רק טעות אנוש קטנה

הארי פוטר התעורר כשהשעון המעורר צלצל ב-08:00 בדיוק, ולא דקה אחת לפני כן. חיוך זחוח עוד הצטייר על שפתיו מהחלום הנעים שחלם זה עתה. הוא פקח את עיניו, וצפה בתשוקה באישתו שישנה בשלווה, בתנוחה עוברית. הוא כבר כמעט הספיק לשכוח כמה יפה היא בשנתה, במיוחד עם חלוק דקיק לעורה... הארי נישק את כתפיה בכמיהה וזחל מהמיטה בדממה, משתדל שלא להעירה. הוא יכול היה להמשיך לישון עוד שעות- אולם האגריד הציב לו כעובדה שיקפוץ לכיכר גרימולד ב-08:30 בדיוק. הארי חרד מספיק והעדיף לקבל אותו בצורה מסודרת ומאורגנת.

לאחר שהתלבש, הוא יצא מהחדר, מקפיד לסגור את הדלת היטב אך בשקט; הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה היא ישנה טוב כל-כך.

כמחצית השעה לאחר מכן, כשהארי יצק בזהירות חלב לשלושה כוסות יפים ותואמים, שכן קיווה כי ג'יני תצטרף אליו ואל האגריד למשקה, הוא הבחין לראשונה במשהו שלא היה כשורה; ינשוף זעיר ועצבני למדי נקש על החלון שבסלון ביתו. כשהארי ניגש ופתח אותו לרווחה, הוא הבחין בפתק קצרצר שהכיל 4 מילים בלבד. כל האותיות האדומות נמרחו קלות, ולהארי לקח כמה שניות לפענח את הכתוב. הוא נגע בכתוב בקצה אצבעו, והבין מיד: זה לא היה דיו- זה היה דם. ואז הוא הבין את הכתוב, טרם פענח אותו לגמרי:

רוחי תרדוף אתכם לעד

צמרמורת חלפה בגופו בעת שקרע את הפתק לגזרים והשליך אותם לפח. זה בטח עוד משוגע משועמם אחד, הוא הרגיע את עצמו. ובכל זאת, הוא לא רצה שג'יני תקרא אותו.

"בוקר טוב."

הארי קפץ- הוא כלל לא הבחין שג'יני התעוררה, וכעת היא נצבה ממש על-ידו. הוא שב לעמדתו במטבח, מגיב לברכתה בקול חלוש.

"ישנתי נהדר." היא הוסיפה בחיוך; והיא בהחלט נראתה טוב יותר מתמיד. לא, גמלה ההחלטה בליבו של הארי, הוא לא ייתן למטרידן מרושע להעיב על שמחת החיים המחודשת שלהם.

"אני שמח." הוא התאמץ לחייך. "שנינו ישנו כל-כך טוב, עד שלא התעוררתי מספיק מוקדם. האגריד צריך להגיע בדיוק... עכשיו." הוא נבהל מעט כשהביט בשעון.

ואכן, כמו בהזמנה, נשמעו דפיקותיו הייחודיות של החבר הענק.

"אני הולך לפתוח לו. את מוזמנת לערוך את השולחן." הוא הורה בידו על הסעודה שהכין, שכללה כמה פנקייקים, לחם, חביתות וירקות ועל ערימת צלחות זעירה שעמדה בסמוך לאוכל. ג'יני הנהנה בחיוך, וליבו של הארי התמלא שמחה חלקית בעת שפתח את הדלת.

"שלום לך אתה, הארי." האגריד חיבק אותו עד לכדי מחיצה כוללת. "הרבה זמן מאז אנחנו פה ראינו אותך."

"כן, אני לא נוהג לארח הרבה..." שניהם הלכו לכיוון חדר האוכל, כשהארי מוביל. הארי חייך כשהביט באישתו שהמתינה להם, ניצבת איתנה ונטולת דאגות.

"תתכבד." הוא אמר, והורה להאגריד לשבת בכיסא הגדול השמור עבורו.  המלאכה של הסדרת הישיבה סביב השולחן הגיעה לקיצה, והם החלו מדברים על דא ועל הא.

"מקגונגל סיפרה לי שהיית שם בהוגוורטס." האגריד אמר, כעניין של מה בכך.

"לא ידעתי שאתה שומר על קשר עם מינרווה..." הוא ניסה להסיט את הנושא. האגריד לא הבחין בכך.

"הו כן, אנחנו נוהגים לשתות משקאות יחד, לשמר את הקשר שהיה לנו שמה בהוגוורטס כשאני הייתי עוד פרופסור..." הוא ניגב את פיו במפית וחיכך את ידיו זו בזו. "והיא אמרה לי שהיית בהוגוורטס. היא פה דואגת לך, הפרופסור."

"אה, כן. היו לי עניינים לסדר..." הארי מחה בידו. "עוד שתייה, האגריד?"

"לא, תודה." ענה האגריד, והחל לשאול אותו דבר מה על טיפוח גינות נוי. ג'יני ענתה לו בהתלהבות יתרה, ועד מהרה הארי החל להשתעמם. הוא הסיט את מבטו והביט לרגע בחלון העטוף בווילונות בוהקים. לשנייה אחת, נדמה היה לו שהוא ראה צל של דמות; אולם בשנייה שלאחר מכן, לא היה שם דבר.

"אני יורד רגע לשפוך את הזבל." הוא אמר, וכמעט רץ החוצה, שולף את הפח ממקומו.

אולם כשיצא החוצה, איש לא נצמד לחלונו; הרחוב המוגלגי היה מלא באנשים שהלכו הלוך ושוב ובמכוניות צופרות בעצבנות, כמו תמיד. הארי סקר שוב את האזור, ואחר החליט שהכל בראש שלו ושב הביתה.

"...אני אשתדל למצוא לך פרטים על אוליבר ווד."

"ווד?" הארי הופתע מהכיוון אליו התפתחה השיחה בדקות הבודדות שנעדר מהבית.

"כן, הארי." ג'יני הביטה בו, ברק ניצת בעיניה. "ביקשתי מהאגריד שיעזור לי לאתר את ווד, כי אני רוצה למצוא עבודה, וחשבתי... חשבתי אולי להצטרף לנבחרת קווידיץ' מפורסמת."

"עבודה?" הוא הופתע. "יקירתי, זה לא קצת מוקדם מדי?"

"מוקדם, הארי?" האגריד צחק, דבר שנשמע יותר כמו נהימה. "חבר, זה פה הגיל המושלם."

"אני מרגישה מוכנה." אמרה ג'יני ומשכה בכתפיה, כמוסיפה: 'אין יותר איום... אז למה לא, בעצם?'

"לא יודע... אולי כדאי שנשקול זאת שוב יחד..."

"תתלבטו- ייקח זמן להשיג את ווד, יש שמועות שהקבוצה שלו עובדת קשה כדי להגיע לפסגה." האגריד טפח על כתפיהם, והארי תהה אם נשברה לו המפרקת.

"תראו מה השעה פה! איך שהזמן טס כשנהנים... אבל אני הבטחתי ללונה לאבגוד פה סיפור על סקרוטים פוצי תחת בשביל העיתון שלה, אז אולי כדאי שאני אלך לי עכשיו. היה כיף מאוד, אנחנו צריכים לעשות את זה ככה יותר פעמים." הוא אמר, קם ממקומו והחל להתקדם לכיוון הדלת. הארי חיכה עד שיצא לגמרי, ואז...

"עבודה? השתגעת?" הוא רעם על אישתו. "אי אפשר לדעת אחרי לילה אחד בלבד-"

"אני מרגישה שהכל בסדר, הארי." היא הרגיעה אותו. "אי אפשר להסביר את זה, אבל אני רגועה כמו שלא הייתי מעולם."

הארי בהחלט התכוון לענות לה שהוא לא רוצה לקחת סיכון ושכדאי שימתינו מעט, כשאח הכבוי החל להידלק ברעשים עזים, וקול מוכר קטע את שיחתם.

"הארי? היי, הארי!"

"ג'ורג'?" לא היה גבול להפתעות שצפן לו הבוקר. "אתה לא בחנות שלך, בהוגסמיד?"

"אני במחילה." הוא לא נראה טוב, ולהארי נוצר הרושם שזה לא רק בגלל הלהבות המלטפות את ראשו. "הארי, אני מצטער להיות זה שימסור לך, אבל הרמיוני..."

"מה קרה לה?" הוא התקדם במהרה אל האח, ג'יני בעקבותיו. "היא בסדר?"

"לא ברור מה קרה..." הוא השתעל. "היא לא במצב של לדבר כרגע, מישהו תקף אותה... תשמע, שאר המשפחה ב'קדוש מנגו', כדאי שתצטרף."

"היא מעולפת?? איך אתם יודעים שהיא הותקפה?" הייתה לו הרגשה שהוא לא הולך לאהוב במיוחד את התשובה.

"כי כשרון מצא אותה פצועה וחסרת הכרה בסמטת דיאגון, הוא מצא גם פתק."

"ו...מה היה כתוב בפתק?"

"ד"ש לפוטר."

איש לא דיבר, ואיש לא נע- נדמה היה שהעולם קפא לפתע. אפילו הלהבות לשנייה אחת פסקו מלרצד.

"ו...הארי?" ג'ורג' שבר את השתיקה המעיקה. הארי התקשה למקד את מבטו בראשו של ג'ורג'. "הפתק הזה- הוא נכתב בדם."

שוב שתיקה.

"אני מיד מגיע." הארי יצא מההלם. נשמע פצפוץ נוסף, וג'ורג' וויזלי לא היה שם עוד. ג'יני עודנה בהתה באח, במבט קפוא.

"הכל בסדר, נכון?" הוא שאל ברוגז בעת שנעל את נעליו. שאלתו לא זכתה למענה.

כעבור פחות מדקה, הוא מיהר לצאת מביתו, מותיר אחריו את אהובתו קפואה ודוממת.

הוא אפילו לא ראה את הדמעה החרישית שזלגה על לחיה, ולא את הדמות שהתכופפה בדיוק כשיצא בסערה מביתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא