קיקו וקורו - בכתיבה

פרק 9

ירח מלא

כשיללה נוספת קרעה את האוויר ואלבוס הצטמרר, הוא מעד על שורש בולט והשתטח על אדמת היער. בהלה גאתה בחזהו והוא מיהר להיעמד על רגליו, מסתחרר לרגע ואז מתייצב.

יללה שלישית הדהדה בין העצים והוא מיהר אל מקור הקול, נחוש בדעתו להגיע לשם בזמן. בעודו רץ ומועד בין העצים הצפופים הירח יצא מבין העננים. הוא הספיק לעצור ברגע האחרון כשהבחין שיללת הזאב קרובה מתמיד.

אלבוס קפא במקומו בקרוב לקרחת היער, עוד מוסתר בקושי בין העצים. באמצע קרחת היער, מואר באור הירח, שכב זאב לבן שכוסה בכתמים חומים. אלבוס צמצם את עיניו והתמקד בכתמים, מבחין בהלם שהם לא היו חומים, אלא אדומים.

שניה לאחר מכן נשמעה לחישה מטרים ספורים משמאלו של אלבוס והבזק אור נורה מנקודה כלשהי בקצה קרחת היער. הזאב ששכב על האדמה, מתנשף במאמץ החל לשרוט את עצמו, להתפתל ולילל בקול קורע לב כשהבזק האור פגע בו.

קרושיאטוס.

אלבוס הבין שמדובר באותו אדם שצוטט לשניים כשדיברו על כך שקורו הוא איש זאב ושהוא מענה את קורו כבר מספר דקות. אלבוס הביט בזאב הפצוע וראה שהזאב באמת ובתמים נמצא בסכנת חיים. הוא נפגע כל כך שפרוותו הייתה יותר אדומה מלבנה.

הוא שלף את שרביטו, מכוון אותו אל האזור ממנו נורה הבזק האור. שניה לאחר מכן נשמע צחוק ואלבוס הצליח להתמקד על הנקודה שבה ככל הנראה עמד הפולש.

"אינקרצרוס!" הוא לחש בנחישות כשהבזק אור חלש נורה משרביטו ופגע בפולש הבלתי נראה. חבלים נכרכו סביב מה שנראה כאוויר בלבד אבל כשהחבלים זזו כאילו מישהו מנסה להשתחרר, אלבוס הבין שהוא פגע בו וזינק ממקום המסתור שלו.

"קורו," הוא לחש בבהלה והתקרב אל הזאב, מאט ומרים את ידיו בכניעה כשהזאב הרים את ראשו במאמץ ונהם. "זה אני, אלבוס."

העובדה הזאת לא הרגיעה את קורו אלא רק גרמה לו לנהום בשנית. "אני רוצה לעזור לך, אתה פצוע, אני יכול לעזור." הזאב המשיך לנהום אבל המבט בעיניו עדיין היה קר ובלתי מתפשר. "אני לא יודע מה עשיתי לך, אבל אני מצטער. אני באמת לא מבין למה אתה שונא אותי כל כך," הוא מלמל לבסוף כשלא ידע מה עוד יוכל לעשות. אלבוס הופתע לשמוע מעיין אנחה מפיו של הזאב וראה את עיניו נעצמות ואת ראשו צונח מטה באפיסת כוחות. "קורו."

עיניו נפקחו למשמע הלחישה ואלבוס התקרב אל קורו באיטיות, מתיישב לידו. קורו בצורת הזאב שלו היה גדול הרבה יותר וגבוה הרבה יותר ממה שהיה בצורתו האנושית. פרוותו הלבנה הייתה משיית ונעימה למגע, אף שכעת הייתה מוכתמת בדם.

"אני אבדוק קודם איך נפגעת ואז אני אנסה לרפא אותך עד כמה שאוכל, בסדר?" אלבוס שאל את קורו כדי שלא להבהיל את הזאב הפצוע כשיטיל עליו עוד קסמים. כל מה שחסר לו זה שהוא יפגע בעצמו בגלל שאלבוס יבהיל אותו.

כשהוא הנהן, אלבוס הרים את שרביטו ואת כף ידו השניה מעל גופו השכוב של קורו ומלמל את הלחש שרוז לימדה אותו. דמות רפאים של הזאב ריחפה מעל קורו בגוון כחול חיוור. הדמות החצי שקופה הזיזה את ראשה מעלה כשקורו הביט מעלה גם הוא, מסתקרן למראה השכפול שלו.

בגופה של דמות הרפאים נראתה הפרווה המלוכלכת ובריכוז קל אלבוס הסיר את הכתמים, חושף את הפגיעות. רגלו השמאלית האחורית של קורו הייתה מרוסקת, בבטנו היה חתך עמוק, ומצווארו נמתח חתך ארוך עד זנבו כמעט. ככל שאלבוס הצליח לראות, אלה היו הפציעות הכי קשות, ושאר השריטות היו קלות בלבד.

"אני צריך לאחות את העצם שלך, וזה עומד לכאוב. זה ייקח שניות ספורות בגלל שזה חלק קטן מאוד מהעצם שרוסק אבל אתה תאלץ לא לזוז, בסדר?" אלבוס שאל וניסה להרגיע את ליבו הדוהר. הפחד והחשש שלא יצליח כמעט השתלט עליו לפני שאלבוס הצליח להתעשת. קורו נהם ואלבוס הנהן, מרים את שתי ידיו כשהוא אוחז את שרביטו באחת מהן.

כשהחל למלמל את הלחשים הדרושים אחד אחרי השני שוב ושוב, קורו נהם וילל וציפורני רגליו הקדמיות ננעצו בירכו של אלבוס בניסיון לא לזוז, ואכן הוא לא זז. אלבוס חשק את שיניו וסיים את הלחש במאמץ. העצם אוחתה ורגלו הייתה שלמה שוב.

"זה כואב כשאני נוגע פה?" אלבוס שאל ולחץ קלות על נקודות מסויימות ברגלו הבריאה כעת של קורו. "ופה?" שאל שוב כשזה הניד בראשו. "בסדר... בסדר." הוא הביט לרגע על קורו ואז המהם לעצמו לרגע בעודו תוהה איך יצליח לרפא את החתך בבטנו שלא הפסיק לדמם.

"אלפה!" הוא לחש בפקודה וכעבור שניות ספורות הופיעה לידו גמדונית בית שקדה קידה במהירות.

"כן אדונילי אלבוס, אני יכולה עזור לעזור לך?" היא שאלה בקולה הצפצפני והביטה בבנו של בעליה.

"אלפה, אני צריך שתופיעי במרפאה מבלי שאף אחד ישים לב ותביאי לי את אחד מהשיקויים המחזקים של פומפרי, את שיקוי הסנגניום וגם את שיקוי הסניטאטום. אני צריך מנה מלאה מכל אחד מהם מבלי שאף אחד יבחין בך, בסדר?" גמדונית הבית הנהנה בהתלהבות ואלבוס הוסיף לאחר רגע, "מהרי!"

גמדונית הבית נעלמה ואלבוס הרפה מהלחש שהראה לו את הפציעות של קורו. בידיים רועדות ומלאות דם, הוא החל ללטף בעדינות את פרוותו של קורו שרעד בעצמו, אם מקור ואם בגלל הכאב או בגלל מה שעבר. נראה שנוכחותו של אלבוס ניחמו אותו ולו במעט כי הוא הפסיק לרעוד כל כך חזק.

"אדונילי, אלפה בקש תבקש סליחה על העיקוב, היה עליה חמוק להתחמק מאנשימים כדי שלא בחן יבחינו באלפה, כמו שאדונילי ביקש." גמדונית הבית אמרה והושיטה את שלושת השיקויים לאלבוס.

"תודה אלפה, אל תספרי לאף אחד על זה." גמדונית הנהנה והמשיכה להביט באלבוס. "את יכולה לחזור הביתה." הגמדונית הנהנה שוב ונעלמה בקול פופ שקט.

"אתה צריך לשתות את השיקויים האלה, הם יאיצו את תהליך הריפוי ואני אוכל להטיל את הלחשים הדרושים כדי שתפסיק לדמם. יש פה שיקוי מחזק, שיקוי ריפוי ועירוי." אלבוס אמר וקורו הנהן בתשישות.

כשהבין שבצורתו הזאבית קורו לא יכול לקחת את הבקבוקון ולשתות את השיקוי, אלבוס קם לרגע והתיישב ליד הראש שלו, מרים את ראשו ומניח אותו בחיקו. "קדימה," הוא מלמל ושפך את תכולת השיקויים אחד אחרי השני לפיו של קורו.

כשהזאב הצטמרר ואלבוס ראה את הפצעים מתחילים להגליד, הוא מלמל את הלחשים שרוז לימדה אותו בתשישות וראה את הפצעים נסגרים. הוא ידע שהמקום יהיה רגיש במשך זמן מה ושהפצעים לא החלימו לחלוטין, אבל ידע גם שעשה את מיטב יכולתו כדי לעזור לזאב.

"אתה בסדר עכשיו," הוא מלמל ונעמד על רגליו, מתנדנד קלות. "שתק!" הוא הצביע על החבלים שעדיין לא ראה את מי שכבול בתוכם. הדמות הפסיקה לזוז כלל ואלבוס חש הקלה, עכשיו הוא לא מהווה סכנה. לכל מקרה הוא נטרל אותו משרביטו והניח את השרביט על האדמה לידו.

קורו נאבק להיעמד על רגליו במשך כמה רגעים עד שאלבוס הבחין בכך ועזר לו, תומך בו בשעה שהוא התנדנד לכיוון קצה קרחת היער, אל בין העצים.

בסופו של דבר השניים מצאו את עצמם ישנים אחד על השני בתשישות. אלבוס חצי ישב וחצי שכב כשהוא נשען על גזע עץ אקראי וראשו של קורו נח בחיקו. ידו של אלבוס נחה על גבו של קורו בביטחון.

מי חשב שנגיע למצב כזה אחרי הכל? אלבוס תהה לעצמו. הוא ידע שאם היה עליו לחזור למצב שבו קורו שונא אותו כדי שהבחור לא יסבול כל כך, הוא היה עושה את זה בלי לחשוב פעמיים, אבל עדיין תהה מה קורו עשה שזה קרה לו. איך ולמה מישהו מצא אותו ועינה אותו, מה הסוד הגדול של התאומים, מאחר והיה ברור לו שהשניים מסתירים משהו, והיו לו עוד מאה ואחת שאלות שהוא רצה לשאול אותם, אבל זה יכל לחכות. הכל יכול לחכות עכשיו.

הפרק הקודם