הכל לגמרי נהדר?

באותו היום שרבתי עם כולם, הלכתי לישון מוקדם. שמעתי מהחדר את קולותיהם הצוחקים בחדר המועדון, בזמן שבכיתי אל הכרית.
כל כך רציתי לכתוב להורים שלי באותו רגע, אבל לא יכולתי ללכת לינשופיה. לא רציתי שהם יראו אותי הולכת, וגם השעה הייתה מוקדמת, לכן העדפתי להישאר בחדר, לנעול את הדלת, ולכתוב  שם.
הוצאתי את עט הנוצה שלי, פיסת קלף, והתחלתי לכתוב.

אמא ואבא היקרים.
אני כותבת לכם עכשיו כשידי השמאלית שבורה, ורגלי הימנית מחלימה מפציעה.
בבחינות לקבוצת הקווידיץ' פשוט צנחתי על המגרש.
למה? מרוב עייפות. הסיבה הכי טיפשית שיש.
למה עייפות? טוב, אתם בטח כבר יודעים. לא ישנתי בלילה שלפני, כי עליתי לינשופייה לכתוב לכם.
נאלצתי לשקר לג'יימס, ואמרתי לו שפשוט הייתי קצת מטושטשת ועייפה, ושזה לא משהו רציני. לא רציתי שיחשוב שאני ממש לא ישנה והכל.
אני מרגישה מגעילה שאני משקרת לו ככה, אבל אין מה לעשות. אני לא יכולה לספר לו את האמת.
די מוזר שאף אחד מהחברים שלי לא שם לב שאני לא מרבה לדבר עליכם, או שאני לא מקבלת מכתבים מכם. טוב, כשחושבים על זה, סבתא שולחת לי ינשופים, אז הם בטח חושבים שהמכתבים שאני מקבלת מסבתא הם בעצם נשלחו מכם.
נראה לי שאכתוב לכם הרבה בזמן הקרוב, כי אני די בודדה כרגע.
רבתי עם ג'יימס ועם כל החברים שלי, וזה לא שיש לי דברים אחרים להתעסק בהם... אני מתכוונת, אני כבר לא מדריכה יותר, אני לא משחקת קווידיץ', ואין לי עם מי לדבר. מה שנשאר זה הלימודים, אבל אם אני אכתוב לכם כל הלילה אז אני בטח גם לא אלמד יותר מידי.
הלוואי ופשוט היה לי את האומץ לספר את הכל לג'יימס או לרוז, ואז הכל כבר היה מסתדר, הם היו עוזרים לי ומחזקים אותי, וכל זה לא היה קורה.
אבל אני כל כך טיפשה, כל כך פחדנית.
אני לא יודעת לשתף.
הלוואי והם היו סולחים לי על כל מה ש

"למה זה נעול?" שמעתי את קולה של אמה מבעד לדלת. אני חייבת להחביא את המכתב הזה.
שיט, איפה אני שמה את זה עכשיו? או, הינה מגירה. נו באמת, למה היא נעולה? טוב, "אלוהומורה!" לחשתי. הינה, זה נפתח.
"אלוהומורה!" אמה אמרה ופתחה את דלת החדר, בדיוק בשניה שסגרתי את המגירה שבתוכה היה המכתב שכתבתי להוריי.
זה היה קרוב.
אמה וקלואי נכנסו לחדר בשתיקה. הבטתי בהן מספר רגעים, ואז פתחתי איזה ספר לימודים שהיה על השולחן והעמדתי פנים שאני לומדת.
"אלבוס ואת כל כך מתאימים!" אמה לקלואי שבחנה את עצמה במראה.
"באמת?" קלואי חייכה חיוך רחב והתחילה להבריש את שערה. "טוב, ככה זה כשאוהבים אחד את השני."
"אפשר קצת יותר בשקט? אני מנסה ללמוד למבחן בתולדות הקסם." אמרתי בקרירות מבלי להביט בהן.
"זה ספר שיקויים." קלואי אמרה בהיבט על כריכת הספר שקראתי.
"ספר שיקויים של שנה חמישית," אמה הוסיפה. "מה עושה פה ספר שיקויים של שנה חמישית?"
"טוב, לא אכפת לי." אמרתי וסגרתי את הספר. "אתן עדיין מפריעות לי."
"אני קוראת להן!" שמענו את קולה של רוז מגרם המדרגות. תוך שניות ספורות היא הופיעה בפתח החדר.
"קלואי, אמה, בואו! בדיוק מתחילים לשחק למטה אמת או חובה." רוז אמרה בהתלהבות.
"כן, אנחנו באות, פשוט אמה הייתה צריכה לקנח את האף ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לבדוק איך אני נראית." קלואי אמרה, ורוז גלגלה עיניים.
"טוב, בכל אופן, תבואו מהר. כולם ממש נהנים למטה, חבל שתפסידו." רוז הביטה בי כשאמרה את המשפט הזה, והסתלקה מהחדר.

