Annie

היי, אני כל כך מצטערת שלא עדכנתי כבר חודשיים שלמים! אני כועסת על עצמי! אני מסיימת פרקים בחצי שעה-שעה, אם אני רק יושבת עליהם ומוציאה מהמחסן במוח שלי את כל הרעיונות ששמרתי. 
הכל בגלל, שאין לי זמן.
כשאני על מחשב, יש לי עוד מיליון דברים, ואנני פשוט לא במקום הראוןש. לפעמים אני גם מתעצלת קצת. וזה פוגע בי, בכם, בעתיד של הפאנפיק.
טוב, זה פרק שאני די אוהבת. (לא יותר מפרק שש חחח)
יותר תגובות = יותר מוטיבציה לכתוב = יותר פרקים 
תהינו!

פרק 8
האמת, או לפחות חלק ממנה

"לוקאס?" אנני קמה על רגליה והתרחקה מהנער בבהלה. חיוך עלה על פניו. חיוך שלא מצא חן בעיני אנני בכלל.
"אני לא יודע. אבל זה גם לא מעניין אותי." אמר. אנני הופתעה.
"לוקאס?..." היא שאלה, מתחילה לחשוש מעט. היא הבחינה שהאישה שלוקאס טען כאחותו פוזלת אליהם ומביטה באנני במבט עצוב, ובלוקאס במבט רושף מהול בייאוש.
השאלות סחררו את אנני.
למה היא הביטה בהם ככה?
איפה היא?
מה היה החלום המוזר ההוא?
למה חלמה אותו?
מה המשמעות שלו?
מיהו לוקאס באמת?
היא נפלה על בירכיה, מתאמצת להישאר בהכרה. אך למרות מאמציה היא נכשלה, ושקעה בעילפון.

קול רחש קטן העיר את דניאל המחשבות שלו. הוא הסתובב, אבל לא ראה כלום. הוא המשיך בדרכו, ומלפניו וראה את ניל. הוא רק עמד שם, במרחק כמה מטרים ממנו. לא זז. דניאל לא הבין כיצד הגיע לשם. 

שיערו החום היה פרוע, מתחת לעיניו היו שקיות של עייפות, וניצוץ מטורף בעיניו החומות.
"ניל?" שאל דניאל בסוג מסוים של חשש. הוא בחיים לא ראה את ניל ככה.
"כן?" אמר ניל. אפילו קולו נשמע שונה ומוזר.
"יש משהו בצד השני?"
"לא. רק מבוי סתום." הם המשיכו ללכת בשתיקה. מחשבותיו של דניאל חזרו שוב ושוב אל ניל. הוא פזל אל הנער, שרק הביט בדרך קדימה. הוא ידע שמשהו לא בסדר. הוא היה בטוח.
"ניל?" שאל דניאל.
"כן?" אמר ניל בהיסח דעת.
"זה באמת אתה?"
"את האמת?" החזיר לו בשאלה. דניאל הנהן ובלע רוק. מפחד מהתשובה.
"לא."

ניל הגיע לרצפה. רצפת מתכת. חצי חיוך עלה על שפתיו. הוא מתקרב. הוא הגיע למסדרון. תאי כלא ממוינים לאגפים היו בכל מקום. אנשים היו שם. המום אנשים, המון אגפים, המון תאים, ובשום תא אין את אנני. הוא חיפש, אבל לא מצא. 

הוא הציץ מבין הפינה וראה שומר מתקרב אליו.
לא טוב.
מה לעשות?
למזלו של ניל, הוא ראה דלת שכמעט אי היה אפשר להבחין בה. הוא נכנס בה. הוא ראה עוד תאי כלא, אבל ושנים. אנשים פצועים, עייפים, נואשים, מכוסים בדם. הוא ידע שהגיע למקום הנכון. פה אנני תהיה.
הוא הלך בכל המסדרון, אך לא מצא אותה.

אנני התעוררה, כשכל איבריה נוקשים וכואבים. 

"עכשיו תורי לשאול את השאלות." אמר לוקאס והביט בה בעיון.
"מה?" מלמלה. היא שמה לב שהיא שוכבת על רצפת חדר קטן, היא כבר לא בכלא. לוקאס ישב מול שולחן.
זה היה חדר חקירות.
"אתה לא היית אסיר." אמרה אנני את המובן מאליו.
"לא." אמר לוקאס בקלילות וקם מהכיסא. הוא סייר סביב אנני, שעדיין ישבה על הרצפה. היא מיהרה לקום.
"זה אומר שכל מה שאמרת לי היה שקר." סיננה בזעם. היא לא אהבה כשמערימים עליה.
 האדישות שהפגין נעלמה לחלוטין.
בתנועה אחת זריזה הוא חטף את ידה השמאלית, עיקם אותה מאחורי גבה, חטף את ידה השנייה והצמיד את שתיהן לגבה, והצמיד אותה עצמה לקיר בחוזקה. ההתנגשות לא הייתה נעימה, וכל תנועה שאנני עשתה הכאיבה לה. כולל נשימה.
"כל מילה שאמרתי לך, החל משמי וכלה בסיפורי, היו אמת." סינן.
"ואחותך?" אנני הצליחה להגות אך בקושי. לוקאס לא ניסה לחנוק אותה, אבל אם הוא היה מצמיד אותה לקיר רק במעט יותר חוזק זה בדיוק מה שהיה קורה. הוא היה מאומן בזה. ראשה היה דחוק אל הקיר, לכן נאלצה להסב אותו לצד, וזה לא היה נוח.
"כן."
"אז אתה עובד בשביל הרעים, אבל אחותך כלואה?"
"אני לא עובד בשביל הרעים. הם עובדים בשבילי. ואין פה טוב ורע, אנני. יש רק את החלשים שלא יכולים להתחזק, והחזקים שלא מפחדים להשתמש בכוח." אמר.
"ואחותך? היא הייתה חזקה או חלשה?"
"היא לא אחותי יותר. התכחשתי לה מזמן." ענה לוקאס והשפיל את מבטו, שוקע אל תוך הזיכרונות. והרפה מעט את ידו מבלי שהוא או אנני הרגישו. מתח עמד באוויר.
"מה קרה?" שאלה אנני. היא הביטה בקיר, כי זה כל מה שיכל לראות, אבל שמעה את נשימותיו המאומצות של לוקאס. משהו הבזיק בעיניו והחזירו אותו למציאות.
"זה לא עניינך ילדה קטנה ו-"
"למי קראת ילדה קטנה, אדיוט?!" קטעה אותו אנני בזעם. "אתה בדיוק בגילי!" לוקאס נשף בזעם.
"בסדר, אז זה לא עניינך חטטנית שכמותך. מרוצה?" אמר בלגלוג.
"מאוד." אמרה אנני גם היא בלעג.
"יופי." הוא שיחרר אותה והחווה בעיניו אל הכיסא.
"מה?" אמרה אנני בחוסר סבלנות.
"אנחנו בחדר חקירות, בשביל לעשות חקירה." אנני תקעה בו מבט זועם. "שבי כבר ותפסיקי עם המבט הזה. הוא לא מוצא חן בעיניי." אנני שילבה ידיים והביטה בו במבט חצי מופתע, חצי מתגרה.
"תסלח לי?! מי אתה שתחליט עליי?!" אנני הופתעה מהחוצפה שלו, התעצבנה מהאדישות שלו, וכעסה על העובדה שהיה יותר חזק ממנה והיה יכול להביס אותה בקלות. אנני תמיד הייתה מרדנית. הרגליה ואופייה לא ישתנו.
אך הם ירוסנו.
לוקאס הביט בה במבט רושף שגרם לה לאבד במעט את ביטחונה. אנני צעדה כמה צעדים אחורה והרגישה את גבה מתנגש בקיר. לוקאס קרב אליה ואנני נצמדה אל הקיר בחוזקה, מנסה להתרחק ממנו כמה שיותר.
'תתרחק ממני' היא חשבה. היא רצתה להגיד בקול, אבל כל מה שהצליחה לעושת היה להתנשף בפחד.
הוא לא נגע בה אפילו.
הוא הצליח להצמיד אותה לקיר מבלי אפילו לנגוע בה.
הפחד שיתק אותה.
היא בחיים לא הרגישה כך, אפילו לא כשהתמנון תפס אותה.
"זה לא הוגוורטס, אנני." היא השפילה את ראשה. לוקאס שלח יד והרים את סנטרה בכוח אל עיניו. הוא היה גבוה ממנה בכמה סנטימטרים ,מה שהקנה לו מראה מפחיד ומאיים יותר, שאכן היא צריכה להרים במעט את ראשה בשביל להסתכל לו בעיניים מקרוב. "זה לא הוגוורטס." הוא אמר שוב. "פה – בניגוד להוגוורטס – את לא בטוחה, ואף אחד לא מבטיח לך שתישארי בריאה ושלמה."

הפרק הקודם		הפרק הבא