החורף שלנו

זהו החורף שלנו ואנחנו נהרות שקפאו;

יותר מדי חוכמה כילתה את הלהבה;

כשהייתי תמים;

היה קסם בשמך  /  פרד ג'ונסטון

השמיים היו קודרים, ונראו די כמו מים כשמשהו לא היה בסדר במערכת האקולוגית. הם לא היו צבועים באפור, כמו שהיו לפעמים לפני סערה, או בכחול הצלול של הקיץ; היה זה גודש של אותו ירוק-כחול-אפור קודר שלחש שקרבות קסמים ואופל, אופל שררו.

ואז השמיים השתנו, הקדרות מפנה דרך לצבע אדום-אש כאילו אלף דרקונים זרקו את ראשם לאחור ויללו אל תוך הלילה יחדיו. זה שרף ושרף עד שענן גדול הגיע ככל הנראה משום-מקום וכיבה את אש השמיים.

אז, השמיים הפכו חשוכים, לא מאיימים, אלא מהסוג של חושך שקט שתמיד בא ממש לפני השעות שקדמו לעלות השחר; ממש לפני שהיום נולד שוב.

"זהו זה, אם כך?" היא שאלה אותו. הם היו עירומים שוב, הסנטר שלה שעון על חזהו כך שהיא תוכל להביט בעיניו. הצלקת על בטנו התעמעמה, ובקושי נראתה עכשיו כאילו ג'יני אי פעם טיפטפה עליו מיץ אגס סגול.

"מה עוד קיים?"  הוא תהה, והם נעצו מבט בשדה של אפר, גחלי האש ששרפו את האדמה עדיין זוהרים.

"ההורים שלי לעולם לא יבינו משהו מזה," היא הצהירה לבסוף.

"שילכו להזדיין," הוא הודיע, ולפני שהיא יכולה הייתה להלקות אותו, הוא קירב את פיה לזה שלו ונישק אותה, חסר-נשימה. הוא נישק אותה עד שהשמש עלתה והאפר והלהבה התקררו לכלום וכשהיא פקחה את עיניה הוא לא היה שם והיא הייתה לבושה בשחור, עומדת לפני מצבת קבר שקראה 'מאלפוי' והיא בכתה וכל זה נראה חשוב להחריד, אבל זה כבר התחמק והיא התקשתה לזכור אותו. אבל היא זכרה את עיניו, ידעה שהן היו אפורות, אפורות וסוערות והדבר האחרון שהיא רצתה לראות לפני שהיא תמות.

* * *

לרגע, ג'יני לא הצליחה להיזכר היכן היא הייתה. ממצמצת בעיניה בישנוניות, היא ראתה כילות ירוקות מקיפות אותה, הרגישה את משקלה הכבד של יד המכסה את ירכיה וחשבה, דראקו. תחושה מעורפלת של אי נוחות תקפה אותה, שרידי דאגה שריחפו מתת המודע שלה, אולם כעבור רגע גם אלה חלפו, והיא נשארה רק עם מאבקה להתעורר.

בעודה נלחמת ברצונה לישון, היא נזכרה בסופה, ובהתעקשותו של דראקו שהיא תישאר עמו; ג'יני תהתה אם הגשם הוסיף לרדת במהלך הלילה. בדיוק כשהיא שמה לב לכך שהגוף שלה הרגיש כבד יותר וקליל יותר, כואב ורענן, מדגדג ודומם, הכל בבת אחת, דראקו זע מאחוריה, לחץ נשיקה על עורפה בפיזור דעת וג'יני לפתע נזכרה בכל.

נשקיאותיאוהבאותךגשםסערותהאםאניבוכהשששפרחחיתאוהבאותךאוהבאותךאוהבאותך

לפתע, הכל היה יותר מדי – איך שהזרוע שלו הרגישה, איך שהיא נזכרה שהוא הרגיש – אלוהים, אלוהים,אלוהים – מה היא חשבה לעצמה בליל אמש? האם היא איבדה את שפיותה? בוודאי היה סוג כלשהו של תנאי. ייתכן שהיא הייתה צריכה לבלות קצת זמן בקדוש מנגו מפני שמשהו בהחלט היה לא בסדר איתה, בהתחשב בכך שהיא פתחה את ליבה ואת רגליה לרווחה בפני דראקו מאלפוי ו–

– האם הוא אמר לה, בדרך הכי מטושטשת שניתן, כמובן, שהוא אהב אותה?

"את ערה, פרחחית?" הוא לחש כנגד אוזנה, נשימתו מתרפקת על עורה בדרך מהנה ביותר.

מתכוונת לומר 'בוקר טוב' או משהו דומה, היא הייתה בהלם כשהביטוי היחיד שעזב את פיה היה גרסה די נואשת של, "אתה אוהב אותי?"

גופו התקשח מעט. "מה?" הוא שאל, בטון מחושב מאוד.

עוצמת את עיניה, ג'יני התגלגלה על צידה כך שהם ששכבו פנים מול פנים. לא פוקחת את עיניה, היא שאלה שוב, "אתה אוהב אותי?"

הוא עדיין היה כל כך נוקשה, ולקח לה רגע לקלוט שהמתח היה לאור העובדה שהוא ניסה לא לצחוק לה בפנים. פוקחת את עיניה לרווחה, היא חבטה, חזק, במרכז החזה שלו.

"זה לא מצחיק!" היא צעקה בלחישה הרמה ביותר שהיא הצליחה לגייס.

"זה כן," הוא אמר בצחוק כבוש. "הדרך שבה אמרת את זה... המבט על הפנים שלך..."

"תפסיק עם זה!" היא התעקשה, מנסה לא לצחוק בעצמה.

"נערה טיפשה ואווילית," הוא רטן, שנייה לפני שנישק אותה, גונב את עצביה יחד עם נשימתה. ידיו על גבה ובשיערה היו עדינות, והיא החניקה יפחה כשהיא הרגישה אותו רועד כנגדה.

עיניה נעצמו מעצמן והרגש חנק את גרונה. היא לא בדיוק ציפתה ממנו לענות לה, להעניק לה את המילים. חלק ממנה האמין שהוא אכן אהב אותה. הוא בהחלט אחז בה כאילו הוא אהב אותה. ואז הייתה הדרך שבה הוא נישק אותה, כאילו הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה של לא לגעת בה יותר, כאילו היא הייתה אוויר ומים עבורו. היה בו כזה יאוש שקט, עד שהיא התמלאה בפחד אמיתי בפעם הראשונה מאז שהחיבור עם דראקו מאלפוי החל: לא היו שום סערות באופק, אז ממה דראקו פחד?

קשר הדוק נוצר בתוך חזהּ והוא לחץ כנגד ליבה, גורם לו לכאוב עם ידע שהיא עדיין לא רכשה. אם הדרך שבה דראקו אחז בה הייתה רמז כלשהו, הוא הרגיש את זה, גם הוא. בליל אמש, הוא טען שהוא לא יכול היה לתת לה הבטחות, ולא היה לה איכפת אז, ג'יני לא רצתה שום דבר מלבד להיות איתו לגמרי, אפילו אם זה היה רק ללילה אחד. עתה, למרות זאת, ביודעה איך הדברים יכולים להיות ביניהם, היא הפכה חמדנית. היא לא רצתה לוותר לו, לעולם לא, אבל גם לא הייתה בטוחה שהיא ידעה איך להעלות את הנושא. אם זה נועד להיות הבוקר היחידי שבו הם יתעוררו יחדיו, היא רצתה שהוא יהיה מושלם.

"איזה יום היום?" היא לחשה בשקט העמום של הפקעת הקטנה שהם בנו מסביבם.

"שבת," הוא השיב, קולו חרישי במידה שווה לשלה, המצח שלו נוגע בשלה בעדינות.

"אין שיעורים," היא הצהירה בחיוך רחב.

"אין שיעורים," הוא הסכים ואם היא חשבה שהוא פחד קודם לכן, כעת היא חשה את העצבות המשתהה שדבקה בקולו. היא דבקה בה גם כן, והיא לא ידעה כיצד להיאבק בה. היא ידעה רק שהיא הייתה חייבת לנסות.

"ליל אמש היה..." המוח שלה עבר מעין קצר חשמלי בעודה מנסה למצוא מילים לתאר מה הייתה המשמעות של הלילה החולף עבורה. סנטימנטים שטחיים כמו 'מקסים' או 'נהדר' או 'כיף' או 'מדהים' חלפו בראשה, ואז נפסלו בקלות. הוא נעשה חלק ממנה בליל אמש; איך לעזאזל אפשר לצפות מנערה שתביע את זה כראוי?

"אני אף פעם לא..." הוא ממש הסמיק קצת, וזה עינג אותה ללמוד שהוא מסוגל. "אני אף פעם לא ממש ידעתי שזה יהיה ככה. אני מתכוון, ידעתי שאני אהיה נהדר, כמובן, אבל אף פעם לא ממש הבנתי ש... אנחנו נהיה נהדרים. יחד. אף פעם לא הבנתי שזה למעשה די ספורט קבוצתי."

"גם אני לא," היא אמרה ברכות.

"באמת?" הוא התחיל ללטף את עיקול הירך שלה עם קצות אצבעותיו. "חשבתי שאצל בנות יש את כל רגעי הפעם הראשונה האלה, מתוכננים עד הפרט האחרון כסוג כלשהו של נובלת פנטזיה רומנטית מושלמת."

"זה נכון," אישרה ג'יני בשקט, לא מביטה בו. "זה פשוט ש... אתה לא באמת חושב שהפנטזיה אמיתית. אתה מקווה, אבל... זה לא אמור להשתוות לפנטזיה. וזה בהחלט לא אמור להיות  טוב יותר מ..." היא התחילה לנשוך את שפתה שוב, מייחלת לא להישמע כל כך בלתי מנוסה. היא רצתה להיות מוחשית ונהדרת בשבילו ובמקום, היא בקושי הצליחה לחבר יחדיו כמה מילים כדי לספר לו מה הוא היה עבורה.

"יותר טוב, הא?" הוא אמר, נראה מרוצה לאין שיעור עם עצמו.

לא יכולה להתאפק, היא גלגלה את עיניה. "כן, דראקו, אתה אליל מין, זעזעת את עולמי ו..." החיוך עזב באיטיות את פניה והיא פלטה אנחה ענקית, נוגה. "ואני אף פעם לא אהיה אותו הדבר שוב. שמח?"

"כן, למעשה," הוא ענה ברצינות. "אני חושב שבפעם הראשונה בכל חיי, כן."

האווירה סביבם נהפכה שובבית, וג'יני קדמה אותה בברכה. זוקפת את גבותיה לעברו, היא רכנה ולחצה נשיקה לקצה אפו, ואז לעיקול הלסת שלו.

"אני מתערבת שאני יכולה להפוך אותך לטיפה שמח יותר," היא לחשה.

"אני מתערב שאין שום סיכוי שאני אתערב נגדך," הוא גנח כשהיד שלה שהייתה מתחת לסדינים התעטפה סביב מותניו.

מאוחר יותר, כשהיא שכבה עם לחיה לחוצה כנגד בטנו, תחושה של יראת-כבוד השתלטה עליה.

"זה תמיד ככה?" היא תהתה בשקט.

היא לא יכולה הייתה לראות את פניו, אבל היא הרגישה את החיוך במילותיו. "אני אצטרך לשים לב בפעם הבאה כדי לראות."

* * *

"ג'יני, את... מדלגת?" שאלה אותה תלמידת חמישית בעודה עוזבת את חדר המועדון של גריפינדור.

"אם כן," קראה ג'יני מעבר לכתפה כשהגברת השמנה החלה לסגור את הפתח מאחוריה, "הרווחתי את זה בצדק!"

מזמזמת לעצמה, ג'יני פנתה לספרייה. היה עליה להקדיש היום זמן-מה למבחן שפרופסור בינס עמד לערוך ביום שני, ולאחר מכן, היא התכוונה להיפגש עם דראקו ליד האגם.

שניהם לא רצו לעזוב את החמימות והביטחון של מיטתו מוקדם יותר, אבל המחשבה על להתגלות על ידי חבורת סלית'רינים מזילי ריר דרבנה אותם. הם חלקו תריסר נשיקות בעודם מתלבשים והיה עליה להשתמש בכל כוח הרצון שלה כדי לעזוב אותו.

הספרייה הייתה עמוסה בתלמידי השנה השביעית (בחינות הסיום של הכשיפומטרי עמדו להתחיל ביום שני). ריינבקלואים שהתאספו סביב שולחן נראו כאילו הם היו שם כל היום, כריכים אכולים-למחצה ושאר דברים דומים מפוזרים על ספריהם. ג'יני מצאה שולחן ריק בפינה, הניחה את התיק שלה על כסא, ואז הלכה לחפש את הספרים ברשימה של פרופסור בינס.

היא למדה כמעט חצי שעה כשמישהו נגע בכתפה.

"המושב הזה תפוס?" שאל קייל מקגרו, חיוך קטנטן, מקווה, על פניו.

"הוא תפוס עכשיו," השיבה ג'יני, באמת שמחה לראות אותו. או שאולי זה היה פשוט משום שהיא הייתה באמת שמחה היום, בכלליות.

"רק רציתי לוודא שהכל בסדר בינינו," הוא אמר בעודו מתיישב. "אני ממש אשנא את זה אם תהיה איזושהי... אי נוחות בינינו."

"אין," הבטיחה לו ג'יני, "כל עוד שנינו מסכימים שאנחנו רק ידידים."