קמתי בבוקר כשהחדר ריק מלבדי.
צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, התלבשתי, הסתרקתי וירדתי למטה. לא טרחתי להתאפר או לשים בושם, מה שאני נוהגת לעשות כמעט כל בוקר. פשוט לא היה לי מצב רוח לזה.
כשנכנסתי לארוחת הבוקר באולם הגדול, ישר ירד לי התיאבון.
הבטתי בחבריי היושבים במקום הקבוע שלנו. אלבוס וקלואי ישבו מחובקים, סקרופיו ומייק דיברו עם הרבה תנועות ידיים, ואמה ורוז צחקו מכל מילה שהם רק אמרו.
התיישבתי בצד השולחן, לבד. למזלי, אף אחד מחבריי לא שם לב שנכנסתי. סרקתי את שולחן גריפינדור במטרה לראות אם ג'יימס נמצא, תוך כדי ששמתי לי בצלחת שתי כפות סלט ופרוסת גבינה צהובה. או, הינה כריס, אמבר וטום. הוא חייב להיות לידם. כן, הינה הוא שם. יושב ליד טום ואוכל ביצת עין עם לחם. אלוהים, אני נשמעת כמו איזה מישהי שעדיין מאוהבת באקס שלה. אה, נכון, אני באמת מישהי שעדיין מאוהבת באקס שלה. לעזאזל. 
"אשלי?" שמעתי קול מוכר שלא סבלתי.
"ג'ייד." מלמלתי כשג'ייד סטיוארט, אחות של ג'ול מהשכבה שלי, התיישבה מולי.
"אשלי." היא חזרה.
"במה זכיתי שאת מפנה מזמנך כדי לשבת לידי בארוחת הבוקר?" עקצתי.
"אל תתלהבי, רק באתי להגיד משהו." היא עקצה בחזרה. גלגלתי עיניים.
"טוב, אשלי. זה יהיה חד וחלק. אני יודעת שג'יימס נפרד ממך, ו-"
"הוא לא נפרד ממני, ואני לא נפרדתי ממנו. אנחנו פשוט נפרדנו." תיקנתי אותה.
"מה שתגידי. בכל מקרה, אם את חושבת שאני פשוט אשב ואצפה בו נהנה מחיי הרווקות, את טועה ובגדול."
"אני ממש משתדלת לא לצחוק עלייך, סטיוארט."
"תשתדלי עד מחר מצדי, אבל שיהיה לך ברור, אני לא מתכוונת לחכות עד שתתגברי על זה שג'יימס זרק אותך לטובתי. מצדי, אני אסכים לו כבר עכשיו, ואת יכולה לסבול. זה לא מזיז לי."
"תסכימי לו? לא הבנתי." גיחכתי.
"אסכים להצעה שלו." היא חייכה.
"הצעה? מה הוא הציע לך, לקנות מייק אפ בצבע שתואם לצבע העור שלך-"
"מצחיק." היא אמרה ונגעה בפניה. הבטתי בה במבט מבודח. "ג'יימס הציע לי להיות שותפה שלו בשיעור תורת הצמחים. ואני הולכת להסכים." היא הניפה את שערה לאחור.
"דבר ראשון, אני לא מאמינה לך. דבר שני, נגיד והוא הציע לך, זה ממש לא אומר שהוא בקטע שלך."
"טוב, אשלי, כנראה שלא הייתי ברורה מספיק. ג'יימס פנוי, ואני הולכת להיות חברה שלו עוד לפני שתספיקי להבין מה קורה."
"בחיי! את כל כך שקופה, ג'ייד סטיוארט! עוד לא עבר יום אחד מאז שג'יימס ואני נפרדנו, ואת כבר מנסה להתלבש עליו? אין לך בושה?" סיננתי לעברה.

"אני יעשה מה שאני רוצה, אשלי בראון." היא רכנה לעברי והביטה היישר אל תוך עיניי.
"ג'יימס בחיים לא יהיה איתך." אמרתי בשקט. "את איומה."
"אוי, אשלי, אשלי." היא נאנחה בקול רם ונעמדה. "נשף ליל כל הקדושים מתקרב, ואני די בטוחה שג'יימס בונה עלי לבת זוג בנשף. אני אשתדל שלא לצחוק עלייך יותר מידי כשתהיי לבד במעונות בזמן שכולם למטה מבלים. טוב, אני הולכת. יש לי כמה עניינים לטפל בהם." היא אמרה והלכה.
הבטתי בה בעודה מתרחקת. היא הקיפה את שולחן גריפינדור עד שהגיעה לצידו השני, שם ג'יימס ישב עם חבריו. היא הלכה היישר אליו, והתיישבה לידו.
המשכתי להסתכל עליהם. היא התחילה לדבר איתו ונגעה קלות בידיו. הוא אמר משהו שגרם לה לצחוק כל כך חזק עד שהיא פשוט הייתה חייבת להימרח עליו.
טוב, אני לא יכולה להיות פה יותר. אני יוצאת החוצה.
צעדתי במהירות אל מחוץ לאולם, ומבלי ששמתי לב, נתקלתי במישהו ושנינו נפלנו על הרצפה.
"מצטער, לא ראיתי אותך. הינה, תני לי לעזור לך." הרמתי את ראשי, וראיתי את ג'סטין רייט, השומר של קבוצת הקווידיץ' של הפלפאף. הוא נעמד תוך רגע, והושיט לי את ידו. אחזתי בידו ונעמדתי. הוא חייך. נזכרתי באותו רגע שחייך חיוך רחב וסרק אותי בבחינות לקבוצת הקווידיץ', וכששיחזרתי את הרגע הזה בראשי, עברה בי צמרמורת ותחושת חלחלה.
"זאת את." הוא אמר והביט בעיניי. "אשלי בראון, נכון?"
"כן. ואתה ג'סטין רייט, אם אני זוכרת נכון." אמרתי, ורק אז הבחנתי שעיניו היו כחולות ויפות במיוחד.
"טוב, כולם מכירים אותי. אני השומר של הפלפאף. טוב, את בטח כבר יודעת את זה." הוא אמר ביהירות שעשתה לי חשק להקיא.
"כן." זה כל מה שהצלחתי להגיד.
"איך את מרגישה?" הוא שאל והביט בגבס שלי. 
"אתה מדבר על זה?" שאלתי והרמתי את ידי השמאלית, עם הגבס. הוא הנהן. 
"זה היה נראה כואב כשזה קרה." הוא העיר. 
"לא זוכרת אם זה כאב כי התעלפתי מעוצמת הנפילה. בכל מקרה, אחר כך זה כאב, אבל לקחתי שיקוי אז בסדר." אמרתי באדישות. 
"רק שתדעי שדי דאגתי לך שם. רציתי אפילו לבקר אותך במרפאה אבל לא רציתי שיתחילו להפיץ שמועות." הוא אמר וחייך חיוך קטן. 
"שמועות? איזה שמועות?" שאלתי. 
"את יודעת, נו." 
"אני לא."
"טוב, בכל מקרה, לא רציתי שיתחילו שמועות, ובעיקר לא רציתי שהן יגיעו לאוזניים של ג'יימס. זה גם ככה קשה לי לשמור איתו על יחסים טובים. את יודעת, הוא השומר והקפטן של גריפינדור, אני השומר והקפטן של הפלפאף." 
"זה לא גורם ליריבות גם בחיים האמיתיים, אתה יודע. רק במגרש." הזכרתי לו.
"כן, אבל המגרש זה החיים האמיתיים." הוא אמר בטימטום. 

"בכל אופן, ג'סטין," הרגשתי שמיציתי את השיחה הזאת. "נחמד לשמוע שדאגת לי, תודה על זה."
"אין בעד מה." הוא חייך. 
"טוב, ביי." אמרתי, ולפני שהספקתי להתרחק משם, הוא תפס בידי. 
"אשלי, חכי רגע." הוא אמר. 
הסתובבתי.
"את יודעת, זה טוב שנפגשנו." הוא העביר יד בשערו הבלונדיני.
"למה?" שאלתי.
"כי כבר מזמן רציתי לדבר איתך. אבל האמת שלא יכולתי, כי היית עם ג'יימס. אבל עכשיו אני יכול כי אתם כבר לא ביחד לפי מה שהבנתי." הוא אמר.
"אז מה? זה שיש לי חבר לא אומר שאני יכולה לדבר עם עוד בנים." אמרתי.
"כן, אבל זה כן אומר שאת לא יכולה לצאת עם עוד בנים." 

הבטתי בו למשך דקה ארוכה, מנסה לפענח את כוונתו. 
"בלבלתי אותך?" הוא שאל לבסוף, וקרץ.

הנהנתי במבוכה, אבל בלב חשבתי עד כמה הוא גורם לי לשנוא אותו יותר ויותר מרגע לרגע. ג'סטין הוא פשוט בן אדם שמאוהב בעצמו, ובטוח בעצמו יותר מידי. 

"טוב... תראי, כבר לפני כמה שלושה שבועות שמתי עלייך עין, פשוט לא יכולתי לעשות שום צעד כי היית עם ג'יימס." הוא אמר וטמן את היידים בכיסים.  

"לא נפרדת מקרוליין לפני שלושה שבועות?" שאלתי. 

"יש מצב. לא זוכר." הוא הרהר. גלגלתי עיינים.

"בכל מקרה, רק רציתי לשאול אם את רוצה לצאת מתישהו." הוא חייך את חיוכו המקסים, וניסה להפעיל עליי את הקסם שלו, שכל בת שנייה בהוגוורטס נופלת לרליו. 

"אין לי כל כך זמן." ניסיתי להתחמק.

"צודקת, באמת די עמוס. אבל הנשף עוד מעט, אז נוכל ללכת אליו ביחד. מה את אומרת?" הוא שאל.

"אולי. אני צריכה לחשוב על זה." אמרתי. 

"אתה כל כך מצחיק, ג'יימס!" קולה הצורם של ג'ייד מילא את המסדרון הסמוך לאולם הגדול. 

אני וג'סטין הסטנו מבט לכיוונה של ג'ייד. 

ג'יימס, ג'ייד, אמבר, טום וכריס יצאו מארוחת הבוקר באולם הגדול וצעדו במסדרון לכיוון בו ג'יימס ואני עמדנו. 

"מתי תחזירי לי תשובה?" ג'סטין שאל, מנסה לחזור לשיחה, בזמן שאני ניסיתי להתעלם מצחוקה הצורמני של ג'ייד ומצחוקו המאולץ של ג'יימס.

"לא יודעת." מלמלתי, והסתכלתי על ג'יימס. הוא צעד, כשג'ייד מנסה להדביק את צעדיו. הוא הביט בי, וכשמבטנו הצטלבו, כל אחד ניסה להביט לכיוון אחר.

"טוב, אז אם תרצי את יודעת איפה לחפש אותי." ג'סטין אמר.

"לא, אני לא." עניתי.

"פשוט תשאלי איזו הפלפאפית מהשנה הרביעית או החמישית. הן תמיד מוצאות אותי איכשהו." הוא צחק בקול.

"טוב. אוקיי, אני צריכה לזוז. נדבר כבר." אמרתי כשג'יימס וחבורתו חלפו על פנינו, כי רציתי שג'יימס ישמע שאני לא ממש בעניין של ג'סטין.

"אוקיי, ביי." ג'סטין אמר בעודו צופה בי מתרחקת.

באותו היום חשבתי הרבה על הצעתו של ג'סטין לבוא איתו לנשף בליל כל הקדושים. בכל זאת, הנשף עוד שבועיים וחצי, ואני לא בטוחה שאני וג'יימס נחזור עד אז. בכל מקרה, הרגשתי שזה טיפה מוקדם מידי להסכים, כי לאף אחד אין עדיין בין זוג לנשף.
לא היה לי עם מי להתייעץ, כי אף אחת מהחברות שלי לא מדברת איתי.
במשך שיעור חקר המוגלגים ושיעור כפול של תולדות הקסם, הייתי שקועה בעניין הזה. טוב, גם בגלל שלא היה לי עם מי לדבר ולהעביר את הזמן. בדרך כלל אני יושבת ליד רוז בשיעור הזה ואנחנו מדברות, אבל הפעם היא פשוט הייתה עסוקה בלסכם כל השיעור ואשכרה ללמוד דברים והכל.
"תשתדלו לזכור את כל זה לשיעור הבא, ומי שחושב שהוא עלול לשכוח- שישתדל מאוד. טוב, להתראות לכם." הפרופסור בינס מלמל ושחרר את הכיתה.
מיהרתי לצאת מהכיתה לפני חבריי, לא רציתי ללכת מאחוריהם לאולם הגדול ולצפות בהם נהנים בלעדי. לא רציתי ללכת לחדר המועדון בהפסקה, למרות שזו הייתה הפסקה ארוכה של ארבעים דקות, העדפתי לבלות אותה במקום שבו לא אצטרך לראות את ג'יימס או אחד מחבריי, לכן התיישבתי לבדי לצד עץ נמוך ומוצל, ועיינתי בספר 'תולדות הכישוף מאת בתחולדה', כיוון שבשבוע הבא יש מבחן די גדול בתולדות הקסם, ואני פשוט חייבת להצליח בו.
"לא מעניין במיוחד, הא?" ג'סטין אמר כשהתיישב לידי, והביט על הספר שלמדתי ממנו.
"מאיפה אתה צצת פתאום?" שאלתי וחייכתי חיוך קטן וצבוע.
"אממ, בדיוק חזרתי משיעור משותף עם גריפינדור בחממה, וכשראיתי אותך יושבת פה לבד הייתי חייב לבוא ולארח לך חברה." היא חייך את החיוך המקסים ביותר שיכל להפיק.
"לא היית חייב." אמרתי. "אבל תודה."
"שטויות." הוא ביטל בהינף יד.
"לא, באמת. אני די בודדה ביומיים האחרונים. רבתי עם כולם בערך." אמרתי באדישות.
"כן, אני יודע. בערך." הוא הפטיר. "בכל אופן, חשבת על מה ששאלתי אותך?"
"כן." עניתי.
"ומה את אומרת?" הוא האיץ בי.
"עוד לא החלטתי." אמרתי.
"מה יש להתלבט כל כך הרבה?" הוא מלמל לעצמו ובחש בשערותיו הזהובות.
"שאלת אותי רק היום, אני צריכה קצת לחשוב על זה. אתה יודע, הפרידה מג'יימס עוד טרייה, אני לא כל כך רוצה שהוא יראה אותי מסתובבת עם בנים אחרים." אמרתי את האמת.
"לא נראה לי שיש לך מה לדאוג." הוא אמר בשקט, והסיט את מבטו לכיוון החממה, רומז לי להסתכל.
ג'יימס יצא מהחממה, אוחז בשרביטו ובספר עבה. לצידו הלכה ג'ייד, והם היו שקועים בשיחה.
ג'סטין הביט בי כשהסתכלתי על ג'יימס וג'ייד חוצים את המדשאה ומתיישבים על ספסל מקורב לפתח הטירה.
"אני לא מנסה לסכסך בינכם, אבל זה נראה שג'יימס התקדם הלאה. אם הוא התגבר כבר, מה הבעיה שתתקדמי גם את?" הוא אמר, והיה לי ברור שהוא משקר בנוגע לסכסוך.
"אתה צודק." אמרתי.
"אז את תבואי איתי לנשף?" הוא שאל בחיוך.
"אני עוד לא יודעת."

הוא נאנח.

זה היה היום הכי נורא שהיה לי בהוגוורטס.
טוב, אולי היום השני הכי נורא, בהתחשב בעובדה שאתמול היה פשוט יום מזעזע.
בכל אופן, היום הזה לגמרי זוכה במקום השני.
נתחיל בזה שג'ייד איכשהו תמיד נמצאת עם ג'יימס כשאני בסביבה. בדרך חזרה משיעור תורת הצמחים ראיתי את ג'יימס וטום יושבים במדשאה, ואז אמבר וג'ייד הגיעו והתיישבו לידם. אמבר מיד התיישבה לצידו של טום, כי הם זוג, מה שהשאיר את ג'ייד וג'יימס ביחד, אז ג'ייד התיישבה ליד ג'יימס. ממש קרוב אליו. וברגע שהיא ראתה שאני מסתכלת, היא התחילה לצחקק ולפלרטט איתו, ואני חייבת להודות שדי קינאתי. קצת.
בארוחת הצהריים היא וחברתה המתולתלת, שמסתבר ששמה הוא ורוניקה, התיישבו עם ג'יימס וכריס, והיא פשוט נצמדה אליו במשך כל הארוחה וצחקה מכל שטות שהוא אמר, מה שבטח העלה לו את האגו הגברי הזה שלו.
ועכשיו, אני יושבת פה בחדר המועדון, כי כל הבנות בחדר, מדברות על אלבוס וקלואי, כרגיל. וממש לא מתחשק לי לשבת שם ולנסות להתעלם מהן, זה גם בלתי אפשרי.
לכן אני פה, במועדון, יושבת ומנסה ללמוד למבחן בתולדות הקסם, כי לא הבנתי שום מילה שהפרופסור בינס הוציא היום מהפה. 
דלת חדר המועדון נפתחה, ואמבר וטום נכנסו.
"היי," טום חייך לעברי. "טוב, אמבר אני עולה למעונות הבנים, אני מת מעייפות, ומחר יש משחק קווידיץ' גריפינדור נגד הפלפאף."
"טוב, אז לילה טוב." אמבר אמרה לו ונישקה אותו על שפתיו. לאחר שהתנתקו, הוא חיבק אותה, נישק את ראשה ועלה למעונות הבנים.
אמבר הביטה בי מספר רגעים, ונראה היה שהיא מתלבטת אם לפתוח בשיחה או לא.
"אשלי," היא אמרה לבסוף. "אפשר לשבת?"
"בטח." אמרתי ופיניתי לה מקום על הספה. היא התיישבה לידי.
"הצטערתי לשמוע עלייך ועל ג'יימס." אמרה בקול מעט ביישני. "חבל שזה נגמר בינכם."
"תלוי את מי את שואלת. לי זה נראה כאילו שהוא כבר המשיך הלאה." מלמלתי וסגרתי את הספר שקראתי.
"למה את מתכוונת?" היא קווצה את גבותיה.
"את יודעת, הוא וג'ייד.." רמזתי.
"אהה," היא קראה . "על זה את מדברת."
הנהנתי.
"תקשיבי, אני לא אשקר. יש שם משהו. אבל כמו שאת בטח שמה לב, זה די חד צדדי. בכל מקרה, זה די מבדח אותו אז הוא זורם עם זה, אבל לא נראה לי שיתפתח שם משהו רציני." היא הסבירה.
"יופי שזה מצחיק אותו, כי בי זה די פוגע." אמרתי.
"אין לך מה לדאוג." היא הרגיעה אותי. "האמת, אני דווקא ראיתי דברים שקורים בצד השני."
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"ראיתי אותך ואת ג'סטין רייט מדברים כמה פעמים. הוא דווקא נחשב שווה אצלנו בשכבה, בין המתחרים הגדולים של ג'יימס." היא צחקה. "הבנים השווים הם ג'יימס פוטר מגריפינדור, ג'סטין רייט מהפלפאף, ברנדון מרקס מרייבנקלו וטיילר פלוייד מסלית'רין. הם כאילו הכי נחשבים בשכבה."
"הו." פלטתי.
"עם ברנדון כבר היית, סימנת וי על פוטר, ועכשיו ג'סטין... כל מה שאת צריכה זה להשיג את טיילר, וסיימת את הייעוד שלך." אמבר צחקה. "אבל תיזהרי, ג'סטין מחליף בנות כמו גרביים."
"ממש מצחיק." גיחכתי. "ברנדון היה חבר שלי בגיל 14, אז זה לא נחשב. וג'סטין לא חבר שלי, ככה שג'יימס היחיד שבאמת היה חבר רציני שלי."
"ברנדון כן נחשב, כי הוא היה בן 15 כשהייתם ביחד וזה נחשב גיל של חבר רציני." אמבר אמרה.
"טוב, נגיד." אמרתי.
העובדה שאמבר ניגשה לדבר איתי די הצילה לי את היום. בחיים לא הייתי בודדה ככה, וזה שאמבר באה והתחילה לדבר איתי גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי.

בבוקר למחרת החלטתי שלא ללכת לארוחת הבוקר, כדי לא להקיא מהמראה של ג'ייד לוחשת דברים לאוזנו של ג'יימס, ומנסה לפלרטט איתו בעל כורחו.
במקום זה החלטתי ללכת לספרייה, כדי להחזיר את הספר שממנו למדתי למבחן בתולדות הקסם.
בדרך חזרה מהספרייה, נתקלתי בג'סטין. איך אנחנו נתקלים אחד בשניה כל כך הרבה?
"בוקר טוב, אשלי." הוא נתן לי נשיקה חטופה על הלחי וחיבק אותי.
"בוקר טוב." מלמלתי.
"בדיוק קראו לקפטנים של הקבוצות שמתחרות היום בקווידיץ' לבוא לכאן כדי לקבל הנחיות או משהו. מוזר, הם לא מסבירים לנו יותר מידי דברים בדרך כלל. זאת אומרת, אנחנו יודעים איך לשחק קווידיץ'." הוא אמר בנשימה אחת.
"זאת אומרת שג'יימס אמור לבוא?" שאלתי.
"כן, אני מניח." הוא הפטיר. פזלתי לכיוון דלת הפנייה במסדרון.
"טוב, אז, לגבי הנשף, מה החלטת בסוף?" הוא שאל. אלוהים, הינה ג'יימס. אשלי, תחשבי על משהו.
"אני אשמח לבוא איתך לנשף." אמרתי בדיוק כשג'יימס חלף על פנינו.
 "אחלה." הוא שיחק אותה רגוע. "תתלבשי יפה."
"כן, כן , בטח." אמרתי מבלי להקשיב לו, כי הייתי עסוקה בלעקוב בעיניי אחרי ג'יימס שהתיישב על ספסל בהמשך המסדרון, כמה מטרים מאיתנו. כשראיתי שהוא מסתכל עלינו, מיהרתי להפנות מבט אל ג'סטין.
"יופי." הוא קרץ. "את באה לראות אותי במשחק היום, נכון?"
הוא דיבר כאילו אני חברה שלו או משהו, ואני באה למשחק כדי לראות אותו.
"ברור שאני אבוא לראות אותך, אתה השומר הכי טוב שיש בהוגוורטס." אמרתי, ומיד הגנבתי מבט לכיוונו של ג'יימס, שגלגל עיניים בגסות.
"טוב, אני אלך לחדר המועדון. נתראה במגרש." נשקתי לו על הלחי והסתלקתי משם, כשמצד אחד הרגשתי נצחון בזה שג'יימס ראה ושמע אותי ואת ג'סטין, אבל מצד שני, לא הייתי בטוחה שההרגשה שהרגשתי הייתה טובה.

הפרק הקודם		הפרק הבא