אחות תאומה

וואו,היה ממש עיכוב,אני ככ ככ מצטערת...

בפרק הקודם:

הארי ודניאל,בזמן שחיפשו משהו שיעזור להם עם הנבואה,מצאו מחברת ישנה,שנראתה כמו היומן של רידל,ובה דמבלדור כתב מימי נעוריו את כל סודותיו,וביניהם שיקוי שיכול להחיות את המתים.הארי ודניאל הנרגשים מגיעים לחדר המועדון ומספרים לרון,הרמיוני,ג'יני וג'ורג' עליה,אבל לא רק הם שמעו זאת...

הם ישבו כל הלילה,מדברים על המחברת,שוכחים מהנבואה.

"הארי,נוכל להחיות את ההורים שלנו!" חשבה דניאל.

"ואת דמבלדור."

"ואת רמוס וטונקס."

"ואת סיריוס.."

השמות עפו בראשם המשותף במהירות רבה.אנשים שמתו במלחמה,אנשים שמתו לפני המלחמה,אנשים שלא הגיע להם למות אבל מתו כדי להגן על חייהם של הארי ודניאל.

אפילו על סנייפ הם חשבו,ועל קראב,למרות שדניאל טענה שלא מגיע לו.

ג'ורג' רק שתק,וכולם ידעו שהוא חושב עכשיו על פרד.

דניאל התקרבה אליו אבל הוא קם והתחיל להתהלך בחדר המועדון.

הוא לא נראה טוב,חשבה דניאל בעודה מביטה בו,הוא נחלש,הוא צריך לאכול,לשתות אבל הוא לא מקשיב לי,רק חושב על פרד כל הזמן.

"הארי,דניאל.." אמרה הרמיוני לאט ובשקט "אני לא חושבת שאתם צריכים להתעסק עם המחברת הזאת."

שתיקה.

דניאל פנתה אליה,ג'ורג' עצר במקומו,הארי נחנק מהבירצפת שלו.

"מה?"

"מה פתאום?"

"השתגעת?"

"הרמיוני!"

"מה הבעיה שלך?"

"תחשבי על כל האנשים שנוכל להחיות!"

"אני יודעת!" צעקה הרמיוני "אני חושבת עליהם!אתם מוכנים לתת לי להסביר?"

הם השתתקו.

"תחשבו על זה." היא קמה "אם אפילו תצליחו לרקוח את השיקוי הזה.."

"אנחנו נצליח." אמרה דניאל.

"את הרי לא יכולה לדעת,זה שיקוי מסוכן,רק דמבלדור הכין אותו והוא לא מאושר על ידי משרד הקסמים ולא כלום!"

"נו באמת,את עוד סומכת על משרד הקסמים?" פרץ ג'ורג' בצחוק שהפחיד אותם.

"אבל זה לא רק זה.זה יכול להיות טריק של מישהו,כמו מאלפוי..."

"אפשר לשאול את זה את דמבלדור."

"ושוב,אפילו אם תצליחו לרקוח אותו והספר באמת יהיה אמיתי ונכתב על ידי דמבלדור.."

"לא יהיה לך שום תירוץ לעצור אותנו?" שאלה דניאל,ועל פניה הבעה פראית,בעוד הקעקוע על גבה (בצורת הלביאה) מתקמר ונראה כאילו כל רגע הוא עומד לקפוץ על הרמיוני.

"להפך,בעיני התסבוכת רק מתחילה." אמרה הרמיוני (די באומץ)

"מה כבר יכול להשתבש?" רטן הארי.

"הכל יכול להשתבש הארי!" צעקה הרמיוני,מתעלמת מהעובדה שיש עוד אנשים בגריפינדור "יכולים לעלות על זה אנשים שיחיו אנשים רעים,כמו וולדמורט!"

הארי סגר את פיו בנקישה,על זה הוא לא חשב.

"ש.." לחש רון "עלולים לצותת לנו."

ובאמת,נשמעה תזוזה מלמעלה,והם חזרו ללחוש.

"יכולים להחזיר את בלטריקס לחיים,או את אחד מאוכלי המוות הבכירים!יכולים להחזיר רוצחים ואנסים שמתו כבר!" אמרה הרמיוני "זה לא יישאר כל כך בגדר סוד עם דמבלדור וההורים שלכם יעברו פתאום את הכניסה לחדר האוכל."

הם שתקו.

"ומלבד זאת." המשיכה הרמיוני "זה לא יהיה הוגן כלפיהם,פתאום להתעורר ולגלות שעברו שבע עשרה שנה שבהן הם פספסו כל כך הרבה,את כל הגדילה שלכם,את המלחמה והכל,הם לא יסלחו לעצמם.זה כבר לא המקום שלהם פה."

דניאל נחרה בבוז.

הרמיוני התעצבנה ופלטה "ולמקרה ששכחת דניאל,הם לא זוכרים שאת נולדת."

זאת הייתה פגיעה בעקב אכילס של דניאל והיא קמה ממקומה.

"אוי לא.." חשב הארי.

"איך את מעיזה?" צעקה דניאל על הרמיוני "מה את מבינה מהחיים שלך בכלל?"

הרמיוני נראתה מבוישת ומפוחדת.

דניאל הרימה את ידה כשקולו של הארי עצר אותה.

"די דניאל." אמר בראשה "היא לא התכוונה."

דניאל הורידה את ידה לאיטה.

"סליחה דניאל." לחשה הרמיוני.

"סלחתי." אמרה בקרירות וחזרה להתיישב.

שתיקה סמיכה הייתה באוויר.

"אז מה עושים?" שברה ג'יני את השקט,מתנדנדת על הכיסא.

"אני יודע." אמר רון "אני חושב שצריך לדבר עם דמבלדור."

כולם הביטו בו והרמיוני צעקה "רון!"

"מה?" הוא אמר "אני חושב שזה הפתרון הכי טוב,ממנו נשמע את הדעה הכי טובה."

"אני יודעת." חייכה הרמיוני "אני פשוט גאה בך שהעלית רעיון כל כך מוצלח." ונשקה לו.

רון נראה כאילו הרגע אמרו לו שהתותחים מצ'אדלי העפילו למקום הראשון בליגה.

"אני לא יודע מה איתכם,אני לא חושב שצריך לדבר עם דמבלדור." אמר ג'ורג'.

"האמת שזה רעיון לא רע." אמרה דניאל,שקועה במחשבות.

"מה פתאום?" אמר ג'ורג'.

"ג'ורג',לדמבלדור יהיה את הרעיון הטוב ביותר."

"אני לא מאמין שאת הולכת לדבר עם מורה."

"נו באמת ג'ורג',תפסיק עם זה."

"הוא יגיד לנו לא."

"לא נדע עם לא נשאל."

"אני מסכים." אמר הארי וקם "אבל עכשיו."

רון קם ממקומו,וג'יני התקרבה מעט להארי.

ג'ורג' פנה בעצבנות לחדרו.

טריקת דלת נשמעה וקולות ישנוניים מתחננים לקצת שקט.

השתררה שתיקה.

הרמיוני וג'יני הביטו בדניאל,שבהתה במדרגות המובילות לחדר הבנים.

"דניאל?" שאל רון.

"דניאל,בואי נזוז." אמר הארי והקים אותה.

"מצטערת על זה." אמרה דניאל וניערה את ראשה ממחשבות מציקות "בואו נזוז."

הטיסה במסדרונות הזכירה להם מעט את הלילה ההוא,שבו השתנו.

כולם השתמשו בלחש הנגזה (בכל זאת,הם היו קצת יותר מדי בשביל הגלימה הישנה והטובה) והחזיקו ידיים כדי שלא יאבדו זה את זו,מקשיבים לכל רחש מצידו של פילץ או פיבס (למרות שדניאל טענה ובצדק שלה הוא לא יעשה שום דבר,הארי עדיין לא הסכים שיהלכו בגלוי).

רון והרמיוני הלכו בראש,ג'יני והארי הלכו באמצע,אוחזים ידיים ודניאל הייתה מאחור,ידייה בכיסים.

הם הגיעו במהירות לחדרו של דמבלדור ורון לחש את הסיסמא "ניצחנו במלחמה."

"אני לא יודע מי אתם." אמר השומר "אבל אני לא הייתי הולך לחדר של המנהל באחת בלילה."

הם התעלמו ממנו,טיפסו בזריזות במדרגות ונכנסו פנימה.

למרבה המזל,מקגונגל כבר ישנה,והם היו שם לבד.

הם והדיוקנאות.

דמבלדור נמנם,משקפי הקרן שלו נטויות בזווית מוזרה,והוא מחייך.

הם פסעו קדימה,מהססים,והורידו את לחשי ההנגזה.

"דמבלדור." לחשה דניאל.

"אלבוס." אמר הארי.

ג'יני נגעה בקצה שרביטה בלחיו של דמבלדור.

"איה!" צעק דמבלדור.

"ש..." לחשה ג'יני "אתה תעיר את כולם."

ואכן,חלק מהדמויות זזו מעט,אבל למרבה מזלם,רובם המשיכו לישון.

"אה." אמר דמבלדור "אלה אתם." הוא חייך.

הם חייכו חיוכים קלושים ועיניו של דמבלדור חדרו אל תוך נשמתם.

"אז מה שלומכם?" שאל דמבלדור.

"בסדר.." אמר הארי

"חיים." משך רון בכתפיו.

"הכל טוב.." אמר הרמיוני

"מצוין ממש." נעצה דניאל את עיניה בהרמיוני בקור.

"נו,נו." אמר דמבלדור "אני בטוח שלא באתם הנה רק כדי להגיד שלום בשעת לילה מאוחרת זאת,ספרו לי."

החיוכים נמחקו מפניהם והרמיוני צעדה קדימה.

"אני אספר."

"לכי על זה." אמר דמבלדור ונשען לאחור,מתרווח בכיסאו.

והרמיוני סיפרה כל מה שעבר עליהם ביממה האחרונה,על החיפושים של הארי ודניאל,על המחברת,על הקריאה ("אני באמת מצטערת שקראנו בלי רשות" התנצלה הרמיוני "אויש בחייך הרמיוני." רטן הארי) ועל דיבוריהם.היא סיפרה מה אמר בדיוק כל אחד,משמיטה אבל את כניסותיו של ג'ורג' לסיפור,ודניאל,למרות כעסה עליה,העריכה אותה על זה.

דמבלדור הלך והחוויר לאורך הסיפור,ולבסוף,כשהרמיוני השתתקה,היה חיוור כמו קיר.

"אני לא התכוונתי שתגלו על המחברת הזאת." אמר דמבלדור.

"תיארנו לעצמנו." אמר רון.

"אבל בגלל שכבר גיליתם,הייתי רוצה לבקש מכם שלא תשתמשו בה."

"הא!" קראה הרמיוני בניצחון.

דניאל והארי קמלו מעט מאכזבה ודמבלדור הרגיש בזאת.

"המחברת הזאת מסוכנת כמעט כמו הראי של ינפתא." אמר דמבלדור "היא משקפת את רצונם הכמוס של רוב בני האדם,להשאר בחיים גם אחרי שזמנם למות הגיע,כמו אבן החכמים.

אבל אבן החכמים כבר הושמדה,וזה הפך את המחברת הזאת לדבר המסוכן ביותר שקיים."

הארי ודניאל שתקו,והרמיוני שאלה "אז מה לעשות?"

"אתם צריכים לשכוח את המחברת ולהתרכז בנבואה." אמר דמבלדור "המחברת הזאת גרמה לי להתרחק מכל האנשים שאהבתי ואהבו אותי,גרמה לי למעוד שוב ושוב,אני לא מוכן שהיא תעשה אותו דבר גם לכם."

"אני יודעת,זה גם מה שאני אמרתי."

"כמובן שזה גם מה שאת אמרת." רטנה דניאל.

אלבוס חייך אליה ואמר "אני יודע שאת מאוכזבת דניאל,אבל המחברת הזאת היא רק מתכון בטוח לצרות.יום אחד עוד אספר לכם,אבל עכשיו אני רק מבקש שתחזירו אותה למקומה."

היא הנהנה,והארי אמר "אתה מבטיח לספר?"

"כן,עכשיו לכו למיטות." פקד דמבלדור.

הם הנהנו ויצאו משם,שותקים.

דניאל והארי הלכו בראש,מתלחשים,כשהמפה בידיהם,על ידם הלכה ג'יני,ידיה בכיסים והיא נועצת בהארי מבט של "אני מצטערת."

זה לא עזר להם.

רון והרמיוני הלכו מאחורה,כשרון מחבק את כתפיה.

"עשיתי את הדבר הנכון רון?"

"את לא בטוחה?"

"אני לא יודעת.."

"הם יתגברו על זה,אל תדאגי."

"תודה רון."

"אני אוהב אותך."

הם נכנסו לחדר המועדון,ג'ורג' לא היה שם.

הם שתקו והרמיוני אמרה "דניאל.."

"אנחנו נשכח את המחברת." אמרה דניאל פתאום,קוטעת אותה.

"לא נחזור לדבר בה שוב." הבטיח הארי.

והם עלו למעלה.

"אני מצטערת." לחשה הרמיוני.

אבל היא לא קיבלה תשובה.

למרות הבטחתם,הארי ודניאל לא יכלו לנטוש את המחשבת,למרות כל הדיבורים של הרמיוני שהם צריכים להתרכז בנבואה,ושזה מסוכן,הם היו מוצאים את עצמם מדברים עליה,חולמים עליה וחושבים עליה בלי הפסקה.היא פשוט הייתה מושכת מדי,מסקרנת מדי,ומסוכנת הרבה-הרבה יותר מדי.

במיוחד בשביל אנשים כמו הארי,שהיו לו יותר חברים מתים מחיים,או דניאל,שאפילו בגיל שנה לא הכירה את הוריה,והם לא הכירו אותה.

הם נתנו אותה להרמיוני,שהייתה היחידה שהייתה בעלת מספיק כוח רצון כדי לא לתת להם להביט בה,והם מצאו את עצמם מתכננים אלף ואחד דרכים לגנוב אותה ממנה.

אבל הרמיוני סיכלה את כל תכניותיהם.

"רק להציץ הרמיוני!!" התחנן הארי,מנסה שוב ושוב לקחת אותה מידה ברגע שלא תהיה מוכנה,בעוד דניאל מתגנבת מאחורה כדי לקחת אותה בעצמה.

"לא!" שאגה הרמיוני,ודחפה את הארי על הספה.

"אתם הבטחתם!" שאגה הרמיוני "אז תפסיקו עם כל הח.."

"הרמיוני." עשה רון תנועה קלה בראשו.

הרמיוני הסתובבה בדיוק בזמן כדי לראות את דניאל ושילחה לעברה קללת רגלי ג'לי מדויקת כתמיד.

"הרמיוני!" קראה דניאל "תורידי ממני את הדבר המזורגג הזה!"

הרמיוני גיחכה והורידה מדניאל את הקללה,והיא עצמה נפלה אל בין זרועותיו של רון.

"דניאל,דניאל דניאל.." צקצק רון בלשונו,עוטף את הרמיוני בזרועותיו "ואת קוראת לעצמך גנבת?"

הרמיוני הפליקה על ידו,ודניאל מיהרה לקום מהרצפה עליה שכבה עד עכשיו,ונראתה כועסת ומבוישת,כמו תמיד כשהזכירו לה את עברה כגנבת.

"הרמיוני שווה שלושה גלאי מתכות,שומר ומערכת אבטחה גם יחד." פלטה,מסמיקה באדום בולט "כשזה מדובר בגניבות,כמעט אי אפשר לעבור אותה."

"אי אפשר לעבור אותי." צחקה הרמיוני והתכרבלה בזרועותיו של רון.

ג'ורג' עבר שם,הביט בהם לרגע,והלך.דניאל לא התייחסה אליו בכלל,ושאלותיו המרובות של הארי נותרו ללא מענה,גם כששמעה אותן במוחה,וידאה שהוא לא יקלוט אינפורמציה.

"אתם צריכים להתעסק בנבואה,לא במחברת." אמרה ג'יני.

"ג'יני!" קרא הארי בזעזוע "חשבתי שאת בצד שלי!"

"אני בצד שלך הארי!" אמרה ג'יני "אבל המחברת הזאת מסוכנת."

"זה בדיוק מה שאני אמרתי." אמרה הרמיוני בשביעות רצון עצמית,שדניאל התפלאה שהיא לא מגרגרת כמו חתול.

הארי,ששמע את מחשבותיה,צחקק.

איש לא התייחס,הם כבר התרגלו שהארי ודניאל לא מספרים להם הכל.

אנחנו נגנוב את המחברת הזאת,אמרה דניאל במוחה.

בטוח.אמר הארי.

והם שוב הושיטו ידם אל המחברת.

השעה הייתה אחת בלילה,דניאל והרמיוני ישנו שינה עמוקה,בדיוק כמו שתכנן.

מצוין.

הוא התגנב לחדר,מוריד את הלחש מרגליו,ופסע בפסיעות שקטות לכיוון שולחנה של הרמיוני.

המחברת הייתה שם,בתוך המגירה,נעולה במספר כשפים ידועים.

לקח לו בדיוק עשר דקות (שעברו עליו בחרדה איומה שאחת מהן תקום,וששיקוי השינה לא יפעל) לפצח את הצופן,לחדור את המגירה המלאה כשפים רועשים,לתת שוב את הצופן ולקחת את המחברת,ידיו עטויות כפפות.

פתאום הוא שמע תזוזה מהמיטה של דניאל.הוא השתתק והביט לשם באימה.

זה לא היה חלק מהתכנית.

הוא הביט לכיוון מיטתה של דניאל,שהתהפכה על משכבה.

"אני מצטערת.." היא לחשה פתאום,והוא קפא על מקומו.

"אני לא אשמה ג'ורג'.." היא אמרה במבטאה הצרפתי

הוא נשם לרווחה,היא לא מדברת עליו.

"ניסיתי,באמת אבל אני אוהבת את..."

היא שוב התהפכה.

הוא התקרב אליה,מתחנן שתגיד את שמו.

בבקשה,הוא יעשה הכל כדי שהיא תגיד את שמו.

היא שוב התהפכה,פניה ללא המשקפיים היו יפות פי כמה,עם השיער השחור אדום המפוזר על הכר,וגופה הרזה והגבוה,הדק כמו נייר,שהיה חצי בתוך השמיכה וחצי מחוצה לה.

היה לילה נעים,רוח קלילה נשבה,מה שלא התאים כל כך לחודש יולי המחניק,ודניאל נרעדה מעט עם הבוקסר וחולצת הטריקו הגדולה עליה.

אפילו עם בוקסר וחולצה ישנה היא יפה.

"תגידי משהו..בבקשה.." לחש הוא.

היא שתקה.

"אם תגידי" הבטיח "אני אחזיר את המחברת ואתחיל איתך,אני אשכח מהכל."

היא המשיכה לישון,פניה המלאכיות מחייכות.

"אני אפסיק לעשות מה שאבא אומר לי,ואהפוך לאדם טוב,אני אפילו אפסיק להציק לפוטר,כלומר להארי,ברצינות."

לא הייתה תגובה,והוא עמד שם עם המחברת,מרגיש כמו מפגר.

"ידעתי שהיא לא תאהב אותי." חשב לעצמו.

ולמה שכן?היא התגלמות הטוב,הוא התגלמות הרוע,המשפחות שלהם,או מה שנשאר מהן אחרי שהוריהם של הפוטרים נרצחו ואביו גסס בבית החולים על שם הקדוש מנגו,לשמחתם של אנשים רבים מהחולים והרופאים,לא רק שלא אהבו זו את זו,אלה תיעבו זו את זו.

אבל הוא אהב אותה מהרגע שהיא נכנסה לחדר האוכל עם הארי לפני כמעט חודש.

ולא היה שום דבר שיוכל לעשות בעניין.

הוא זכר את ביקורו אצל אביו כאילו זה היה רק לפני עשר דקות,ושמע את קולו הרועד,המתנדנד בין החיים למוות.

"שיקוי שמחזיר לחיים דראקו?אתה בטוח?" שאל לוציוס,קולו בקושי נשמע מעל הצפצופים של המכונה בקדוש מנגו.

"מאה אחוז אבא." ענה דראקו,קולו שקט ובוטח,אבל מבפנים הוא רעד וגמגם.

בקדוש מנגו לא התלהבו לקבל את לוציוס,אבל כשהוא לא יכל לעשות לחש "אלוהומורה" פשוט,הם נאלצו בחוסר רצון בולט לתת לו מיטה.

לוציוס היה אחד מהמקרים הבודדים בהם הקסם עזב את הגוף בעודו בחיים מסיבה לא ברורה,משאיר אותו חלש ומרוקן כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר.לוציוס כבר בקושי הצליח ללכת,שלא לדבר על לחזור לפעילות,ודראקו ידע שבתור בן למשפחת מאלפוי לא יעבור הרבה זמן והוא יצטרך להיות לבדו בחיפוש אחר דרך להחזיר את וולדמורט לחיים.

למרות שדראקו העדיף לאכול זכוכית מלהודות בזה,הוא לא היה נלהב במיוחד לעשות את זה,אבל לא הייתה לו ברירה.

"קח את הספר באיזה שהיא דרך ילד." לחש לוציוס "בכל דרך."

"בסדר אבא."

"אני סומך עליך דראקו,אתה הבן היחיד שנותר לי."

"כן אבא."

"אתה תמשיך את מורשתה של משפחת מאלפוי,סידרתי גם שתתחתן בקיץ עם הבחורה ההיא פנסי מסלית'רין,זאת שאתה מחבב."

"תודה אבא,זה יותר מדי אבא."

"תזכור-אסור לך לסטות מהמורשת,זה הדבר היחיד שהחלאות האלה ממשרד הקסמים לא יכלו לקחת מאיתנו."

"אזכור אבא."

"וכשאמות.." אמר לוציוס בחלחלה "דבר עם הלורד,אולי בשבילי הוא יסכים לתת קצת שיקוי.."

דראקו הנהן,ונשבע בליבו שלא להגיד דבר ללורד.

"ודראקו?"

"כן אבא?"

"אני.." הוא השתעל "לא חשוב."

אפילו לקראת הסוף אתה לא יכול להגיד שאתה אוהב אותי אבא?שאל דראקו במוחו אבל לא העז להגיד את המילים בקול.

הביקור הסתיים במסירת נשיקות לנרקיסה,שישבה מעברו השני של הדלת מהיום בו הכניסו את לוציוס לבית החולים.

דראקו הנהן ויצא אל אימו,נתן לה נשיקה צוננת על הלחי והתעתק להוגסמיד.

והוא המשיך לעמוד שם,מתוסכל,מתוסבך,ולא ידע מה לעשות..

"דראקו.." היא לחשה,ובמבטא שלה שמו נשמע פשוט מושלם.

הוא נעצר,והביט בה,אבל היא המשיכה לישון,מחייכת.

"אני אוהבת אותך דראקו.." היא לחשה,פניה מביעות אושר עילאי

"אתה האהבה האמיתית שלי,אני מצטערת שהייתי כל כך טיפשה ולא הבנ.." היא השתתקה והתהפכה עם גבה אליו.

הוא חייך באושר,היא אוהבת אותו.

אותו,את דראקו.

הוא חשב שהוא הרגיש אושר בעבר,אבל זה היה כלום לעומת מה שהרגיש עכשיו.

הוא נשק לה בקלילות על מצחה,והחזיר את המחברת למקומה.

אני אקיים את ההבטחה שלי,חשב,לא אכפת לי מהמורשת.

הוא הפעיל מחדש את כל הלחשים בזהירות,ופנה אל הדלת.

הולכות להיות לי הרבה צרות עם אבא,חשב והתחלחל.

אכפת לך?חשב קול אחר במוחו.

ממש לא,השיב ליבו,שרקד סמבה מרוב אושר.

הוא נעץ בדניאל מבט אחד אחרון  ועזב.

הרמיוני קמה ממקומה,והכותונת שלה מרחפת סביבה ברוח הקלילה מהחלון.

"זה לא טוב." לחשה "זה ממש אבל ממש לא טוב."

ת"ב

נ"ב-אני טסה מחר לשבוע אז יהיה פרק רק שבוע הבא... 

הפרק הקודם		הפרק הבא