יסמין

תודה לכול מי שהגיב בפרק הקודם ובכלל <3

הנה פרק 9, קריאה נעימה:

אוי לי.

אוי לי? זאת המחשבה שעוברת בראש למי שהרגע נתפס והואשם בהיותו מכשפה?! 

רגע! מי שנתפס והואשם בהיותו מכשפה לא אמור לחשוב מה הוא אמור לחשוב! ליה! להתאפס!

ג'ף היה המום. אני הייתי המומה. כשגיליתי שאני קוסמת הרגשתי בדיוק אותו הדבר. כאילו פוצצו לי את האדמה מתחת לרגלים, זרקו אותי באוויר וציפו ממני לעמוד זקוף. הרגע דיברתי עם אמי המתה בשיחה שמוטטה את כל עולמי החדש ובנוסף לזאת אני צריכה לצאת מכאן לפני שיזעיקו את השומרים. 

לא סתם קוראים למלך מלקולם "המסוכן האדום". הוא היה מצביא מסוכן ולא וויתר לפושעים שנתפסו בממלכתו. ואני לא סתם פושעת, אני מכשפה. הוא הביס וגירש את אולאף קואראן מנורת'מבריה, כבש את קמבריה ועיוור שנים מבניו של דומנל השלישי, מלך סטרת'קלייד.

ליה, לזוז! עכשיו! חשבתי ובאותה שנייה ג'ף התעורר מההלם בו הוא נמצא.

"ליה פברל, את מכשפה." הקול הצרוד שלו כמעט שבר אותי. יכולתי לראות איך כל ה'אהבה' שלו אלי מתנפצת. אמי נעלמה כי נפלה לי האבן מהיד. רגע! נפלה לי האבן מהיד?! התכופפתי וחיפשתי בבהלה על הרצפה והיא הייתה שם, ליד רגל הכיסא. ברגע שזינקתי לקחת אותה ג'ף צרח.

"את לא מכשפה! את לא! אני לא מרשה לך!" הרגשתי משהו כבד נוחת עלי. היה זה ג'ף שהחזיק אותי על הרצפה בכוח, ריתק את ידי ורגלי לרצפה ונהם עלי סנטימטרים ספורים מפני. יכולתי לראות את המצוקה בעיניו שנעשו אדומות מזעם. יכולתי לראות שהוא לא רצה להאמין.

"את, את היית הסיבה לבואי. את היית במחשבותיי בלילות ובימים. אהבתי אותך." פיו היה מולי וריחו, ריחו כמו של כול הגברים. מסריח. "אני כבר לא." עכשיו הוא בכה. הדמעות נפלו עלי. גדולות וכבדות. גדולות, כבדות ומלאות בשברון לב הן נטפו על פני.

"ג'ף די! אני יכולה להסביר!" אמרתי ובמוחי רק מחשבה אחת. האבן!

"כלום את לא יכולה להסביר! כלום!" עכשיו הוא שאג. הוא השתגע. העיניים החומות שפעם חשבתי ליפות נהפכו לאדומות כי הוורידים האדומים שבהן בלטו. "את מכשפה ושקרנית!" והאחיזה שלו בי התחילה להכאיב. פני היו רטובות מדמעותיו ודמעותי. "את, את מפלצת!" בעטתי ברגליים, כאילו שזה יעזור. ריח גופו היה נעים, אבל עם זאת נזכרתי בכול הסיבות שבגללם נמנעתי ממנו. הוא השתנה. תמיד רציני, מהרהר, עובד, עסוק. לא ג'ף שלי. תמיד חשבתי עליו בתור ידיד, בתור חבר. לא בתור אהוב, בעל. הוא הפסיק לנסות להציק ולעצבן אותי בכול הזדמנות, כמו שהיה עד אז בחודש אפריל, והחל להתחנף ולשיר לי שירה. הריח שלו מילא את אפי. יסמין. ובפעם הראשונה בחיי, הריח הזה הרגיז אותי. רתחתי מזעם. כעסתי כי זה לא היה ריח של אדמה ושל בוץ. ריח מטיפוס על עצים. ידיו ליטפו אות פני ולבסוף אחזו ולחצו על סנטרי, מחוספסות וחמות על עורי, מכריחות את עיני להביט בו. "את עומדת למות, את יודעת? בגללי. בגללי!" עכשיו הוא הגזים. אין לי ברירה, סליחה ג'ף, חשבתי. אז אספתי את כל הרוק בפי וירקתי אותו בפניו שהתעוותו בכעס ולרגע חשבתי שהוא עומד להכות אותי. 

ואז הוא עשה טעות. הוא הרים את היד לנגב את הרוק מפניו וברגע זה התפתלתי ואחזתי בשרביט. הקסם האילם עליו התאמנתי בימים האחרונים הצמיח צמח במרכז החדר. יסמין. הצמח גדל וגדל והתלפף סביב מותניו של ג'ף. ג'ף התרומם ממני במהירות ושלף את חרבו מן הנדן אבל הצמח היה חזק ממנו. עד מהרה הוא היה לכוד באוויר כשהצמח מסביב למותניו, רגליו וידיו בעוד חרבו בידי. ברגע שהייתי משוחררת קפצתי וחטפתי את האבן ממקום המצאה.

פעלתי מהר. עם האבן בידי זינקתי ותפסתי את הילקוט שהנחתי מעל שולחן האוכל. מיהרתי למטבח הקטן שלי ושם היה חצי ככר לחם וגוש גבינת עיזים. אחרי שהכנסתי אותם לתיק ושמתי את הטבעת על אצבעי רצתי לארון הבגדים, מתעלמת מג'ף הצורח, והוצאתי את צרור הבגדים הראשון שהיה בהישג ידי. לאחר מכן דחפתי את הנבל הגדול שהוענק לי אחרי שנתיים עבודה בארמון ונגלה מאחוריו שקע סודי בקיר. שם הייתה גלימת הקוסמים שלי והפרח של תומס. תומס. בוגד, מנוול, רמאי, רשע, חוצפן, נצלן.... כך גיניתי אותו בכול שמות הגנאי שעלו על דעתי. זה הדבר היחיד שמנע ממני להתמוטט. את הגלימה דחפתי לתיק בכעס. צעקותיו של ג'ף הדהדו בחלל.

"מכשפה! הצילו! אני לכוד! איך יכולת! חוצפנית! ממזרה! אני שונא אותך! צריך להרוג אותה, היא מכשפה!!!"

הפרח המגולף המדהים, עם הגוונים הכול כך יפים של חום, חום זהב לאבקנים, חום בהיר בגוון דבש לעלי הכותרת עם העורקים העדינים וחום כהה לגבעול העדין, העביר בי גל כעס. בוגד, מנוול, רמאי, רשע, חוצפן, נצלן.... וכך המשכתי. בצעקה חנוקה ובדמעה בודדת ניפצתי אותו. את הפרח. הוא נסדק ואז נשבר ואז המשיך להישבר כשהמשכתי ללחוץ עליו. עלי הכותרת הפכו לאבקה, הגבעול נח לרגלי בשברים ופיסות הקלף* נקרעו באכזריות... פיסות הקלף! איזה קלף? חשבתי ומצמצתי בעיניי כדי לסלק את הדמעות. אחד עשר פיסות קלף נחו לרגלי. קרועות.

מיד התיישבתי והתחלתי להרכיב, כמו בפאזל. לא חושבת על הסכנה שבתפיסה. לא חושבת על בזבוז הזמן יקר הערך. רק חושבת למה שתומס יחביא לי קלף כזה? הבוגד הזה? ואולי, רק אולי, היה משהו שהוא לא היה יכול להגיד לי בקול? משהו שהוא ניסה להגיד? ניסה להזהיר? לספר? החנקתי את התקווה לפני שהספקתי לחשוב עלייה יותר מדי וחזרתי להרכבה.

איזה קסם מורכב צריך כדי לעצב כזה פרח, ועוד להחביא בתוכו קלף! אני חושבת בעודי מרכיבה את שתי החתיכות האחרונות מהקרעים. ההודעה נפרסה לפני על קלף בצבע חום-צהוב:

"ליה, אם אי פעם תצטרכי אותי לידך בשעת צרה המצאתי לחש שיתריע לי על המקום בו את נמצאת. תאמרי 'לווירגו תומס' ותמיד אבוא. תמיד.

שלך,
ידידך תומס."

בוגד, מנוול, רמאי, רשע, חוצפן, נצלן.... רק המחשבות הללו אפשרו לעצור שטף יבבות שיזעיקו לפה את משמר הארמון.

סיימתי פה. התרמיל ארוז, השרביט ביד ואני צריכה להיפרד מביתי.

הנרות כובו ורק ג'ף עוד צורח, חזהו עולה ויורד בהתנשפות מהמאמץ להתנתק מהיסמין.

"ג'ף, אני כול כך מצטערת שאני צריכה לעשות את זה. אתה לא מבין כלום. בבקשה תסלח לי ג'ף!"

"בשבילך זה מר ג'וזף." הוא כמעט ירק את המילים.

אז הורדתי את חתיכת הבד הלבן שקרעתי מהסדין וקשרתי בו את פיו.

"אני רוצה שתדע שאני באמת אוהבת אותך. פשוט... בתור ידיד. אבל אני כול כך מצטערת!" בושה עולה בי בעקבות המעשה. לא יכולתי לשאת את מראה פניו הזועמות וניגשתי לפתח שבו פעם עמדה דלת.

הדבר הראשון שחשבתי כשחציתי את הסף הוא שהם הביאו בשבילי את כול המשמר. במבט שני ניתן היה לראות שהיו אלו רק חיילי משמר בני המלוכה. כעשרים וחמישה גברים במדי צבא כחולים וכפתורי כסף מנצנצים. כעשרים וחמישה גברים עם חרבות, סכינים, אלות וגרזנים. המשמר של ג'ף. אוי לי.

והדבר האחרון שאמרתי אחרי שפגע בי הסכין בכתף הוא הלחש היחיד שעלה על דעתי.

"לווירגו תומס," לחשתי.

*לא הצלחתי לברר מתי בדיוק הגיע תעשיית הנייר לסקוטלנד אבל מכיוון שהנייר היה מצרך יקר בימים עברו כי תהליך הייצור שלו היה ארוך ומסובך, הכתיבה, ובכלל אחזקה של נייר, הייתה אפשרית רק לאנשי דת או לאצילים. לכן יש להניח שלתומס לא היה נייר לכתוב עליו.

הפרק הקודם		הפרק הבא