שנה שביעית

"אז, דונלד וויזלי...”

"זה רונלד,”

"בכל מקרה,” חייכה ריטה סקיטר והוציאה את העט-צטט-אותך מכיסה העמוק. היא הניחה אותו על דף והוא החל לכתוב.

"אתה החבר הכי טוב של הארי פוטר, מר וויזלי...”

רון שנא את הארי. זאת אומרת, לא במובן הזה. הוא שנא שכשרוצים לדבר עם רונלד ביליוס וויזלי הג׳ינג׳י מתוך מאות, בעצם מדברים איתו על הארי ג'יימס פוטר הנבחרב האחד והיחיד. בקיצור, הוא לא אהב שמשווים אותו להארי או שמהללים אותו בקירבתו...

"כן, כן...” מלמל רון בעצבנות.

"ואתה בטח מתרגש כשהוציאו את הביוגרפיה החדשה עליו בנובמבר,”

"ממש מתרגש...” גלגל רון את עיניו. הוא ניסה להציץ לדף עם העט צטט-אותך והתעצבן מאוד. "מה זה הבולשיט הזה? וויזלי שפך את סיפור הקנאות שלו! מקנא בחברו הנבחר ובנערה שמעדיפה את פוטר כחבר שלה - היי, חתיכת-”

"בלי מילים לא יפות, נערי,” היא מיהרה לחייך. 

"הרמיוני חברה שלי - גריינג'ר סיפרה לא מזמן בנביא שהעדיפה את הארי - פחות אהוב על הנערה שחושקת בפוטר - סקיטר, חתיכת חיפושית מלוכלכת!” דעתו של רון נטרפה עליו. הוא לקח את העט-צטט אותך ושבר אותו.

"לא נורא, יש לי ספייר,” מיהרה סקיטר לומר והוציאה עוד עט זהה לקודם והניחה אותו על הדף. הוא החל לכתוב שוב, ואז היא השקיטה אותו.

"תקשיב לי, ג'ינג'י,” היא נעצה בו מבט, עיניה כחרוזים. "אתה תסתום ותיתן לי לראיין אותך או ש-”

"או שמה? יש לי ברירה אחרת, את יודעת, לספר לכל העולם שאת אנימאגוסית לא רשומה, סקיטר... לחשוף אותך. אז כדאי לך לחשוב פעמיים על מה את משחררת לציבור. מפרסמת, סקיטר.”

רון הרגיש את תחושת הניצחון גואה בחזהו. הוא הרגיש מצוין, אך משהו... צביטה. צביטה בלב. אולי הגזמתי קצת בתגובה שלי, חשב רון.

כשסקיטר שתקה, המומה למשמע אוזניה, רון הרגיש רע יותר. כאילו ליבו בוער, ממש עולה באש.

"בסדר.” היא ענתה בכעס מוסתר. "וכדאי שתוריד את הטון, וויזלי. טוב... קדימה, משפטים ארוכים, זמן ארוך ביניהם. שאספיק לכתוב. יש לך עט?”

"לך אמור להיות עט,” הוא ענה. "את העיתונאית כאן.”

"פשוט תדבר. אני אצטט אותך בטייפ שיש לי פה...” היא מלמלה לחש והופיע פתאום טייפ שחור על השולחן. היא לחצה באיזשהו כפתור על קלטת... והיא התחילה לשאול.

"אז... מר וויזלי, בן כמה אתה עכשיו?”

"אני בן 20.”

"סטטוס?”

"תרגום, בבקשה?”

"חברה, וויזלי,” נאנחה סקיטר. "יש לך חברה?”

אודם הציף את אוזניו של רון וסומק קל עלה בלחיו.

"כן.” סיכם.

"אהה, מי?”

"הרמיוני.”

"גריינג'ר?” התפלאה סקיטר. 

"כן.”

"היא חתיכת מציאה...” לחשה בקול ערמומי והרימה את גבותיה. עכשיו סומק רב הציף את לחיו ואוזניו היו הוורודות לגמרי.

"שאלה הבאה, בבקשה!” הוא קרא.

"טוב, טוב... אז, מה אתה עושה בחיים בינתיים?”

"אהה... הרמיוני שיכנעה אותי להשלים את ההשכלה שלי בהוגוורטס, כמובן, אז אני לומד שנה שביעית... והארי שיכנע אותי להשלים את הקורס בהתעתקות - ”

"הארי פוטר?”

"כן, הארי פוטר,” ענה רון כמובן מאליו, ואז עטה את ההבעה המאוכזבת הזו שעוטה כשממשיכים לדבר על הארי פוטר. ורק עליו.

"סיימנו פה.” קבע רון וחזר בהתעתקות מהירה למחילה, למרות הידיעה שצריך לעבור באופן רשמי את הקורס ולהוציא רישיון.

שם, בפתח, חיכו לו הרמיוני וג'יני.

הפרק הקודם