למה אני?

״לילי, תראי!״ קרא אדם שישב וקרא עיתון. הוא היה גבוה ונאה, שערו חום ופרוע, והוא הרכיב משקפיים עגולים.
לחדר נכנסה בריצה אישה ג׳ינג׳ית עם עיניים ירוקות.* ״אם זו עוד פעם כתבה מטופשת בעיתון שגרמה לי לעזוב את השיקוי, אטיל עליך קללה!״ היא צחקה. ״אה, אז אל תחזרי לשיקוי שלך, כי היום זה משהו באמת מדהים.״ הוא השיב לה בחיוך. ״טוב, אני הולכת לכבות את האש וחוזרת.״ היא קרצה, ואצה לחדר שממנו יצאה. לאחר כמה שניות חזרה והתיישבה במרץ על הכורסא מולה. ״אז מה מעניין היום את מר ג׳יימס״ היא שאלה בקול עמוק בניסיון לחקות קריין חדשות, והוא צחק והשיב לה. ״את חייבת לקרוא את זה לילי.״ והושיט לה את העיתון. לאחר בערך דקה של קריאת הכתבה, היא שמטה את העיתון, פערה את עיניה, ״אני לא. מאמינה. אני לא. מאמינה!!! איזה יופי! אני חייבת לאפות לקוחים עוגה מיד! לא להפריע לי! להתראות!״ ורצה לחדר ליד. רוח קלילה נשבה מהחלון, וג׳יימס נשם עמוקות את האוויר הצלול. יום חלומי כזה, בלי עוצר, בלי דאגות, דבר כזה הוא לא היה מקבל אם הוא היה בחיים. כן, הכל יותר טוב לו שם. אבל, האם בעולמם של האנשים החיים היה גם טוב? 

הארי היה דאוג. הוא, הרמיוני, רון וג׳יני חיפשו כבר שעות בספרייה הישנה של הוגוורטס מידע איך להוציא את הילדה משם, וללא תקווה. הדבר היחיד שהרמיוני הצליחה לשלוף מראשה, הייתה העובדה שהיא זוכרת שקראה משהו כזה בשנתם הראשונה בהוגוורטס. (הרמיוני התגלתה גם כבעלת זיכרון לטווח מאד ארוך...) בגלל זה הם ישבו שם. בספריה הישנה של הוגוורטס, שנסגרה כי היה דם על קיר אחד, וכל הספרים לא הוצאו. אף אדם לא נכנס לשם מאז המלחמה, והכל היה מאובק אבל זה לא הפריע להם לחפש. הם התענגו על מגעם של הספרים שנגעו בהם גם כשהיו צעירים, הם העלו זכרונות ממוריהם שנפטרו, העלו זכרונות מצחיקים מהעט של גברת פינץ שדקרה אותם איתו כשתפסה אותם בספריה ונשאר במקומו, בחריטות על המדפים, (״הארי וג׳יני... דראקו ופנסי... ויקטור והרמיוני?!״ רון קרא את שמות הזוגות שהיו שם, וכשהרמיוני ראתה אותו קורא את זה היא הסמיקה וחבטה לו עם ספר על הראש. ״אל תעמיד פני מיתמם, אתה גם נרשמת פה עם לבנדר, בבקשה. חמש פעמים. לבנדר ורון, לבנדר ורוני, לבנדר ורונונון, לבנדר ורונרון, לבנדר ורוני פוני.״ הארי וג׳יני צחקקו, והפעם היה זה תורו של רון להסמיק. ״מה?״ הוא שאל בקול מתגונן. ״הילדה הייתה דלוקה עליי...״) הם כל כך נהנו שם, עד שלא שמו לב איך הזמן עף. כשג׳יני נזכרה להעיף מבט בשעון, היא קראה בקול. ״מה?! כבר עשר בלילה?!מזל שהילדים שלנו לומדים כולם בהוגוורטס אם לא היו לומדים כאן הייתי כבר הורגת את הא-״ לפתע הרמיוני השתנקה. בידה היא אחזה את הספר שבו מצאה את המידע על ניקולאס פלאמל. ״אני יודעת איך להחזיר אותה!״ היא קראה. ״מה?״ קראו כל השאר בבת אחת, והיא לבסוף נרגעה וקראה בקול, ״אבן החכמים!״ 

*ללילי בספר היו עיינים ירוקות, ובסרט עיניים כחולות...

מקווה שנהנתם!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא