אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט – הרמיוני

ראיתי אותו נכנס. הוא היה זה ששאל אותי על הדבר המועדף שלי אצל דראקו. כמובן, לא עניתי. לא בקול, בכל מקרה. אבל זכרתי את פניו. הראש הקירח שלו, העיניים החומות כהות האלו, והזקן הקצר...הוא היה בלתי נשכח. ברגע שראיתי אותו נכנס לתוך המסעדה, ידעתי שצופים בנו. הפסקתי להתנהג בחמיצות כלפי דראקו והתחלתי להתנהג כאילו כלום לא קרה. כאילו אנחנו חברים, אפילו יותר. מה שציפיתי שלפעמים בזמן המשחק שלי...זה יפסיק להיות משחק. זה למה ברגע שעזבנו את המסעדה, חזרתי לעצמי. הפסקתי להסתדר עם דראקו. המבט על פניו אמר לי שהוא לא ראה את הפפראצי. זה היה אמיתי. הוא לא שיחק. לעומתי, הוא לא שיחק. זה, אני מודה, זה גרם לי להרגיש מעט רע. הייתי צריכה להזהיר אותו.

חיבקתי את הכרית שלי חזק, לא מצליחה לישון. יכולתי לשמוע את הנחירות הרכות של דראקו מהצד השני של המיטה. אבל זה לא מה שהשאיר אותי ערה. המחשבות שלי היו בלתי סופיות על מה שקרה הלילה. אני לא יודעת איך זה קרה. אני לא יודעת איך זה הפסיק להיות משחק מתישהו באמצע. אבל זה קרה. איכשהו...זה נהפך לאמיתי. זה כמעט הרגיש כאילו אנחנו חברים.

--------

התעוררתי לקול דלת נסגרת ומקלחת מופעלת. מפהקת, הקמתי את עצמי לתנוחת ישיבה. התמתחתי, מביטה על החדר השקט. דראקו כבר התעורר ומהבחנה ברורה, הוא הלך להתקלח. זרקתי את רגלי מהמיטה ונעמדתי, הולכת לארון. חפרתי בין המגירות, מחפשת משהו חמוד אבל רגיל ללבוש. אחרי התאונה של אתמול, אני די מפחדת ללבוש משהו חושפני. הוצאתי מכנס קצר ורוד וחולצה לבנה, החלטתי שזה מספיק חמוד ורגיל. אני במהירות השתחלתי מחוץ לפיג'מה שלי והשתחלתי לתוך הבגדים שבחרתי, עומדת ישר כדי להסתכל במראה. אלוהים, אני נראית נורא. השיער שלי עמד בבלגן והיו עיגולים שחורים מתחת לעיניי. אני מקווה שאני אשאר בבית היום. לא הייתי במצב רוח למקלחת מוקדמת או לצאת. אני פשוט רציתי להתכרבל על הספה ולצפות 'בחיים הסודיים'.

אני חיפשתי בארון בשביל מסרק, דוחפת הצידה חפצים ואפילו בדקתי בתוך המגירות. המסרק שלי לא נמצא והשיער שלי עדיין היה בלגן נורא. נאנחת, הבטתי על עצמי במראה. איפה לעזאזל הנחתי-

ואז זה הכה בי. השארתי אותו בשירותים כשסירקתי את שערי אתמול. גנחתי, זורקת את ראשי אחורה בתסכול. חרא. דראקו בשירותים. ואם אני אחכה שהוא יצא, הוא לא יהסס להגיד משהו חצוף על השיער המבולגן שלי. הוא חי בשביל הרגעים האלו. היה רק דבר אחד שיכולתי לעשות.

בהתחשב באפשרות היחידה שיש לי, עשיתי את דרכי לשירותים, בעדינות דופקת על הדלת.

"מה את רוצה?!" הקול שלו ענה מיד, מעט מעוצבן.

"השארתי את המסרק שלי כאן!" הסברתי, משתמשת באותו טון של כעס. הייתה הפסקה קצרה, הרעש היחיד שנשמע היה רעש המים הפוגעים ברצפה.

"הדלת פתוחה!" הוא אמר לבסוף. "תסתכני אם את רוצה!"

גלגלתי את עיניי, פותחת את הדלת ונכנסת. הודיתי לאלוהים כשראיתי שהמקלחת סגורה, הצל שלו בקושי נראה על הווילון הירוק הכהה. הסתובבתי כדי לחפש את המסרק שלי, סורקת על הכיור ובודקת את הארון.

כלום.

"מחפשת את זה?" הקול של דראקו הפתיע אותי. הסתובבתי וראיתי את ידו יוצאת מחוץ לצד אחד של הווילון ומחזיקה את המסרק השחור שלי. נכון. השארתי אותו שם. סירקתי את שיערי כששטפתי אותו.

"כן." נאנחתי בהקלה ובאתי אליו, האצבעות שלי עמדו לתפוס את המסרק כש...החלקתי משלולית מים.

נפלית קדימה, כל ניסיון לשמור על שיווי משקל חסר טעם בהחלט. הגוף שלי נפל על קצה המקלחת, הווילון מאבד אחיזה ונופל איתי.

עכשיו שכבתי במקלחת על הווילון, מעל דראקו העירום, עם המים עדיין זורמים. למזלי, הווילון שמר שאני לא אצור מגע כלשהו עם דראקו. זה לא איך שדמיינתי את הבוקר.

"לעזאזל, הרמיוני!" דראקו גנח, מנסה לדחוף אותי ממנו. "עדיין מגושמת, אני רואה."

"תשתוק!" נהמתי, מנסה לעמוד על רגליי אבל רק נופלת שוב פעם. קיללתי, הבגדים שלי עכשיו רטובים. נהדר. עכשיו אני צריכה להחליף שוב פעם.

"לעזאזל, הרמיוני, את שוקלת מלא!" דראקו התלונן, דוחק בי לרדת ממנו. ניסיתי. הו, אתם לא יודעים כמה ניסיתי לרדת ממנו. אבל המים המטופשים המשיכו לזרום, גורמים להכל להיות מחליק. דראקו ניסה להוריד את הווילון מהפנים שלו, והתנשם כשהצליח. הושטתי את ידי כדי לכבות את המים. אפילו שהיד שלי המשיכה להחליק, הצלחתי לסגור אותם. נאנחתי, נחה על דראקו. אני רק רציתי ללכת בחזרה למיטה עכשיו, להתעורר, ולהתחיל מחדש.

"את קמה?" דראקו שאל. "או שאת נהנית מהתנוחה הזאת?"

נהמתי, קופצת על רגליי ויוצאת מהמקלחת. "אני מעדיפה למות."

דראקו גלגל את עיניו, מתיישב ואז עומד על רגליו. צווחתי, סוגרת את עיניי ומסתובבת.

"אלוהים, דרייק! תתכסה!" יללתי, בעיוורון יורדת על הברכיים ומחפשת מגבת נקייה בארון.

דראקו צחקק, מתעלם מהתלונות שלי כששמעתי אותו פוסע מהמקלחת. אני רק עצמתי את עיניי חזק יותר, מעבירה את המגבת היבשה על שיערי ועל פניי.

"אל תתביישי אם את צריכה להוריד את הבגדים הרטובים האלו, אהובה." הקול של דראקו גרם לי לקפוץ. הרגשתי את שפתיו כנגד אוזני, שולחות צמרמורות כנגד הזרוע שלי. אני בעיוורון שלחתי את ידי ודחפתי אותו, נוהמת.

"אתה חמור!" צעקתי, עוברת אותו ומנסה לעשות את דרכי לחדר. אחרי שנתקעתי בקיר כמה פעמים, הצלחתי להגיע, וטרקתי את הדלת. פקחתי את עיניי, נשענת כנגד הדלת ונאנחת. למה הדברים האלו חייבים לקרות לי? מה עשיתי שמגיע לי את זה?

דינג!

הרעש של הפלאפון שלי הבהיל אותי. נעלתי את הדלת כדי למנוע מדראקו להיכנס, ואז הלכתי לשידה איפה שהפלאפון שלי נח. הרמתי אותו, פותחת אותו ובוהה בהודעה במסך. היא הייתה מקארול.

-הבמאי רוצה להיפגש איתך ועם דראקו. תהיו בסטודיו פרפורמנס באחד וחצי. אל תאחרו.-

גנחתי בחוזקה, זורקת את הפלאפון שלי הצידה. הנה הולכת התוכנית של היום. האם אי פעם אני אקבל יום חופשי? השתחלתי מחוץ לבגדים הרטובים וזרקתי אותם על המיטה, גוררת את עצמי לארון לחפש בגד יבש. אני במהירות מצאתי מכנסי קפרי לבנים וחולצה שחורה. לקחתי תחתונים וחזייה, להחליף את הרטובים. לבשתי את הבגדים היבשים והלכתי לסדר את השיער שלי, ובדרך הוצאתי את המייבש שיער.

סיימתי במהירות, עושה דברים אחרונים בשיער לפני שהחלטתי להוסיף מעט איילנר. זה לא לקח הרבה זמן. ברגע שסיימתי, התזתי מעט אונדרסטק (בושם) על הצוואר שלי לפני שחייכתי בגאווה לעצמי במראה. בכנות, טיילור סוויפט הייתה חכמה עם הבושם.

"הרמיוני!" דראקו דפק בחוזקה עם דלת השירותים. "תפתחי!" מלמלתי בשקט כמה קללות, הלכתי ופתחתי מעט את הדלת, מקמטת מצח לדראקו הלבוש.

"קארול סיסמה לי." הודעתי לו. "אנחנו צריכים ללכת לסטודיו פרפורמנס. הבמאי רוצה לפגוש אותו."

דראקו נאנח, מעביר יד בשיער הרטוב שלו. "היא אומרת לנו את זה עכשיו?" הוא עבר אותי וחטף את המייבש לשיער שלי מהארון, והפעיל אותו.

"הי!" מחיתי. "זה שלי!"

דראקו גלגל את עיניו, שולח לי הבעה משועממת. "אני יכול בבקשה לשאול ממך את המייבש שיער שלך?"

חייכתי באישור, מחליטה לתת לו רק הפעם. "ברור שאתה יכול, דרייק."

הוא חייך אלי לפני שהחזיר את התשומת לב שלו לשיער שלו. נענעתי את ראשי לעצמי, מסתובבת ויוצאת מהשירותים. הנער הזה והעיניים שלו...אני אולי לא אוהבת אותו, אבל אני נשבעת שהעיניים האלו רוצחות אותי.

נקודת מבט – דראקו

הגענו לפרפורמנס בזמן. הרמיוני הביאה לי לנהוג, מצביעה לי בכיוונים הנכונים. אבל היא לא היית ממש נחמדה לגבי זה. אם הייתי עושה פניה לא נכונה, הייתי מקבל צעקות. היא גרועה מאמא שלי. לא...היא גרועה ממרכוס. זה אומר הרבה.

חניתי במקום הריק הכי קרוב, מוציא את המפתחות מהמכונית ודוחף אותם לכיס שלי.

"למה את חושבת שהוא רוצה להיפגש איתנו?" שאלתי את הרמיוני כשיצאתי מהמכונית, סוגר את הדלת מאחורי. הרמיוני עשתה את אותו הדבר, עיניה פוגשות את שלי מהצד השני.

"הוא אולי גילה שאנחנו יוצאים." הרמיוני הניחה, מעבירה את ידה בשיערה החום בלחץ. השיער שלה לא היה ישר ולא מקורזל. זה אולי בגלל המקלחת הבוקר. אני מנחש שהיא הייתה עצלנית מכדי להשלים את הסטייל.

נאנחתי, עוקב אחריה לתוך הסטודיו. "זה אומר שאנחנו חייבים להמשיך לשחק?" הרמיוני נרתעה, עונה לשאלה שלי. נאנחתי, בהיסוס מניח זרוע מסביב לכתפיים שלה. הרגשתי את הרמיוני רועדת מתחתיי, גורמת לי לתהות אם זה רעד טוב או רע. זה בגלל שהיא אוהבת את המגע שלי? או בגלל שהיא שונאת אותו? לפתע הייתי נחוש לגלות.

"הרמיוני, יקי-רה!" קול הבהיל אותי. הסתכלתי וראיתי איש הולך ישירות אלינו. ידיו מושטות והיה צעיף ורוד מסביב לצווארו. ציפית בו בסקרנות, עיניי בוחנות את הג'ינס הלבן שלו והחולצה השחורה הצמודה.

"פאולו!" הרמיוני צווחה, מתרחקת ממני ורצה כדי לחבק את האיש הזה. אני פשוט עמדתי שם נראה מבולבל. מי הוא ולמה הם מתחבקים? אני אף פעם לא הרגשתי כל כך מבולבל.

"אני לא מאמינה!" הרמיוני המשיכה להתרגש. "אתה הבמאי של מחפשת אחר נסיך החלומות שלי?!"

"ובכן, כמובן, יקי-רה! אחרת למה אני כאן כדי לפגוש אתכם?" האיש, פאולו, חייך אל הרמיוני. הוא רכן קדימה והצמיד נשיקה על לחיה לפני שהסתובב אלי.

"אתה חייב להיות דראקו. שמעתי עליך כל כך הרבה! האחיינית שלי היא מעריצה." פאולו הלך והביך אותי בחיבוק מביך. חיבקתי אותו בחזרה, מתעלם מהצחקוקים של הרמיוני ברקע.

"אתה והרמיוני בכל החדשות!" פאולו מחא בידיו כשהתרחק. "אני כל כך שמח שאתם התגברתם על מה שזה לא היה במסיבה. מוכיחים שהמדיה טועה, אני רואה." הוא קרץ אלי. "עכשיו תכנסו, אהובים. יש לנו לדבר על הרבה!"

השתעלתי והלכתי אחריו, מניח את ידי בחזרה בשל הרמיוני. היא מרפקה אותי, מחייכת באופן מוזר בכיווני.

"מגנט להומואים." היא הקניטה, מראה לי את הלשון שלה. צחקקתי, ממרפק אותה בחזרה.

"תשתקי."

"תשבו, תשבו!" פאולו אמר לנו ברגע שנכנסו למשרד שלו. "תתרווחו." וכך עשיתי, התיישבתי על הספה הקטנה שלו. הרמיוני התיישבה לידי והנחתי את היד שלי על הברכיים שלה. חייבים לשחק את התפקיד נכון, נכון? הרמיוני רעדה שוב פעם והחזירה את הסקרנות הקודמת למחשבותיי.

"אני רוצה ששניכם תקראו כמה שורות..." פאולו התחיל להגיד והוא פשפש במגירות בשולחנו. "אתם יודעים," הוא המשיך. "כדי לראות איך הכימיה עובדת בניכם."

חייכתי בשקט, מציץ על הרמיוני. שפתיה התכווצו והיא לא הסתכלה עלי, עיניה התמקדו על הבמאי ההומו שנראה שהתקשה למצוא את מה שחיפש.

"אה!" הוא קרא לבסוף. "הנה התסריטים." הוא הלך והושיט לכל אחד מאיתנו תסריט לפני שחזר להתיישב בשולחנו.

"עמוד..." הוא לעס את שפתיו, נראה מחוסר החלטה. "עמוד שישים ותשע." צחוק ברח ממני בהזכרת המספר הזה. הרמיוני שלחה אלי מבט ואז הסתובבה לחפש את העמוד. עשיתי את אותו הדבר, מצחקק לעצמי..

כשהגעתי לעמוד, עיניי סרקו את המילים הכתובות.

אריאל: *עם עיניים רטובות* אני לא מבינה! חשבתי שהוא היה האחד! היינו אמורים להתחתן ולחיות חיים מאושרים ביחד! אני לא הייתי אמורה פשוט לסיים כך!

ג'סון: *לוקח את של אריאל* תשכחי אותו. לא מגיע לו אותך. את יפה, אריאל. את יפה מבפנים ומבחוץ. הוא לא יודע מה הוא מפספס.

אריאל: *עכשיו בדמעות* הוא היה אמור להיות הנסיך המקסים שלי...

ג'סון: *מחזיק את הפנים של אריאל ומסתכל לתוך עיניה* אולי הנסיך המקסים האמיתי שלך קרוב משאת חושבת...

הפה שלי התייבש. הייתי אמור לעשות את כל זה להרמיוני ולשמור על פנים ישירות? פאולו באמת מצפה ממני לעשות את זה? ואז נזכרתי...כן, הוא כן. אנחנו יוצאים. הוא מצפה שזאת תהיה הופעה מדהימה.

"מה דעתכם חבר'ה לשחק את העמוד?" פאולו הוציא אותי ממחשבותיי. "בואו נראה איך אתם שניכם מסתדרים."

העברתי יד בשיער שלי, מסתכל ופוגש בעיניה החומות של הרמיוני. הפרצוף שלה כמעט תאם לשלי. היה לה את אותו ערבוב של לחץ מעורב עם מובכות. צפיתי בה, מחכה שהיא תתחיל את הסצנה. לא לקח הרבה זמן לפני שהיא התחילה, עיניה באיטיות מתחילות להיות רטובות.

"אני...אני לא מבינה!" היא התחילה, הקול שלה רועד. "חשבתי שהוא היה האחד! היינו אמורים להתחתן ולחיות חיים מאושרים ביחד!" עוד דמעות הופיעו בעיניה, גורמים לזה להיראות כמעט אמין. "זה לא היה אמור להסתיים כך!"

עכשיו התפקיד שלי. בלעתי רוק בכבדות, מנסה להכניס את עצמי לנעלי הדמות. אלוהים, למה קראב ואני עשינו את ההתערבות הזאת...?

"תשכחי אותו." התחלתי, בעדינות לוקח את היד של הרמיוני. "לא מגיע לו אותך. את...את יפה. את יפה מבפנים ובמחוץ." החזקתי את היד שלה חזק יותר. "הוא לא יודע מה הוא מפספס."

הרמיוני פרצה בדמעות מזויפות אבל אמינות, גורמת לי להתכווץ. לעזאזל. היא טובה. היא ממש טובה. אני כמעט נראיתי כמו טיפש שמנסה לשחק.

"הוא היה אמור להיות הנסיך המקסים שלי..." הרמיוני בכתה, הקול שלה מסיים בלחישה. שחררתי את היד שלה והחזקתי את פניה, מסתכל עמוקות לתוך עיניה. אלוהים...עיניים שלה נראו כל כך יפות מקרוב. שהן היו מלאות בדמעות לא אמיתיות, הן לא איבדו את האור שלהן.

"אולי הנסיך המקסים שלך קרוב משאת חושבת." לחשתי, האגודל שלי בעדינות מוחה אחת מהדמעות שלה. השפתיים שלי הרמיוני נפערו מעט, עיניה בוהות בי בסקרנות. אבל לא יכולתי להפסיק לבהות לתוך עיניה...הן היו כל כך...יפות...

"ואו!" הקול של פאולו שבר את השתיקה פתאומית. "זה היה מדהים, אתם חבר'ה! אני כבר יכול לראות שזה יהיה סרט להיט!"

התרחקתי מהרמיוני, משתעל. פאולו לקח מטפחת ומחה דמעה מעיניו, מחייך בגאווה אלינו.

"אין מילים!" פאולו המשיך להלל אותנו. "פשוט מדהים! נראה כאילו הסרט הזה יצולם מוקדם ממה שתוכנן." הוא חייך אל הרמיוני. "יקי-רה, את לא מפסיקה להפתיע אותי. עשית את זה טוב, אהובה. יש לך כישרון משחק אדיר. כמעט האמנתי להכל!"

פאולו הסיט את המבט שלו מהרמיוני, מסתובב כדי להסתכל עלי בגאווה ובסקרנות. "ודראקו! זה הסרט הראשון שלך, אני מתרשם! השורה האחרונה הייתה...היא פשוט הרגה אותי!" הוא מחה עוד דמעה וסידר את הצעיף שלו. "אתם חבר'ה חופשיים ללכת. אני אראה אתכם בעוד שבוע כדי לצלם סצנה ראשונה. ואו!" הוא חזר.

נעמדתי אחרי הרמיוני, חיוך ביישני היה על פני כשעיניה פגשו את שלי. היא לא חייכה בחזרה. למען האמת, לא יכולתי לקרוא שום הבעה על פניה. כשיצאנו מהמשרד ומהבניין, התחלתי לשאול מה בדיוק קרה שם

הפרק הקודם		הפרק הבא