קללת הנצח - נטוש

פרק 9

אמת

הרמיוני נאנחה כשחלפה על פני זוג נוסף של תלמידים רכלנים. כן, השמועה הייתה נכונה, אבל היא רצתה שכולם ידעו. זה היה קל יותר ככה. היא נכנסה לאולם הגדול, מבחינה בשקט הפתאומי שנוצר. היא פסעה אל עבר דמבלדור בביטחון ואותתה לו שעליה לדבר איתו. הם יצאו מהאולם הגדול, והפטפוטים חזרו בגדול ברגע שהם עזבו.

"כן, הרמיוני. מה זה שעליו את רוצה לדבר איתי?" דמבלדור שאל, מחייך אליה בנחמדות והרמיוני נאנחה.

"אני עומדת לספר לכולם את האמת. אני חייבת. הבנים יודעים, הסלית'רינים יודעים, הגיע הזמן לספר." היא אמרה לו.

פניו של דמבלדור הפכו מודאגות. "את בטוחה?" הוא שאל והרמיוני הנהנה.

"כן." דמבלדור הוביל אותה חזרה פנימה אל קדמת האולם, מחייך אליה חיוך אחרון.

"תלמידיי היקרים, אני מאמין ששמעתם שמועות על יורשתם של גריפינדור ורייבנקלו. אני עומד לתת לכם לשמוע את הסיפור ממי שיודעת הכל על העניין." דמבלדור צעד לאחור והתיישב, משאיר את הרמיוני במרכז אור הזרקורים. הרמיוני הנהנה ומיקמה כיסה, מתיישבת עליו. היא הביטה מעלה ולקחה נשימה עמוקה.

"תנו לי לספר לכם את הסיפור של ביתם של גודריק ורוונה." היא נאנחה והמשיכה בסיפורה. "גודריק ורוונה התחתנו, ושנה לאחר מכן נולדה להם בת. באותן טבעי, חבריהם הטובים ביותר הפכו לסנדקיה והלגה התאהבה בבת הסנדקות שלה. אבל סלאזר סלית'רין קינא. הוא אהב את רוונה במשך שנים ושנא את העובדה שהיא אהבה את גודריק. לא היה לו אכפת מהעובדה שהייתה לו אישה עם ילדים משלו, הוא רצה את רוונה. השנים חלפו וביתם התבגרה והפכה לנערה. היא למדה בהוגוורטס, מוכיחה שהיא חכמה כמו אימה. ביום הסיום, בחצות הלילה שאחרי יום חלוקת התעודות, היא חזרה חזרה אל שנתה הראשונה." הרמיוני נאנחה.

"מאז, כל שבע שנים, היא חוזרת אל שנתה הראשונה. כשהוריה מתו, היא שינתה את שם משפחתה. היא חייה בכל שנה באותו מצב. בכל פעם שהייתה צריכה לחיות שוב את שבע השנים, הייתה מחליפה את שם משפחתה. המנהל ידע על הקללה הזו. היא יצאה עם הרבה אנשים במשך הזמן, כולל פרופסור דמבלדור, וטום רידל, או כמו שהוא ידוע כעת, וולדמורט. עכשיו, הנבואה צודקת, חייה בלתי פתירים. כל השקרים שלה התגלו. זה הזמן לספר את האמת." היא סיימה, מנידה בראשה.

"מי הבת של רייבנקלו וגריפינדור?" דין שאל. ראשה של הרמיוני נורה כלפי מעלה ועיניה הביטו בו.

"אני." היא אמרה בפשטות. כל האולם השתתק. לפתע, כמה תלמידים החלו לצחוק. הרמיוני הסמיקה בכעס. "אתם מעזים לצחוק עליי? זו לא בדיחה. אני שונאת את זה! אני חייבת לחיות במשך כל המלחמות, לראות את אלה שאני אוהבת מתים! אני לעולם לא אוכל להצטרף אליהם. הנצח הוא קללה." היא רטנה וכל מי שצחק השתתק.

"תוכיחי." עיני כולם הופנו אל הסלית'ריני שדיבר, ואף אחד לא הופתע לגלות שזו הייתה דפני גרינגראס.

הרמיוני חייכה. "לעונג הוא לי. ואני חייבת לומר, אני מרגישה את הכאב. אבל אני נהנת ממנו. לפעמים אני חולמת שבפעם הבאה שאני ארגיש אותו, זו תהיה הפעם האחרונה." היא אמרה, קולה כקול פעמונים. היא הלכה אל עבר שולחן המורים ולקחה סכין גדול. לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה, הרמיוני תקעה את הסכין בליבה ומשכה אותו החוצה, מתכווצת בכאב.

מקגונגל וכמה מורים אחרים התנשמו ונעמדו, מבועתים ממה שרק קרה. דמה של הרמיוני טפטף דרך חולצתה הלבנה והכתים את הריצפה. מדאם פומפרי מיהרה אל צידה ובדקה את הדופק שלה. כל האולם השתתק. "היא מתה." שתי המילים הדהדו באולם הגדול וקולות בכי שקטים נשמעו מכל מקום בשעה שנשמע צחוקה של דפני.

אוכלי המוות הסלית'ריניים ישבו בשקט בשעה שצפו בגופה של הרמיוני. הם ידעו שהיא תתעורר בקרוב, אחרי הכל, היא שרדה את הקללה ההורגת. הם צפו בדפני מפטפטת עם חברותיה על כך שידעה שגריינג'ר הזו הייתה משוגעת.

דמעות נפלו על פניה של ג'יני והיא נצמדה עוד יותר אל הארי. שני הבנים ישבו בהלם. כמובן, הם האמינו למה שהרמיוני סיפרה להם, אבל זה לא מנע מהם מלפקפק מעט.

לפתע, כמו בסימן מוסכם מראש, הרמיוני לקחה נשימה עמוקה והזדקפה. היא הסמיקה וגירשה את המרפאת בניד יד. "אני בסדר. אין לי אפילו צלקת, תסמכו עליי. ניסיתי את זה הרבה פעמים." היא רטנה. התלמידים בהו בה בהלם ודפני פרצה בבכי של אי אמון.

"איך?!" היא צרחה.

"אמרתי לך, זאת קללה." הרמיוני אמרה, גוערת בה.

הרמיוני הסתובבה, הניחה את הסכין המדמם על השולחן, למרבה האימה של מקגונגל, שעדיין החלימה מהמראה של תלמידתה מתה וחוזרת לחיים שוב, קמה והלכה אל חבריה. היא חייכה והתיישבה ליד רון. "אתה מאמין לי עכשיו?" היא שאלה. הם הנהנו והיא צחקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא