרוכז..."

"סוף סוף! כבר חשבתי שבלייז הדפוק הזה קילל אותך באיזה משהו! על מה רבתם בכלל?"

"לא, זה כלום..."

"זה לא נראה כמו כלום"

"אבל זה כלום" הקול שלו נהיה יותר תקיף וכאן הוא החליט ללכת, ממילא הוא לא אוכל.

הוא יצא במהרה מהאולם הגדול והבחור הצרפתי אפילו לא נכנס לראשו כשעבר לידו.

הוא ירד למרתפים במהירות כדי להגיע לשיעור שיקויים ואולי אפילו יספיק להשלים עם זאביני לפני הצלצול. רגשות האשם שלו כבר החלו להציף אותו והוא הניח שזה בדיוק מה שקורה לזאביני ברגעים אלה.

הוא נכנס לכיתת השיקויים הריקה חוץ מזאביני שישב בעמדתם הקבועה והביט בדראקו כשנכנס. הם הביטו זה בזה רגע ארוך יחסית ודראקו היה הראשון ששלח חצי חיוך. הוא היה צריך להתנצל אבל החיוך הזה הספיק וזאביני חייך בחזרה.

"אז... חשבתי על זה והחלטתי לאפשר לך להתיידד עם התאומים"

"אני שמח שהחלטת על זה" אמר בלייז, "ו... גם אני די הגזמתי, אין לי שום בעיה עם האגו המנופח שלך"

"הוא לא כזה מנופח" אמר דראקו והתיישב לצד חברו.

"לא כזה מנופח? מי התמזמז עם המראה שלו שנה שעברה? מי החליט להקים לעצמו מועדון מעריצות? מי-"

"-טוב, הבנתי את הרעיון! אז יכול להיות שהאגו שלי כן קצת מנופח... "

"כן, רק קצת"

דראקו גיחך והחלו להיכנס תלמידים לכיתה.

הריב נגמר כלא היה, הפרופסור סנייפ נכנס לכיתה והשיעור התחיל.

הפרק הקודם		הפרק הבא