הפשע המושלם

בעיות עם הבטא.
ביטוא הפרק: לונה- הנסיכה הקסומה.
~*~

הגיע יום ההופעה בתוכנית.
התאוששתי מעט מהכל והרגשתי חזק יותר- ומוכן גם לשאלות שלהם.
שעה לפני שהתוכנית התחילה יצאנו לכיוון האולפן. כשהגענו, חיכו לנו המון מעריצות עד שהיה קשה לעבור, אז פשוט עברנו ביניהן, מחייכים, עושים פרצופים מצחיקים לתמונות והצלחנו להיכנס פנימה.
עמדנו מאחורי הקלעים, הקהל לא מפסיק להרעיש. קיבלנו את האוזניות, הכלים כבר מוכנים- ההופעה בסוף התוכנית. לאחר שיר הפתיחה נכנסנו.
הכל רועש, החיוכים והצרחות רק גוברים וזה גרם לי לחייך יותר. לי ולבנים. התיישבנו על הספה, מחייכים אל המראיין. אלוהים, איך הסכימו לראיין אותנו עם כל ההאשמות האלה שיש סביבנו עכשיו?
"שלום, פייב סאקנדס אוף סאמר!" הוא קרא למיקרופון שהיה לו ביד. צרחות נשמעו. קיוויתי שבמקום כלשהו אריאנה רואה את זה. על זה דווקא כן סיפרתי לה.
"שלום," מלמלנו אחד אחרי השני בחיוך.
"מה שלומכם בימים אלה?"
"בסדר, לא יכול להיות אחרת," אמר אשטון.
הוא המשיך עם שאלות כלליות, והגיע לשאלות על הזוגיות. למה? שאלה טובה. כנראה זה היה רשום לו בכרטיסיות.
"מייקל," הוא החל איתי. "ידוע שאתה ואריאנה כבר שנתיים ביחד. יש איזשהם... תוכניות להמשך? משהו... מעבר לחברות?"
חה. הצחקת אותי. הלב שלי מת לזה. אני כל כך רוצה את זה. אבל ככה... זה לא יגיע בקרוב.
"זה סוד..." אמרתי, מסמיק מעט. "אני לא יכול לספר." אני באמת לא יכול לספר. אני לא יכול לספר שנפרדנו, הרשת תחגוג על זה יותר מדי וגם ככה עוד לא עיכלתי שזה קרה.
"אולי בכל זאת? משהו?" הוא לא ויתר.
"אתה לא דואג לשלומה? משהו?" צחקתי.
"ברור, אז מה שלומה?"
"היא בסדר, הייתי אצלה לפני כמה ימים. תודה ששאלת." חייכתי.
הבנים, המראיין והקהל צחקקו. גיחכתי.
"ומה איתך, אשטון?" הוא הפנה את שאלת הרומנים אליו.
"אני עדיין פרינגל."
"היי!" קראתי. "זה המשפט שלי!"
"מה זה פרינגל?" המנחה צחק. "בחיים לא שמעתי את זה."
"פרינגל זה סינגל, רווק, אבל רעב," הסברתי. "אני המצאתי את זה ואשטון פלטשר אירווין גנב לי אותו." הבטתי בו.
אשטון צחק, "אבל זה נכון לגביך, לא גנבתי לך אותו!"
הבטתי בו. כולם הביטו בו, התלחששויות נשמעו. "זה לא, אשטון, למה אתה ממציא שקרים? מה שתית אתמול?"
אשטון ניסה להוציא את עצמו מהמצב המביך שהוא הכניס את שנינו לתוכו על ידי זה שאמר, "אקטימל," וגרם לכולם לצחוק. גיחכתי. היה לו מזל באותו רגע שיש לו מוח קרימינלי שחושב מהר.
לוק הכחיש כל שמועה על זה שהוא מצא מישהי, וכך גם קאלום. הם רוצים לשמור על פרטיות עד כמה שניתן. כן, יש להם מישהי, לכל אחד מהם. רק אשטון עדיין מחפש.
הוא עבר לשאלות על החשדות, ועל הכתבה שהייתה לפני כמה ימים שאריאנה ראתה כשהייתי אצלה.
"איך אתם מרגישים עם זה?"
"איך כבר אפשר להרגיש עם דבר כזה?" גיחכתי.
"בגלל זה אני שואל אתכם," אמר המראיין.
"אני חושב שאפשר להרגיש אכזבה עם כזה דבר, כי תראה אין לנו שום עבר פלילי שיכול להשפיע, לא היה לנו קשר לארץ באותה תקופה בכלל. זה ממש מתסכל," אמר לוק.
"אני מסכים," אמר קאלום. "אין דרך אחרת להרגיש עם זה. זה לא משמח. בכלל לא. ואנחנו מקווים לצאת נקיים, למרות כל ההאשמות."
"טוב, תודה רבה לכם. מה תנגנו לנו?"
"אמנזיה," ענינו ביחד, בעודנו הולכים למקומות ומתארגנים. כעבור חצי דקה, התחלתי לנגן. קאלום החל לשיר בדיוק בזמן.
כשסיימנו וירדנו מהבמה ואמרנו תודה והכל, בדרך לרכב, הבנים ואני דיברנו.
"זה מרגיש לי שהם מצפים שאני ואריאנה נמשיך לשלב הבא," מלמלתי.
"נו כי יש לכם מערכת יחסים ארוכה," אמר קאלום. "והם מסתקרנים לדעת."
"אז הם מסתקרנים לדעת יותר מדי." הגענו לרכב ונסענו הביתה.

כשהגעתי לבית שלי, אחרי ששמתי את כולם בבתים שלהם, התיישבתי בספה בסלון.
'מייקל,' קיבלתי הודעה מאריאנה. 'אנחנו צריכים לדבר.'
נכנסתי אל ההודעה, לא יודע אם לענות לה. נאנחתי קלות, בסוף החלטתי שכן. 'אז דברי.'
'ראיתי את הראיון שהיה עכשיו.'
'אוקיי.'
'ותודה שלא סיפרת.'
הזדעזעתי. תודה שלא סיפרת?
'מה זה היה אמור להיות, סוד של שנינו? אני יכול לספר בכל זמן, ולהיות רשע בדיוק כמוך. אבל אני לא כזה. לא סיפרתי כי אני בעצמי עוד לא מעכל שזה קרה, וזה מה שיש לך להגיד?! תודה שלא סיפרת?!'
'כן, זה בדיוק מה שיש לי להגיד. אני יודעת שהיית יכול לספר ובגלל זה רציתי להודות לך שלא עשית את זה. זה הכל.'
'זה הכל?'
'כן.'
'טוב.' שלחתי, בולע את רוקי. 'אני מניח שאין טעם להגיד לך שאני אוהב אותך, נכון?'
'תלוי, אתה רוצה להגיד לי את זה?'
'אם הייתי עדיין חבר שלך, כן, הייתי מאוד רוצה.' שלחתי.
'טוב.' היא שלחה, לא היה לה משהו טוב יותר לשלוח.

~נקודת מבטה של אריאנה~
רציתי לשלוח לו בנוסף 'אז תמשיך לרצות', אבל משום מה לא שלחתי.
אני לא מאמינה שהוא באמת קשור לזה.
אני לא יודעת מה להרגיש עם זה, אם זה נכון מה שעשיתי לפני כמה ימים. אני אוהבת אותו, וכל כך קשה לי שהוא לא מספר לי דברים שאני יכולה לעזור לו בהם. אני יכולה לעזור לו להתמודד עם זה, אבל אם הוא רק היה מספר לי מעצמו ולא מהטלוויזיה, לא הייתי כל כך נפגעת. אני פשוט לא יודעת למה הגבתי ככה. באמת שבדרך כלל אני לא כזאת, והוא יודע את זה, ואני מניחה שהוא נפגע.
מייקל חשוב לי, אבל אני לא רוצה להיות חלק מכל הפשע הזה. מה אם זה באמת נכון? איך אני אגיב לזה? אני לא יודעת מה לעשות.
אני מרגישה שאני עומדת להשתגע. אני חייבת לדעת מה קורה עם זה, אבל לא דרך הטלוויזיה. אבל נפרדתי ממנו. אני לא יכולה. הוא לא יספר לי. הוא כועס עליי, אני מרגישה שהוא כועס עליי. גם אני כועסת עליו. עכשיו צריך לחכות עד שאחד מאיתנו יעשה מעשה ויגרום לנו לדבר על זה לא בצעקות ובריבים ובפרידות. אני בסך הכל רוצה שהוא יספר לי מה קורה איתו, ולא לגלות את זה כמו שגיליתי לפני כמה ימים. זה הכל, זה מה שאני מבקשת ממנו.
ועד שהוא לא יעשה את זה... אין לו מה לחפש אצלי.

~נקודת מבטו של מייקל~
אלוהים, 'טוב'? זה מה שיש לה להגיב? אני פשוט לא יודע למה להאמין כבר. אני רוצה להאמין שאני אחזור אליה ביום מן הימים, ולהאמין שהכל היה סתם אי הבנה מטומטמת. יהיה לי קשה לעבור את זה בלי התמיכה שלה. אבל כנראה שאני אצטרך להתרגל לעובדות.
בני קורטוב התקשר ללוק ולוק התקשר אליי, להודיע שהמשפט יהיה בעוד שלושה שבועות.
אני מקווה לחזור לדבר עם אריאנה עד אז, כל כך מקווה.


~כעבור שלושה שבועות~
יום המשפט הגיע. לפני שבועיים שלחתי הודעה לאריאנה על המשפט, והיא הגיבה בהצלחה. למרות כל הכעס שלי, הכעס שגובר על המשפט הזה, אני אוהב אותה. וזה היה המשפט. אני אוהב אותה. אין לי מושג איך אני עדיין אוהב אותה אחרי שקיבלתי בום כזה. ואני מקווה שבתוך תוכה היא גם אוהבת אותי. עדיין, לפחות.

התארגנו למשפט, כל אחד מחברי הלהקה בנפרד. המשפחות שלנו היו מתוחות בדיוק כמונו. הגענו למקום, היו המון מצלמות והרבה אנשים, שתיארתי לעצמי שחלקם, או רובם לפחות, לא קשורים למשפט שלנו.
"תאחלו לי בהצלחה," אמרתי, מביט במשפחה שלי.
הם חייכו. "בהצלחה."
התקדמתי לעבר הבנים. כולנו מתוחים, ואפשר היה לראות את זה עלינו בבירור.
שמענו מרחוק מראיינים. אוי, לא, רק לא זה. אוח. אני מקווה שהם לא יבואו לראיין גם אותנו, לא בקרוב...
ראיתי אותם מרחוק מראיינים קבוצה אחרת של אנשים, הבנים בינתיים הביטו סביב, לא שמים לב.
הם נראו לי מוכרים, שלושת הבחורים האלה. מאוד מאוד מוכרים. לפתע הם הסתובבו לכיוון הפרופיל, כך שהיה... ממש... אפשר... מצד ימין עמד בחור, ש- רגע. הו מיי גוד. זה בילי ג'ו ארמסטרונג, הסולן של גרין דיי! מה הם עושים כאן?! אוי, אלוהים.
"לוק," מלמלתי, טופח על זרועו קלות המון פעמים כדי למשוך את תשומת ליבו אליי. "לוק, תחזיק אותי."
"מה קרה?" הוא תפס בידי.
"פשוט. תביט. ישר," מלמלתי.
"הו דיר גודנס. גרין דיי!" הוא מלמל בתדהמה.
אף פעם לא פגשתי אותם. וזה שהם פה, דווקא פה, דווקא עכשיו - עושה לי הרגשה טובה.
קאלום ואשטון הסתובבו גם כדי לבדוק למה השתתקנו פתאום והם השתתקו גם, המומים. הפרצופים שלנו באותן שניות היו כל כך מצחיקים, שאף אחד לא היה יכול לעצור אותם מלהמשיך להיות כאלה, גם לא אריאנה.
להקת גרין דיי הסתובבה לאחור וראתה אותנו. הם החלו להתקדם לעברינו. לא כל כך היינו יכולים לזוז כדי להתקדם גם, אז נשארנו במקומנו, קפואים.
"היי!" אמר בילי בחצי קריאה, מביט בנו עם ידיו בתוך הכיסים הקדמיים של מכנסיו, סוג של מנסה להוציא אותנו מההלם.
"מייקל, תצבוט אותי. אני צריך לדעת שאני לא חולם," אמר לוק. לא עשיתי כלום. כנראה אנחנו חולמים.
"ה-היי..." מלמלתי, מביט בו בחיוך רחב. היינו פשוט משותקים.
"טוב, זה לא מקום מלהיב במיוחד, אבל אנחנו ממש שמחים לראות אתכם כאן!" הוא המשיך.
"טוב, צאו מההלם. זה אמיתי," אמר אשטון.
"אתה בטוח?" שאלתי.
"כן," הוא ענה.
בילי הוציא את יד ימין מכיסו וצבט אותי כדי להוכיח לי שאני לא חולם.
"אאוץ'!" קראתי, מביט בו. אוקיי, אני בהחלט לא חולם. התעשתתי על עצמי, "אלה באמת אתם!"
"לא, אלה הולוגרמות אמיתיות," הוא אמר בציניות.
צחקתי, "אז אני אוכל לעבור דרכך?"
"אה, הלו, גבר, יש גבול לכל דבר. זה שאני בי לא מחייב מעבר דרכי על ידי גבר."
"הא! ידעתי! אתה לא הולוגרמה! אוי, רגע, הו מיי גוד, אז אתה אמיתי?"
"כן, אלה באמת אנחנו," הוא חייך.
צבטתי את שאר הבנים, שייצאו מההלם. זה עבד. חלקית.
"אז, מה אתם בכבודכם ובעצמכם עושים כאן?" שאל לוק, חצי מרחף.
"באנו כדי לתמוך בכם במשפט," אמר טרה.
הייתי בהלם. האיידולים שלנו? תומכים בנו? במשפט?
"הו מיי גוד," אמרתי. שוב פעם. "אנ-אני, אנחנו פשוט אסירי תודה לכם עכשיו." הכל היה מהר מדי, לא קלטתי מה הלך פה. הגבתי מהר. לרוב בלי לחשוב. אני חושב שאני באמת חולם.
"זה בסדר, אין לכם על מה. זה באמת שטויות, אתם תצאו מזה," הוא חייך.
חייכנו חזרה, מחבקים אותם. תמיד חלמנו לעשות את זה. אני מקווה שהפפראצי מצלמים את זה עכשיו. איכשהו הצלחנו להתחבק ארבעתנו עם שלושתם. איכשהו.
"אני עדיין לא מאמין שעשיתם את כל הדרך לפה רק כדי לתמוך בנו," אמרתי מבעד לחיבוק. "אין לכם מושג עד כמה אנחנו מעריכים אתכם על זה..."
"באמת שבכיף, לא היינו עושים את זה אם לא היה לנו אכפת מכם ומהמוזיקה שלכם. בעיקר מהמוזיקה שלכם, כי אתכם אנחנו לא מכירים אישית," אמר בילי כשהתנתקנו.
זה אולי יישמע מטומטם- אבל שמרתי את כל הפוסטרים שפעם היו לי על הקיר במגירה. והם שלהם. כן, אני אובססיבי.
"תודה רבה לכם," אמר קאלום. "אתם אדירים."
הם חייכו, ואנחנו כמעט התעלפנו. קצת מוזר לי עדיין שהם באו במיוחד בשביל זה, ושהם באמת נחמדים כל כך. הרי הם בטוח באו מסיבה אחרת. הם בכלל לא שמים עלינו, למה שהם יבואו לתמוך? או שאני צודק, או שאני הוזה ועכשיו זה מתחיל להשפיע.
נפרדנו לדרכינו וסיכמנו שנדבר אחרי המשפט, הם הבטיחו לחכות. הם באמת אדירים. באמת.
הלכנו לשתות מים, כדי להיכנס למשפט רגועים. נכנסנו למטבח שהיה שם, המקום היה מפואר. "אלוהים, זה מטבח, למה זה מפואר כל כך?" מלמלתי תוך כדי שהבטתי באשטון מוזג לעצמו מים מהתמי בר.
"אני לא יודע," הוא ענה, מגחך. "אבל זה מזכיר לי את המלונות בלוס אנג'לס, כשהיינו במסע עם וואן דיירקשן."
"כן, תשמעו, זה מפואר כמו שמטבח לא אמור להיות," הוסיף קאלום.
"מי המעצב של זה?" שאל לוק. הבטנו בו.
"מה זה מעניין אותך?" שאלתי. "העיקר שזה מעלף. תסתכל סביבך."
"זה מעניין, הוא ממש מוכשר!" ענה לי לוק. צחקתי, מוזג לעצמי אחרון את המים לאחר שהשאר סיימו. שתינו, נרגעים לאט לאט. סיימנו, ויצאנו לכיוון החדר שבו יהיה המשפט.
עוד אנשים הגיעו בדקות הללו, והיינו רק מתוחים יותר. נכנסנו אל החדר, יושבים במקומנו. היה רשום 'אשמים'. לא רציתי לשבת שם, אבל לא הייתה לי ברירה. סובבתי את ראשי, גם מייקל כבר היה שם. "היי," לחשתי לעברו.
"היי," הוא ענה לי. סובבתי את ראשי לצדדים האחרים, כמובן לא 360 מעלות, אבל סובבתי, וראיתי כמה עדים שיספרו פרטים, כנראה הם היו במוזיאון באותו זמן שזה קרה, את בני ודן, ובן אדם לא מוכר לי שנדמה לי שהיה זה שהאשים אותנו. אני ממש לא בטוח, אבל היה רשום אצלו משהו קרוב לזה, שם שאני בכל אופן לא ידעתי מה הוא אומר. או לא רציתי לדעת. משהו דומה ל'מאשים' רק בשפה גבוהה ומוזרה יותר. בשולחן הקדמי והגדול ביותר בחדר, ישב השופט ושני העוזרים שלו, חברי המושבעים שאחראים לשאול אותנו ואת העדים שאלות. אני חושב שכשהם יגיעו אלינו יהיה שחזור מושלם של החקירה שערכו לנו לפני כמה זמן.
"שקט בבית המשפט!" קרא השופט והחדר השתתק. לא הפסקתי לחשוב על אריאנה, על גרין דיי, ועל מה נגיד. באתי שבור למשפט הזה, ורק בא לי שהוא ייגמר.

הפרק הקודם		הפרק הבא