"אמת לאמיתה ובלי עסקים מצחיקים כלשהם," הסכים קייל. "חוץ מזה, יש לך את השולחן הריק האחרון כאן." הם החליפו חיוכים וקייל התחיל לסדר את חומרי הלימוד שלו. הם קראו בדממה כמה דקות עד שג'יני הרגישה שמישהו שניגש לשולחן.

"היי, היי, מצטערת שאחרתי."

ג'יני הביטה מעלה כדי למצוא נערה מקסימה לפניה. "לא איחרת, אני הקדמתי," היא שמעה את קייל אומר. "ג'יני, זאת ליסנדרה בורנס, ליס, זאת ג'יני וויזלי."

"היי," אמרה ג'יני, מחייכת קצת למראה הדרך בה ליסנדרה מיקמה יד רכושנית על כתפו של קייל, בעוד ידה השנייה מחטטת בתיק הספרים שהיה מאוזן על ירכה. ג'יני זיהתה עכשיו את ליסנדרה; היא הייתה מהפלפאף, גם היא תלמידת שישית, למדה הרבה מהשיעורים עם קייל. השנה, ההפלפאפים והגריפינדורים חלקו רק שיעור אחד יחדיו – זה של פרופסור בינס. "באת ללמוד עד שהמוח שלך יתמוטט?"

"בתקווה למשהו פחות דרסטי," אמרה ליסנדרה בעודה נוטלת עט נוצה מהתיק שלה בשמחת ניצחון, ואז התיישבה ליד קייל. "אני פשוט מקווה ללמוד מספיק קשה כדי לעבור." היא עשתה תנועת 'אה, כן' בידיה. "הסיבה לכך שאיחרתי הייתה שלא יכולתי לשאת את המחשבה על לעזוב את המופע שהיה לנו בארוחת הצהריים."

"איזה מופע?" שאלה ג'יני בסקרנות.

"הנערה החדשה זאת, אזרא איזהמשהומזויין? לה ולשיימוס פיניגן היה כרגע ריב ענקי באמצע ארוחת הצהריים."

"על מה?" עתה, ג'יני דאגה לחברתה.

"לא יודעת," אמרה ליסנדרה, זועפת קצת. "הם התווכחו בכאלה לחישות רמות מאוד כשאתה לא יכול להבין מילה ארורה שהם אומרים, זה חסר תועלת."

"זה בהחלט מסביר למה איחרת," העיר קייל.

"חשבתי שלא איחרתי," ציינה ליסנדרה בחיוך. קייל חייך בחזרה וג'יני החניקה את הדחף להקיא. זו לא הייתה קנאה – הם פשוט היו מבחילים.

"אני מופתע שמישהו מאיתנו הגיע לכאן," אמר קייל, "בהתחשב בכמה משוגע המקום הזה."

"גם אתה נתקלת בזוג מתקוטט?" תהתה ג'יני.

"לא. רק במטורף לא שפוי," אמר קייל בצער. "אני יודע שהוא... ידיד שלך או משהו, ג'ין, אבל מישהו באמת צריך לשים לדראקו מאלפוי מחסום על הפה. לבחור יש בורג רופף."

"נתקלת בדראקו?" ג'יני הזדקפה במושבה.

"יותר כמו הוא נתקל בי," תיקן קייל. "הוא רטן לעצמו משהו, נראה די מרחף. אמר לי להסתכל לאן אני הולך. שאל אותי איפה את, למעשה. אמרתי לו שקרוב לוודאי שהוא ימצא אותך פה."

"איך ידעת איפה אני אהיה?" שאלה ג'יני בבלבול.

"את עובדת עליי, נכון?" אמר קייל באיטיות. "כולם בבית הספר הארור הזה נמצאים כאן, או שימצאו כאן לפני סוף היום. לחצי מאיתנו יש בחינות כשיפומטרי ובגרויות, והחצי השני עובדים על מה ששמעתי שהן כנראה בחינות הסיום הכי מלחיצות שאי פעם היו בהוגוורטס. לא שמעת מה אנשים אומרים?"

"לא..." אמרה ג'יני בחוסר ישע. למען האמת, אלמלא היה לזה קשר לדראקו, היא לא הקשיבה או דאגה למשהו בזמן האחרון.

"כל המורים מודאגים," סיפרה ליסנדרה. "משהו מגיע. לפרופסור דמבלדור היו איזה אותות מתריעים או משהו." היא נאנחה. "אני ממש מקווה שמה שזה לא יהיה לא יפריע לגמר הקווידיץ' העולמי. לאירלנד יש ממש סיכוי השנה."

"לא ברגע שסקוטלנד יגמרו איתם," מלמל קייל.

"אתה והגאווה הסקוטית שלך," אמרה ליסנדרה, מניפה בידה לעברו. "אני אפילו לא אירית – אני פשוט מעודדת את הקבוצה הכי טובה."

"הו, תרדי מזה," אמר קייל. "אם מנצ'סטר הייתה בתחרות, היית דוחפת את המחפש האירי לפני רכבת."

"שמעו, למה שאני לא אעזוב את שניכם לבד," הפריעה ג'יני, אוספת את ספריה. מחשבותיה התערבלו כשהיא ניסתה לפענח מה קרה לדראקו בין הזמן שהיא עזבה אותו לבין הזמן שבו הוא נתקל בקייל. אולי הוא קיבל ינשוף מאביו. דראקו מעולם לא אמר לה מה הטריד אותו כל כך, עכשיו כשהיא חשבה על זה.

"את בטוחה?" אמר קייל בספקנות. "יש לנו עוד הרבה חומר ללמוד ל—"

"בטוחה," אמרה ג'יני, עוטה חיוך בוהק על פניה. "אתם שניכם תהנו."

ממהרת לצאת מהספרייה, ג'יני חשבה על מה שקייל אמר כשהוא סיפר לדראקו על מקום הימצאה. האם הוא... האם הוא חשב שהיא נפגשה עם קייל מאחורי גבו? זה היה מגוחך, דראקו לא היה כל כך חסר ביטחון, אבל... אם משהו אחר הטריד אותו, משהו בקשר לאביו, זה היה אפשרי שהוא הוציא משהו תמים לחלוטין מפרופורציות. עוד מחשבה חלפה בראשה – מה אם דראקו עבר בספרייה אחרי ההיתקלות שלו בקייל, ואז ראה אותם יחדיו?

הוא נעשה כל כך מלא קנאה בפעם האחרונה, כל כך לא הגיוני. וזה היה לפני שהם שכבו. מאיצה את צעדיה, ג'יני ייסרה את מוחה, מנסה להבין לאן דראקו עלול היה ללכת.

* * *

שעה מאוחר יותר וג'יני לא הייתה קרובה יותר למצוא את דראקו. הוא לא היה בחדר המועדון של סלית'רין והוא לא היה ליד האגם. מגרש הקווידיץ' היה ריק והיא לא יכולה הייתה פשוט לשאול אנשים שהסתובבו במסדרונות כי כולם היו בספרייה. היא אפילו גייסה את האומץ הדרוש כדי לשאול את פרופסור סנייפ אם הוא ראה את דראקו – לא, כמובן, אבל הוא הביט בה בחשדנות כיוון ששאלה.

האולם הגדול היה כמעט ריק, וג'יני עצרה לכמה רגעים כדי לאכול משהו – היא לא עשתה זאת מאז אחרות הצהריים של אתמול והיא לא תועיל לדראקו אם היא תתעלף. בזמן שהיא הייתה שם, תלמידת שנה ראשונה עצבנית מרייבנקלו שפכה פודינג על חלוקיה של ג'יני, ונדרשה לה כמות די גדולה של איפוק כדי לא לפרוק את כל דאגותיה ותסכולה על הנערה המסכנה.

ממהרת למגדל גריפינדור כדי להחליף בגדים, ג'יני איתרה את הרמיוני יוצאת דרך חור התמונה של הגברת השמנה, שככל הנראה נעדרה.

"הרם," קראה ג'יני, "תחזיקי את הציור הזה!"

הרמיוני נראתה מבולבלת לרגע, ואז הבחינה בחסרונה של הגברת השמנה. "מצטערת," היא מלמלה, "קצת מוטרדת, אני חוששת."

"קשור איכשהו לשמועות שהגיעו לאוזניי על אותות החיזוי של דמבלדור?" תהתה ג'יני.

"הו לא," אמרה הרמיוני באימה, "כבר יש שמועות?"

"הרמיוני, זאת הנקודה שבה את אמורה להגיד, 'אוי, ג'ין, להקשיב לשמועות? זבל' ולשלוח אותי לדרכי," אמרה ג'יני בעצבנות.

"זה לא זבל," אמרה הרמיוני באומללות. "אבל זה לא כל כך נורא כמו שאת עלולה לחשוב."

"למה את מתכוונת?" שאלה ג'יני ברכות.

"הדברים הם... קווים מצטיירים," אמרה הרמיוני, ככל הנראה לא מצליחה למצוא את המילים הנכונות, דבר שמעולם לא קרה להרמיוני. "דברים פשוט הולכים להתקשח, במיוחד סביב בית הספר. ג'יני, אני לא יכולה לדבר עכשיו, אני בדרך לפגוש את הארי—"

"לכי," אמרה ג'יני. "מצטערת."

"את תראי," אמרה הרמיוני בעודה ממהרת הלאה. "הכל יסתדר בסוף."

"כן?" לחשה ג'יני ברכות לעצמה. הרמיוני לא שמעה אותה, וג'יני הייתה שמחה. הרצון להיות בטוח לגבי מצב עליו לא ידעת הרבה היה ילדותי להפליא וג'יני אהבה לחשוב שהיא התבגרה והתגברה על אותם דברים ילדותיים.

כשהיא עמדה להיכנס לחדר המועדון, היא שמעה קולות סמוכים. מסתובבת, היא ראתה את אזרא ואת דראקו הולכים לכיוונה, מתווכחים על משהו.

"אני מאוהב בה," אמר דראקו ברצינות, וליבה של ג'יני התהפך בחזהּ. היא יכולה הייתה לספר לעצמה עד קץ הזמן שהיא לא הייתה צריכה לשמוע אותו אומר את זה, שהיא יכולה הייתה להרגיש את זה – אבל כלום, כלום מעולם לא הרגיש כמו לשמוע אותו אומר את זה. היא הרגישה בלתי-מנוצחת; באותו הרגע, היא הייתה מספרת לכל מי שהיה שואל אותה שהיא הייתה מסוגלת לעוף.

זה גם היה ראוי לציון לשמוע אותו אומר את זה ככה כשהוא לא ידע שהיא מקשיבה. לשקר לאזרא יהיה חסר תכלית, כמובן – הם מן הסתם היו שקועים בשיחה מלכתחילה רק מפני שללא ספק דראקו הטריד את אזרא לגבי מקום הימצאה של ג'יני. גם המבט על פניה של אזרא לא היה מסולא בפז – כאילו היא לא יכולה הייתה להאמין למשמע אוזניה. ג'יני תיארה לעצמה שייקח קצת זמן עד שכולם יתרגלו. קרוב לוודאי שאזרא העניקה לדראקו נזיפה, מזהירה אותו לא לפגוע בחברתה.

"זה נהדר, דראקו," אמרה אזרא במרירות, "אני שמחה בשבילך. אבל זה לא משנה כלום, לעזאזל."

"זה משנה הכל," התעקש דראקו בלהיטות.

"זה לא!" טענה אזרא בעקשנות. "זה לא שינה כלום כשאני התאהבתי, וזה לא משתנה עכשיו בשבילך. אנחנו תקועים אחד עם השני, מאלפוי, אני מצטערת לומר. אלא אם כן אתה רוצה להיות האחד שיעורר את חמתם של אבא שלי וגם של אבא שלך; פשוט תן לי מספיק זמן כדי להתרחק מהם, טרול קטן ואנוכי שכמוך."

דראקו נשאר שקט להחריד וחלקי הפאזל הכבדים והמעיקים החלו להסתדר במקומם במחשבתה של ג'יני, כל אחד מהם עם הרגשה מחליאה של תיעוב ופחד. הכחשה הייתה צריכה להגיע באותה הנקודה, אבל לג'יני לא הוצעה הנחמה המעודדת שבקהות-חושים, במקום לקפוץ היישר לכאב מריר, מכרסם. היא כנראה נשמה בכבדות לרגע או פלטה קול מסגיר אחר של מתח (ואני ניסיתי להיות כל כך שקטה!), כי גם אזרא וגם דראקו הסתובבו אליה. ג'יני הבחינה שאזרא נראתה מאוד אשמה.

דראקו פשוט נראה עצוב; הסוג של עצבות שקטה שהורגת אותך ברגעים מייסרים, מחלחלים, שנים לפני שהגוף מתחיל למות. הפנים שלו שיקפו בדיוק את אותו לב שבור שג'יני הרגישה חותך בתוך חזהּ.

שקועה בפודינג ובמצוקה, ג'יני עשתה את הדבר היחיד שהיא יכולה הייתה לעשות:

היא רצה.

* * *

היא מעולם לא הייתה נערה ספורטיבית במיוחד, מעולם לא פרחה להיות הטומבוי שאמה צפתה, בתור הבת היחידה שנולדה אל תוך משפחה של בנים. המשחק הפרוע, הקולני של אחיה, שהיה תענוג עבורה כילדה, לא היה מושך כלל וכלל ברגע שהיא למדה על תהילות האיפור והבגדים המגונדרים. עד שהמכתב שלה מהוגוורטס הגיע, ג'יני נעשתה בת בכל מובן המילה.

חלפו שנים מאז שהיא רצה ככה, אבל היא בהחלט רצה, כאילו השטן עצמו רדף אחריה (לא זה היה המצב?). הריאות שלה כבר החלו לצרוב וסביבותיה היו כתם מטושטש. איפשהו במעמקי מחשבתה, היא שמעה את דראקו קורא בשמה; זיהתה במעומעם את הקצב היציב של רגליים רצות שלא היו שלה.

דבר אחד שהיא הייתה בטוחה בו היה זה: היא לא יכולה הייתה להרשות לו לתפוס אותה. אם הוא יתפוס אותה, הוא ינסה להסביר, ולא היה שום דבר שהיה צריך להאמר. כל הפנטזיות שהיו לה התערבלו מסביבה עם כל פסיעה שלה. כמה דקות קודם לכן, הדאגה הכי גדולה שלה לגבי מערכת היחסים החדשה שלה הייתה איך ההורים שלה יקבלו את החדשות.

ארתור וויזלי היה צורח. זה נדמה היה להיות נתון עובדתי. מולי הייתה מרגיעה אותו ומניחה יד מסביב לג'יני, והייתה מתנהגת מאוד באמהיות, שואלת שאלות כמו, 'את בטוחה, יקירה?' וגם 'האם הוא מספיק טוב בשבילך?' שעליהן אבא שלה היה עונה בהתפרצות 'לעזאזל, לא, הוא לא! הוא מאלפוי, לא כך?' וג'יני הייתה בוכה 'אבא, הוא לא כמו כל שאר המאלפויים!' כשבתוכה היא בעצם יודעת שהוא היה מאוד דומה לכל שאר המאלפויים, עם הבדל אחד גדול: הוא אהב אותה. הוא באמת, באמת אהב אותה, אפילו אם הוא מעולם לא אמר לה, בדרך הכי מעורפלת שאפשר. אבל עדיין, הוא הראה לה שהוא אהב אותה, ולא זה היה הדבר היותר חשוב, בכל מקרה? לא זה היה סוג האהבה שפשוט יכולת להרגיש בעצמותיך? סוג האהבה שיכולה הייתה לכבוש הכל?

"אני כל כך טיפשה," היא התנשמה בקול כשהיא לבסוף עצרה. היא רצה את כל הדרך לאגם, ועתה השתקפה במים, נושמת בנוקשות.

"את לא טיפשה," אמר דראקו, נשימתו שלו מאומצת בעודו רץ אליה. "למרות שאני חושב שגרמת לי התקף לב, לעזאזל. אלוהים אדירים, אישה, הטלת לחשי הגברת-מהירות או משהו?"

"מדהים כמה מהר אתה יכול לרוץ עם לב שבור, לא?" היא אמרה מעט בהיסטריה.

"אַל," הוא אמר בתקיפות. "אל תגידי שהלב שלך שבור, הוא לא יכול להיות שבור, אני לא אתן לו."

"טוב, הוא כן!" היא התפרצה, מסתובבת כדי לעמוד מולו פנים-אל-פנים. "הוא שבור לחתיכות קטנטנות ואני אף פעם לא אסלח לך על זה!" היא חיוותה בידיה בתנועות רחבות. "דראקו, אתה מאורס!"

"זו לא אשמתי, לעזאזל!" הוא צרח. "אמרתי לך שאני לא יכול להבטיח לך כלום, אמרתי לך ישר מההתחלה! אפילו ניסיתי לגרום לך להתרחק-"

"טוב, לא ניסית מספיק!" היא התייפחה. "היית צריך לדחוף אותי מבעד לדלת! היית צריך לדחוף אותי כשנישקתי אותך, היית צריך-"

"מה?" הוא התווכח. "לשבור את ליבך מוקדם יותר? לדחות אותך, לגרום לך לחשוב שלא רציתי אותך?"

"כן," היא אמרה בכעס. "זה היה יותר טוב ככה. זה היה יותר טוב אם היית עושה את זה אז, לפני... לפני.."

"לפני מה?" הוא התפרץ. "לפני שאהבת אותי?"

"לא, אידיוט, לפני שידעתי שאתה אהבת אותי!" היא היכתה אותו בחזה פעם אחת, חזק, עם כף ידה. "זה היה נסבל, לחשוב שאף פעם לא נהיה יחד כל עוד לא אהבת אותי בחזרה. אבל אז היית חייב ללכת ולנשק אותי ולהחזיק אותי ולהסכים איתי כשאמרתי שלא יכולתי שלא לאהוב אותך..." דמעות זרמו במורד לחייה והיא הייתה חייבת להפנות אליו את גבה. "למה היית חייב להסכים איתי?"

"אני מצטער," הוא לחש, זז מאחוריה. היד שלו התגנבה מסביב למותניה והוא משך אותה אליו, אוחז בה בחוזקה. הוא לחץ את פניו כנגד צווארה והיא הרגישה את לחייו הלחות. "אני אף פעם לא – אני לא מבין שום דבר ממה שאני מרגיש."

"למה אתה מתכוון?" היא לחשה בחוסר ישע.

"אני כל כך מאוהב בך נואשות, נוראות, באופן סופי," הוא התוודה ברכות. "אף פעם לא אהבתי... כלום במידה שאפילו קרובה לזה וזה מפחיד אותי, זה מפחיד אותי למוות, לעזאזל. אני לא יודע איך להתנהג או איך להגיב... איך להרחיק אותך. אני לא חושב שאני בנוי להרחיק אותך, פרחחית."

"אבל אתה הולך להינשא לאיזו נערה אחרת," היא מלמלה באומללות. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה את זה בקול. זה לא נדמה להפוך את הקונספט ליותר נסבל. דראקו, נשוי לאיזו נערה אחרת. ולא סתם נערה אחרת; אזרא. החברה הראשונה של ג'יני שהיא הרוויחה בכוחות עצמה; החברה הראשונה שלא סבלה אותה בשביל רון ותו לא.

"אני חייב," אמר דראקו בשקט. "האבות שלנו מצפים לזה—"

"האבות הטיפשים שלכם לא קולטים שאנחנו כבר לא בימי הביניים?!" קראה ג'יני, מרימה את אחת מידיה כדי לאחוז בזרועו.

"לא," הוא ענה ברצינות.

הם עמדו ככה כמה רגעים. ג'יני בהתה במים, מנסה לייבש את דמעותיה. הניסיון להפסיק לבכות רק החמיר את יפחותיה, עד שהיא שיהקה. דראקו שפשף את בטנה ברכות; המגע היה אינסטינקטיבי וזה גרם לדמעות חדשות בעיניה.

"זהו זה, אם כך," היא אמרה בשקט, לא מבינה שהיא דיברה בקול רם עד שהיא הרגישה את גופו מתקשח מאחוריה. "זה נגמר," היא אמרה, קצת חזק יותר.

"זה לא חייב להיגמר," הוא לחש כנגד אוזנה, והיא הסתובבה כדי להביט בפניו.

"דראקו," היא אמרה, כמעט באדיבות, "אני יודעת שאתה שונא פשוט לוותר, אבל אפילו אתה חייב להודות שהמצב הזה איום למדי."

"אני לא רוצה לאבד אותך, ג'ין," הוא אמר, והקול שלו היה רציני מכפי שהיא שמעה אותו אי פעם. "אני לא יכול ללכת ממך בלי להילחם."

"במי אתה נלחם?" היא שאלה בשקט. "באבא שלך? בעצמך?"

"אולי שניהם," הוא אמר במתיחות. "ברחי איתי."

אישוניה התרחבו. "מה?"

"שמעת אותי," הוא אמר. "הדרך היחידה שבה נוכל להיות ביחד היא ללכת למקום שבו אבא שלי לעולם לא ימצא אותנו."

"פשוט לעזוב הכל מאחור," היא אמרה באי-אמון. "המשפחה שלי..."

"אני מבין אם את לא יכולה לעשות את זה. המשמעות של זה היא לעזוב הכל מאחור, המשמעות היא שיהיה לנו רק זה את זה—"

"בסדר," אמרה ג'יני, והיא הייתה מופתעת מתשובתה ממש כמוהו.

"היי בטוחה," הוא הזהיר. "זכרי, אין לי שום דבר לאבד, שום דבר ללכת ממנו. אָת כל מה שטוב בחיים שלי; קרוב לוודאי שאני הדבר הגרוע ביותר באלה שלך."

"אתה לא," היא אמרה בכנות. "אתה... דראקו, אתה מה שאני רואה כשאני מדמיינת את העתיד שלי. אני רואה את עצמי איתך, אני חולמת על עצמי איתך, אני... אני לא יודעת למה זה קרה, וזה כל כך מהיר, הכל היה כל כך מהיר, ואני לא יודעת מתי בדיוק או אפילו איך, אבל... אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיך."

הוא הביט בה לרגע, וזה היה אותו מבט שהוא העניק לה בליל אמש כשהיא הודיעה שהיא אוהבת אותו: אומד, זהיר, ורוצה נואשות להאמין.

"אז פגשי אותי כאן הלילה," אמר דראקו. "אמרי להתראות, אם את צריכה. אבל פגשי אותי פה ונעזוב לפני עלות השחר."

מושך אותה אליו, הוא נישק אותה בייאוש, מקרב אותה אליו כאילו הוא ייחל למשוך אותה כל הדרך לתוך ישותו. כל שהיא יכולה הייתה לעשות היה למלמל בדמעות את המילה 'כן' כנגד פיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא