כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

תודה על התגובה, eli_bar-on, הנה הפרק הבא:)

נ.ב פרק ארוך ראשון!

בשונה מפייפר, פרסי לא הלך לישון ברגע שהוא הגיע למחנה, למרות שהוא לא ישן כבר קרוב ליומיים. הוא הלך אל הביתן הראשי, ששימש מטה מלחמתי מאולתר למפקדים הגבוהים (כפי שכינו אותם החניכים), והתיישב בעייפות באחד הכיסאות שמסביב לשולחן הפינג-פונג. ברגעים כאלו, פרסי הבין למה הרומאים הם כוח כול כך בלתי מנוצח. הם היו מסודרים. להם אפילו לא הייתה הנהגה רשמית.

"ג'קסון," אמרה קלאריס. זה היה הסימן היחידי שהיא מכירה בנוכחותו. היא הייתה שקועה עד מעל הראש בערימות של מפות מסורטטות עם תוכניות התקפה.

"איך הולך?" הוא שאל. היא לא הרימה אליו את מבטו.

"אנבת' תבוא עוד רגע, תשאל אותה," היא ניסתה להישמע קשוחה אבל פרסי שמע בקול שלה משהו שבור. "המצב לא טוב, פרסי," היא הוסיפה. משמע, המצב היה רע. המצב היה רע מאוד.

"כמה לוחמים יש לנו?" הוא שאל משפשף את עיניו בניסיון להתנער מהעייפות.

"לא מספיק. הם לפחות פי שתיים מאיתנו." היא נשכה את שפתיה, "יותר."

פרסי עצם לרגע את עיניו. "מספרים," הוא ביקש. הוא לא רצה לשמוע את התשובה, לא רצה לדעת כמה חניכים נוספים מתו מאז שהוא עזב.

"אנחנו חושבים שנשארו כמאתיים רומאים," אמרה קלאריס ועדיין לא הרימה את מבטה. זה לא היה טוב. מאתיים היה לגיון שלם. זה אומר שהם בסך הכול הצליחו לנטרל את כוחות המילואים שלהם. לא טוב מספיק, בעיקר כשהנופלים היו בוודאי הלוחמים הצעירים יותר, מיומנים פחות.

"ולנו?" שאל פרסי.

"אנחנו לא יכולים לנצח במלחמה חזיתית. אנחנו מנסים לשלוח חוליות מאחור, פצצות, חבלות," התחמקה קלאריס, "לא נראה שזה עובד," היא הודתה.

"כמה, קלאריס?" התעקש פרסי.

"שבעים ושלושה לוחמים," היא אמרה לבסוף.

"פאק." היא הרימה גבה, פרסי לא היה הטיפוס המקלל, ולראשונה הביטה לו בעיניים. היא נראתה מותשת, אפילו יותר ממנו, והשיער שלה היה ספוג בדם. במצב אחר פרסי היה שואל אותה אם היא בסדר אבל... היא הייתה חייבת להיות בסדר, אז לא היה טעם לשאול.

"כמה חניכים לא-לוחמים יש לנו?" הוא שאל. קלאריס נראתה מופתעת. מתחילת המלחמה היה דבר אחד שכולם הסכימה עליו – הם לא הולכים לשלוח לקרב הזה ילדים שלא יודעים מה הם עושים.

"יותר מדי," היא אמרה, "אולי פי שתיים מלוחמים."

"פאק," אמר פרסי בשנית, "אוקיי, אוקיי, זה לא כזה נורא. ההגנות שלנו עדיין מחזיקות מעמד, נכון?" קלאריס נשכה את שפתיה. "לא," הוא אמר, מתחנן בפניה שלא תגיד את זה.

"ההגנות האוויריות מתחילות להיחלש. פרסי, בחרת זמן גרוע ללכת. היו שתי נפילות בתוך המחנה." פרסי עצם את עיניו עוד פעם וניסה לחשוב מבעד לעייפות.

"לפנות את החניכים?" הוא הציע.

"אין דרך," היא אמרה בחוסר אונים, "הם יותר מדי בשביל לפנות עם הפגסוסים וזאת היציאה היחידה." במשך כמה שניות הם שתקו.

"בואו נשים אותם בבונקר 9," אמר לפתע קול נוקשה מכיוון הדלת. פרסי הרים את מבטו. היא נראתה כאילו היא הרגע חזרה מהקרב, עדיין לובשת שריון קרב מלא, מלבד הקסדה, אותה החזיקה בידה. השיער שלה היה פרוע ודם הכתים את לחיה.

"אנחנו יכולים לפתוח אותו בכלל בלי... את יודעת, ליאו?" שאל פרסי ונשך את שפתיו. הבונקר נותר פתוח באופן תמידי אבל אם הם יירצו שהוא ישמש מקלט, הם יצטרכו לסגור אותו ואם הם סוגרים אותו, אז כדאי מאוד שתהיה להם גם דרך לפתוח אותו. אנבת' לא הראתה סימן שהיא הולכת לצעוק עליו כרגע על זה שהוא הלך בלי להגיד לה מילה, כנראה כדי לעשות משהו מטומטם, אבל רוב הסיכויים שזה היה בגלל שכרגע, היא הדחיקה את הרגשות שלה. שיעור חשוב שהיא לימדה אותו בעבר, במלחמה, תעביר את המוח שלך למצב קרב, אין לך זמן לרגשות.

"כן, כול ילד של הפייסטוס יכול לפתוח אותו. הוא יהיה בטוח מהתקפות, אבל ייקחו כמה ימים לסדר אותו למחייה. צריך להעביר לשם מזרנים ולהזיז הצידה את הדברים המכנים."

"וצריך להעביר לשם את השולחנות מרחבת האוכל," הוסיפה קלאריס, "הקסם מחובר עליהם, אם אנחנו לא רוצים שהילדים יצאו כול פעם מחדש כדי לאכול..."

"אנחנו לא יכולים להעביר את השולחנות," חלק פרסי.

"יותר מדי עבודה," הסכימה אנבת', "אני בכלל לא בטוחה שזה לא ישבור את הקסם."

"אז ככה או ככה זה לא יעזור לנו," אמרה קלאריס בתשישות.

"יעזור, כן, יעזור מספיק, לא." אנבת' התיישבה בעייפות בכסא לצד פרסי והניחה את ראשה על כתפו. זה היה סימן החולשה היחידי שהיא הרשתה לעצמה להביע באותו הרגע. הוא הבחין בדם קרוש בשיערה.

"עוד משלחת דיפלומטית?" שאל לבסוף פרסי ביובש. שלושתם כבר ידעו שזה מאוחר מדי לפתרונות פוליטים.

"אוקטביאנוס לא יסכים, לא עוד פעם," אמרה אנבת' והנידה את ראשה לשלילה.

"ניקו?" הציעה הפעם קלאריס, עוד רעיון אבוד. בן האדס לא נראה מאז שהביא את הפסל של אתנה פרתנוס למחנה. המשימה שלו הצליחה, הפסל המטופש עמד במחנה, אבל לא עשה כלום. פשוט כלום. בטח שלא עצר את המלחמה. היו אנשים שחשבו שהוא בוגד אבל קלאריס הייתה חכמה, למרות מה שחשבו עליה. ניקו לא רצה לצדד באף צד כי הוא היה חלק (או אולי מדויק יותר, לא היה חלק) משניהם.

"הוא לא יילחם נגד הייזל," אמר פרסי בלי היסוס.

"ריינה?" הציעה אנבת'. הפריאטורית הרומית הייתה מוכנה לדבר, אבל היא הייתה רומאית והאינטרסים שלה היו רומאים. היא דאגה ללגיון שלה, לא למחנה החצויים, וכרגע, ידם של הרומאים הייתה על העליונה. לא הייתה לה סיבה לרצות עסקה. חוץ מזה, היה ברור שאוקטביאנוס משתיק את קולה בשיטתיות.

"סטיקס," אמר פרסי. שתי הנערות שלידו נראו כמסכימות. "לא, סטיקס," אמר פרסי בשנית. אנבת' הישירה אליו מבט מבולבל.

"אם אני אטבול בסטיקס-" הוא התחיל להגיד.

"פרסי, לא," אמרה אנבת' בפשטות ופרסי התמלא צורך עז להיכנע לסירוב.

"אני לא יודעת, זה היה יעיל במלחמת הטיטאנים-" התחילה קלאריס להגיד.

"לא," אמרה אנבת' בקול חד משמעי, "זה מסוכן ובכול מקרה זה לא יעזור. לוחם אחד לא יכול להביס את הלגיון, גם אם הוא כביכול לא מנוצח."

"וכמה לוחמים?" תחקרה קלאריס, "אני מוכנה להסתכן בזה ואני בטוחה שאם נציג את זה ללוחמים יהיו מתנדבים."

"לא," התעקשה אנבת'.

"אנ-" התחיל פרסי להגיד, לא בטוח איך לסיים.

"לא," קטעה אותו אנבת', "זה לא יעיל ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד לוחמים. בעיקר לא אחד מכם, אם אנחנו נופלים כול המחנה הולך איתנו." לא היה אפשר להכחיש את זה. הם היו ההנהגה של המחנה, גם אם אף אחד מהם לא אמר את זה במפורש. לא היה מישהו אחר לקחת את מקומם אם הם ייפלו.

"אנחנו צריכים תוכנית כלשהי!" אמר פרסי בתסכול.

"אמא שלי-" התחילה אנבת' להגיד. הפסל המטופש אומנם לא השכין שלום בין המחנות, אבל הוא כן החזיר לאתנה את שפיות דעתה ואת ה"אתניות" שלה.

"לא," מיהרה קלאריס להתערב, "אם נשלוף את קלף האלה אולי הם יצליחו לשכנע גם את האלים שלהם לעזור. ויש להם הרבה יותר כאלה. לנו יש רק את אמא שלך שפעם אחרונה שראית הייתה די קוקואית." אנבת' נראתה נעלבת אבל פרסי התערב לפני שהיא תספיק להגיב, בעיקר בגלל שקלאריס הייתה נקודה. אתנה אומנם צידדה בהם והייתה אלה חזקה אבל לרומאים היו מאות אלים זוטרים שהיו רק רומאים. אם הם יתחילו לשחק ב"למי יש יותר אלים בצד שלו" הם יפסידו.

"קלאריס צודקת, זה לא ייגמר טוב. הציידות?" הוא הציע בקול נואש.

"לא הצלחתי ליצור איתן קשר. הודעות האיריס נט עדיין משובשות," אמרה אנבת', "ובכול מקרה, הן לא היו עוזרות לנו כקבוצה. אולי כמה מהן, תאליה, אבל לא כולן. חלקן רומאיות. חלקן שונאות גברים יותר מדי. אנחנו צריכים משהו יותר..." קולה גווע.

"אנחנו צריכים יותר," הסכים פרסי. הם שתקו במשך כמה זמן. "אני חושב שאתן צריכות לנוח, אני אלך לראות מה קורה בשטח-" שתי הנערות פתחו את פיהן כדי למחות אבל פרסי לא נתן להן לדבר "-תוכלו לחזור לקרב כשתקומו. אתן ערות כבר, כמה? שלושה ימים?" הן החליטו להסכים.

"אוקיי, אני אדבר עם האחים שוד לגבי בונקר 9, נראה אם הם יכולים לעשות משהו," אמרה אנבת' וקמה על רגליה, גופה נוקשה מעייפות ובודאי גם מחבלות שהסתירה מתחת לשריון. "כשאני קמה, אתה תספר לי בדיוק מה קרה עם איזי שהיית חייב ללכת." קלאריס שלחה בו מבט תומך, (למרות שלא היה לה מושג מי זאת איזי). זה גרם לו להרגיש רע יותר, אם היא הייתה לועגת לו או קוראת לו בשמות הוא היה מרגיש יותר טוב, כאילו הכול בסדר, אבל הנחמדות הזאת... זה אמר שהמצב ממש רע.

"תעיר אותי אם אתה מקבל הודעה מ... מישהו," היא אמרה לבסוף וכולם ידעו למי היא מתכוונת ב"מישהו". כולם גם ידעו ש"מישהו", המוכר גם בשם כירון, מנוע מליצור איתם קשר כול זמן שהמלחמה עם הרומאים נמשכת.

"בטח," אמר פרסי בלי לחשוב כי לא היה ממש על מה. היא נאנחה, יודעת ששום הודעה לא תתקבל ויצאה מהחדר. פרסי השעין את ראשו על ידיו.

"אבא, אם אתה בכול זאת מקשיב," אמר פרסי בקול נואש ותשוש, "בבקשה." קולו נשבר. "תעזור לי."

הוא לא קיבל שום תשובה.

הפרק הקודם		הפרק הבא