זה פשוט בלתי אפשרי!

אזהרה: הפרק מכיל תיאורים מיניים!כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג ולכותב המקורי של הפאנפיק

כאשר דראקו הגיע, סוף-סוף, לכיתתה של מקגונגל, הספיקו לעבור כבר כעשר דקות מתחילת השיעור. ראש בית גריפינדור נראתה לא מרוצה כלל , כאשר הוא נכנס, מפריע למהלך שיעורה התקין.

"אדון מאלפוי, היכן היית, אם יורשה לי לשאול?"

הוא כבר התכוון להמציא כתשובה איזה סיפור עוצר נשימה, אך באותו רגע בדיוק, פוטר הסתובב לכיוונו והביט היישר אל תוך עיניו. לחייו האדימו באופן מיידי והוא איבד את יכולתו לדבר ברהיטות. הוא הצליח למלמל רק "אני... אההה, זה...."

"הכל מובן. אל תאמץ את דמיונך יתר על המידה. חמש נקודות מסלית'רין על איחור חסר סיבה מוצדקת! שב, בבקשה."

'לעזאזל! רק זה חסר לי עכשיו, להתחיל להסמיק מולו!'

"אני חוזרת, במיוחד בשבילך אדון מאלפוי: היום נתרגל הפיכת מתכת לעץ." אמרה הפרופסור, כאשר דראקו התיישב במקומו על יד בלייז.

חברו בחן אותו בקפידה, כאשר על פניו מבט מסוקרן.

"כעת כל אחד מכם יקבל פיסה דקה של אלומיניום וינסה לשנותה לעץ בצורה של חיה כלשהי. על מנת לבצע זאת יש, בסך הכל, לדמיין את החיה, בצורה מפורטת עד כמה שניתן, ולומר 'ליגנומוס'." מקגונגל לקחה משולחנה ארגז לא גדול ובמירות חילקה את תכולתו בין התלמידים, חתיכות זהות של מתכת - קלה, דקה ומבריקה.

"דראקו, מה קרה לך?" לחש לו בלייז, מנצל את הרגע.

'והנה, זה מתחיל! הוא לא יעזוב אותי עם זה עכשיו!'

"כלום," הוא ענה, בצורה הרצינית ביותר שיכול היה, למרות שלבו היכה בחזהו כפטיש עוצמתי.

"אל תשקר, הייתי בחדר - לא היית שם! נו, ספר לי! זה איכשהו קשור לפוטר? הואא גם איחר..."

"בלייז, עזוב אותי!" הוא פלט בקור, למרות שלחייו האדומות הוכיחו את השערתו של זאביני בצורה אמינה יותר ממילים.

"לא, זה לא אמיתי! משאירים אותך לשנייה לבד - ואתה כבר מספיק להסתבך!"

"בחורים צעירים, אני מבקשת מכם לדחות את השיחה הזו להפסקה, ולהתרכז במטלה," נשמע על ידם קולה של מקגונגל.

הם השתתקו בצייתנות, מקבלים את פיסות האלומיניום שלהם.

דראקו רצה כל כך להסיט את מבטו ולהביט אל עבר פוטר, כאילו מגנט עוצמתי מושך אותו לשם, אך הוא ניסה ככל יכולתו להתעלם מהרצון העז. מול עיניו המשיכו לרצד התמונות מסצנת המסדרון, משאירות שובל של זיעה על מצחו. למאלפוי מעולם לא הפריע להתערב בחיים הפרטיים של אנשים אחרים, אבל העובדה שהוא צפה בפוטר מאונן, כשלזה אין שמץ של מושג מכך...

"בואו נגיד זאת כולנו יחד - ליגנומוס!"

"ליגנומוס!" ענתה הכיתה במקהלה.

לאחר כמה חזרות, כולם פנו להתנסות.

"חשוב ביותר שתדמיינו בצורה מדוייקת עד כמה שניתן את התוצאה הסופית אליה אתם שואפים. עד שלא תראו במוחכם, לפחות במעורפל, את הצורה, לא משנה כמה פעמים תפעילו את הקסם, לא יהיה כל שינוי באלומיניום!"

דראקו החליט להתרכז בשיעור ובכישוף, בתקווה שאלו יצליחו להשכיח ממנו את הערבוביה שמתנהלת כרגע ברגשותיו ובתחושותיו. לכן, הוא עצם עיניים, מנסה לחשוב על יצור חי כלשהו. משום מה, החיה הראשונה עליה חשב היה הפיית'ר, אך זה הוביל בצורה למחזבות על זוג עיניים ירוקות... ומחשבות על עיניו של פוטר הובילו למחשבות על איברים אחרים שלו, איבר מסויים, ליתר דיוק - או, במילים אחרות, הדבר הוביל למחשבות על כל אותם דברים שדראקו ניסה לשכוח.

האדם שלו היה שייך אותו איבר (כן, דראקו לא הצליח להתאפק והביט לעברו) ישב במקומו, מחורר במבטו את פיסת האלומיניום שמולו.

דראקו נענע בראשו, מנסה להדחיק את מחשבותיו. הוא הרים את השרביט שלו. אוקיי, שיהיה פיית'ר. אחרי הכל, זה היה עדיף מלדמיין נמייה! (הערת מתרגמת: אומייגאד בדיחות נמייה!!! חהחהחה!) כרגע, המחשבה על כך שיש עוד מגוון עצום של חיות שהוא יכול היה לדמיין לא עלתה בראשו של דראקו מאלפוי.

הוא עצם את עיניו בשנית, מדמיין את הפנתר הנוצתי, ומלמל את הכישוף.

בן-רגע פולס אנרגטי של קסם פילח את אוויר, אך זה הכל - פיסת המתכת המשיכה לשכב על שולחנו, ללא כל שינוי. לאחר מספר ניסיונות כושלים, דראקו נעצר, לוקח אוויר. על ידו, ישב בלייז, כשמבט מצוברח על פניו. גם הוא לא נחל הצלחה. כשהביט סביב, הבחין מאלפוי שהם לא היו היחידים במצב זה. תלמידים ניסו שוב ושוב, שולחים גלי קסם ברחבי הכיתה, אך איש מהם לא צחל במשימה עד כה. הסלית'ריני גיחך, מרוצה מהעובדה שאפילו 'גברת-מושלמת'-גריינג'ר עדיין מנסה. הגריפינדורית לחשה את הלחש שוב ושוב, כשמבט עצבני ומאוכזב על פניה.

מבטו גלש פעם נוספת לעברו של פוטר. שחור-השיער היה נראה כמו בובת שעווה - גב זקוף וישר, על הקצה של הכסא - מעורר בדראקו שאלה בלתי רצונית: 'איך הוא יכול לשבת בכלל, כשיש לו דבר כזה בתוך המכנסיים?!'. זיעה ניגרה על פניו של הגריפינדורי, גורמת לו לנגב אותה בכל פעם בשרוול גלימתו. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שמשהו, ללא ספק, היה לא בסדר איתו, לכן היה מאוד מוזר שמקגונגל לא אומרת דבר לגבי כך. בעצם, אם ניקח בחשבון את איחורו של דראקו, הדיאלוג הזה, ככל הנראה, כבר התקיים.

'לא, אני לא מבין, איך יכול להיות, שיש לו זין כזה ועדיין אין לו חברה? או חבר?! הרי, זה פשוט הזנחה, או חוסר כבוד, כלפיי היתרונות שלך!' פוטר העביר, פעם נוספת, את ידו לאורך פניו, ומייד אחר כך עצם עיניים, נושך את שפתו בכוח. מה יש לו? תשובה לשאלה זו דראקו קיבל כאשר שם לב לידו השנייה של פוטר, אשר נמצאה מתחת לשולחן, מלטפת את הבליטה שבמכנסיו. 'מרלין!' הספיק לחשוב דראקו, לפני שהאדים קשות.

ואז הוא הבין: זה הרגע! ההזדמנות להעמיד את המשקפופר המחורבן במצב לא נעים! כל מה שהיה צריך לעשות היה לגרום לעוד כמה אנשים לשים לב לכך - ועד סוף היום כל בית הספר כבר יידע, מה עושה פוטר בשיעורי שינוי צורה! זה כל מה שהיה צריך לעשות, והנה היא - השנאה היוקדת!.. ולמרות זאת, כל מה שיכול היה דראקו לעשות כעת, היה להסמיק, בעודו ממשיך להביט בתנועותיו של פוטר מתחת לשולחן. 'מה, לכל השדים והרוחות, עובר עלי?!'

"שיט, כלום לא הולך לי!" סינן בלייז מתחת לאפו, גורם לדראקו להרתע ולהסיט מבט במהירות אל עבר שולחנו שלו.

מאלפוי לא ענה דבר וניסה בשנית להתרכז במטלה.

צריך לנסות שוב. הוא צריך להצליח, צריך לכפר, לפחות, על החמש נקודות שירדו לי על האיחור! הוא עצם עיניים, מנסה להתרכז בדמותו של הפיית'ר, אך, כמסתבר, המתרחש מתחת לשולחן הסמוך עניין אותו הרבה יותר מהשלמת המטלה. תמונתו של בעל החיים הוחלפה פעם אחר פעם בשלל תמונות פיקנטיות.

בטח ממש צפוף עכשיו לזין הזה שלו עכשיו, בתוך המכנס הצר...

מנענע בראשו, דראקו ניסה להדחיק את המחשבה. הוא עצם את עיניו פעם נוספת והתרכז, מרים את שרביטו בהחלטתיות....

'הזין שלו לא מעניין אותי!!!'

עוד לפני שפקח את עיניו, הבין דראקו שקרה דבר שלא ניתן יהיה לתקן, אבל היה מאוחר מידי... אם לשפוט לפי הצחקוק החנוק שהשמיע בלייז, משהו רע אכן קרה - משהו רע מאוד!

הוא ניסה לאזור כוחות, פקח את עיניו, וכמעט שלא הפיל את מטה הקסמים שלו.

האמת, מאלפוי ציפה להכל, באמת להכל... אבל הוא לא יכול היה להאמין, שברגע שיפקח את עיניו, הוא יגלה שעל שולחנו נח במלוא הדרו, גדול יפה ומרשים... הוא.

זין עשוי מעץ!!!!

ויותר מכך - היה זה זין השייך לאדם מסויים ביותר, אדם אשר דראקו קילל כל כך בלבו באותם רגעים!

שילך להזדיין! בחירת מילים זוועתית, אבל זה לא היה חשוב כרגע.

לאחר שהתאושש, פניו של מאלפוי קיבלו גוון אדום אף יותר. בתנועה מהירה הוא חטף את 'יצירת המופת' שלו והחביא אותה בכיס גלימתו. הלוואי, שאף אחד אחר לא שם לב!.. בלייז לא הצליח להוציא הגה מפיו - הוא פשוט ישב שם, עיניו פקוחות לרווחה ועל שפתיו חצי-חיוך , והביט בדראקו.

"פרופסור מקגונגל, אמממ.... אני יכול לקבל פיסת אלומיניום נוספת?" שאל הבלונדיני בזהירות, מגמגם מרוב לחץ ובושה, "אני הרסתי את הקודמת..." הוא הוסיף, לאחר שמורתו הפנתה אליו מבט חשדני.

בלייז גיחך חרישית אל תוך אגרופו, ומיד אחר כך "השתעל".

"אתה בטח שאתה לא רוצה להראות לי מה יצא לך? בשלב הזה, גם אם התוצאה אינה מושלמת, היא בכל זאת התקדמות..."

רק מהמחשבה על האפשרות להראות למקגונגל ולכל הכיתה את התוצאה שלו, דראקו נהייה לבן כסיד, לבן בהרבה מצבע עורו הרגיל. "לא-לא, אני חושב... יצא לי... אהמ... לא יצאה לי איזושהי צורה... ספציפית."

זאביני, הבן זונה המחורבן, החל להשתעל חזק יותר, כמעט נחנק. ואחר כך הוא עוד קורא לעצמו החבר הכי טוב שלי!

"קח, אדון מאלפוי. ואני מקווה, שבפעם השנייה תתקבל התוצאה הרצויה."

דראקו לקח מהקופסה חתיכת מתכת וחזר למקומו, נועץ מבט כועס בבלייז.

"לגבי הצורה, דראקו, אתה טועה... היא דווקא יצאה כמו שצריך," גיחך בלייז, "מעניין אותי, למה חשבת על זין?!.. ושל מי הוא? כן-כן, אל תכחיש, אני, הרי, יודע טוב מאוד, איך נראה שלך (הערת מתרגמת: אני באמת לא רוצה לדעת למה הכוונה במשפט הזה!). אז... של מי זה?!"

מאדים שוב, דראקו קפץ את אגרופיו בכוח, מנסה שלא להחטיף לבלייז כאן, באמצע השיעור! "אני לא חייב לך שום הסברים!" הוא לחש ברוגז, מסתובב בחדות, במחווה ברורה, שמסמנת שהשיחה נגמרה.

'זהו. מספיק עם זה! אני צריך, פשוט, להירגע...'

אמנם, כאשר הוא הכניס את ידו לכיס, במטרה להוציא את שרביטו, הוא הופתע לגלות, שהדבר הראשון שידו תמצא שם הוא שרביט... איך לומר זאת?... מסוג אחר. 'הו, מרלין...' הוא נאנח לעצמו, בעודו נוגע בחתיכת העץ החמה (חמה, למה?!). הזין המקולל היה, כביכול, מותאם במיוחד לכף ידו... לא מצליח לעמוד בפיתוי, הסלית'ריני העביר את ידו לכל אורכו, מדמיין לעצמו, איך זה ירגיש לעשות את אותה הפעולה על הדבר האמיתי...

'פאאאאאאאאאאאאאאקקק, אני מדמיין את עצמי נוגע בזין של פוטר. זה, הרי... זה, הרי... פשוט בלתי אפשרי!'

דראקו שחרר מידו את אובייקט הפנטזיה הלא הגיונית שלו מידו, לוקח סוף-סוף את שרביטו.

אלוהים מתי יגמר כבר השיעור האין-סופי הזה?!

אסור להסתכל על פוטר. אסור להסתכל על פוטר!

רוגע. שלווה. ריכוז.

הרי, אחרי הכל, מדובר כאן במאלפוי, לא באיזה מניאק בעל אובססיוט מוזרות לזין של אחרים! או... ליתר דיוק, לזין אחד מסויים.

'כן, מי יכול היה להאמין, שלחלשלוש הזה יש דבר ענק כזה בתוך המכנסיים?!'

פאק!

רוגע. שלווה. ריכוז.

בדמיונו הופיע בשנית דמותו של הפיית'ר, יושב על כל ארבעת כפותיו. יופי. הכל מוכן. נשאר רק לומר את הלחש.

אבל אז, בדיוק ברגע, שבו דראקו השמיע 'ליגנומוס', בכיתה נשמעה גניחה קולנית, אשר הדהדה בגופו של הבלונדיני ברעד הרגיל.

פוטר. האם הוא?.. הו...

לאחר מבוכה רגעית, נשמע בכיתה גל צחוק קולני, אך לדראקו היו דברים חשובים יותר לחשוב עליהם כרגע - הוא הביט בהלם בגריפינדורי המסכן, מנסה להתגבר על הגירוי שיצרה גניחתו. אדום מרוב מבוכה ובושה, ישב פוטר, בעודו סותם את פיו בידיו, כאילו אינו מאמין בעובדה ששנייה קודם לכן בקע ממנו הקול הזה. 'נראה כאילו הוא, באמת, גמר...'

"מה, בדיוק, קורה כאן?!" שאלה מקגונגל בחומרה, "אדון פוטר, אתה מרגיש לא טוב?"

"לי נראה, כאילו הוא מרגיש טוב מאוד," אמר אחד הסלית'רינים, מחדש את פרץ הצחוק הכיתתי.

"אמממ... זה... אני... אני לא מרגיש משהו."

"אז, אולי עדיף שתלך למאדם פומפרי?"

"כן, אחרי השיעור... אני... בטוח... אלך," מלמל פוטר. היה נראה, כאילו הוא משקיע מאמץ רב בכל קול שהוא משמיע.

דראקו היה אמור להרגיש כעת סיפוק, לצחוק עם כולם על כל העלבה, שהופנתה ברגעים אלו אל הגריפינדורי, אך הוא לא הרגיש אפילו לא מאית מאותן תחושות שהיה אמור לחוש. במקום זאת, מאלפוי הרגיש, למרבה הפלא, נקיפות מצפון - הדבר היה מאוד לא נעים. התחושות הללו היו כל כך חדשות, שונות, לא אפשריות...

דראקו, שהיה שקוע בהרהוריו, פספס את הרגע הגורלי, שבו ניגשה הפרופסור מקגונגל לשולחנם. "אדון מאלפוי... אהמ, אהמ" היא השתעלה בצורה משונה. לקח זמן עד שדראקו הבין מדוע היא מסתכלת על שולחנו בצורה משונה כל כך, כשעל לחייה סומק ילדותי קל.

ואז הוא הבין.

פאק! רק לא זה. לא שוב!!!

הוא לא היה היחיד ששם לב, כמוהו עשו גם שאר תלמידי הכיתה, המסוקרנים מתגובתה המוזרה של מורתם. דראקו הבין שהמוות קרוב מתמיד, ואם לא - אז כדאי מאוד שהוא ישקול התאבדות!

פאק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כמובן, הספיק לשכוח על הכישוף שביצע. ומן הסתם, שמולו, פעם נוספת, בכל גודלו והדרו הוא נח.

זין עשוי אבן.

השני במספר.

למרות שהפעם הוא היה עשוי מעץ אדמדם, מכוסה בלקה. אמממ כן... לא הייתה דרך להתחמק מזה. הוא אבוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא