לילי וג'יימס

וואו- איזה פרק!!!
אבל- בחייכם, חבר'ה- תגיבו לי!!!!!!!!
אז: תהנו!!!

בן רגע כבתה השמחה.

האנשים המבוהלים נפוצו לכל עבר, ובפי כולם אותה השאלה-

מה נעשה עכשיו?!

 "רגע! עצרו!" צעקה לילי.

"אחרי כל הנאום זה אתם רוצים לברוח?

להשאיר את הטירה בידי וולדמורט?

שיהרוס אותה עם אוכלי המוות שלו? אל תהיו פחדנים!"

היא התנשמה בכבדות.

"גריפינדורים! הראו את אומץ ליבכם!

רייבנקלואים! הראו את חכמתם!

הפלפאפים! הראו את טוב לבכם ואת נאמנותכם להוגוורטס! קדימה!!"

לפתע נשמע קול נפץ.

הקסם המגן על הטירה מפני זרים נשבר.

החלונות התנפצו, ודרכם נכנסו אנשים בגלימות שחורות כלילה, בשרביטים שלופים.

"מי רוצה שאני אחסל אותו?! אה?! מי יעז להתייצב מולי?!?!"

צרח מישהו מאוכלי המוות שעמד בראש החבורה בקול גס עם שמץ טירוף בתוכו.

הוא וחבריו שאר אוכלי המוות החלו לירות קללות לכל עבר.

המדרגות המערביות קרסו בקול אנחה, ואבני האזמרגד נשפכו דרך שעון החול השבור של סלית'רין.

לפתע הופיעה משום מקום הפרופסור טרלוני, ובידיה ערמה מבעיתה של כדורי בדולח וספלים.

"קבלו את זה! ואת זה! וגם את זה!!"

צרחה בעודה משליכה אותם לכל הרוחות.

לילי ואיזבל נלחמו נגד אוכל מוות אחד, שירה קללות שהחטיאו את לילי ואת איזבל בהפרש של כחוט השערה, עד שגם הוא קיבל כדור בדולח בראש.

לילי ואיזבל יצאו החוצה, לעזור לאנשים שלא נראה כי הם מסתדרים להילחם.

הן הצטרפו לאליס, שנלחמה נגד פנריר גרבק, וניסתה לשתק אותו ללא הצלחה.

"אה!!!" צרחה אליס כאשר איש הזאב זינק לעברה בציפורניים מטונפות ,צהובות וכסוסות.

"שתק!!" צעק קול מאחוריהן. גרבק נפל לאחור ללא קול. אליס הסתובבה וראתה נער.

"אני פרנק. היי,"

"היי," היא לחשה, בעננים.

"אוי, שכחתי לדבר עם אמא שלי..היא אמרה לי לומר לה אם קורה משהו... כדור הזיכרון שלי אדום..."

הוא אמר והוציא מכיסו כדור זיכרון שנראה כאילו עבר הרבה נפילות.

"היי, גם לי יש כזה!" אמרה אליס. 

הוא סימן לה בעיניו והם רצו ביחד לטירה.

לילי ואיזבל משכו בכתפיהן.

פתאום נראה הבזק כחול ומיד לאחר מכן לילי הרגישה כאילו טפרים חדים ננעצים וקורעים את בטנה...

ראשה הסתחרר והיא צרחה בכאב...

היא הרגישה כאילו היא נשרפת חיה ואיברים מגופה נשברים...

ואז נשמעה צרחה רחוקה.

בין הכאבים הצליחה לילי להבחין שזהו קולה של איזבל- ואז הכול נפסק.

לילי שכבה כך על הדשא עוד מספר שניות, ואז נעמדה, מתנשפת.

"לעזאזל..." היא סיננה, "זה בטח היה קללת קרושיאטוס."

'אבל מי הטיל עליי את הקללה?' שאלה את עצמה.

כעת לא היה איש במדשאות.

'האיש הזה שקילל אותי..

אני חייבת לשחק אותה טיפשה ברמות, כדי שלא יקלל אותי שוב.

כאילו זה לא מעניין אותי מי קילל אותי.

לא להסתובב במבט בוחן, או להסתכל על השיחים בחשדנות.'

היא הסתובבה לכיוון שממנו באה הקללה, הביטה בו במבט מטומטם ומצצה את אגרופה.

אחר- כך היא החלה לחזור לכיוון הטירה.

לפתע היא שמעה קול נע בקצב קבוע שהרעיד את האדמה מתקרב אליה.

בין רגע היא הבינה למה איזבל רצה לטירה בחזרה.

'זה בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו... רק עוד דבר ענק על הכתפיים.'

והוא בהחלט היה ענק.

זה היה ענק בגובה עשרים מטרים, ולכן גם רחב וכבד כהתאמה לגובהו.

לילי נתנה לעצמה לשחרר צרחה קטנה והחלה לרוץ בקצב אשר לא חשבה כי לעולם תגיע אליו,

והענק החל לצעוד אחריה לעבר הטירה.

אנשים יצאו בפאניקה מהטירה, לראות מה קורה,

ולפתע מצאו את עצמם, כולל לילי, מוקפים בצבאות דרקונים רעים, טרולים מזוויעים, סוהרסנים מפחידים, וענקים מאיימים.

מכל שמות התואר האלון אפשר להבין שהם לא היו יותר מדי שמחים, עליזים, ששים לשלום וטובי לב.

המצב נהיה גרוע יותר ויותר:

מגדל האסטרונומיה קרס ע"י צעד של ענק,

חצי מהחממות היו מובערות באש הדרקונים

("אוי לא! הכפפות הכי מזעזעות שלי! עכשיו לא אוכל לאיים איתן על ילדים שלא מתנהגים יפה בשיעור!"

אמרה הפרופסור ספראוט) ,

כל חלונות הטירה נופצו בידי הטרולים,

והסוהרסנים, טוב, זה היה רק עניין של זמן...

ועדיין לא היה ברור לאן דמבלדור נעלם.

כעת היו שלושה קרבות מרכזיים באולם הגדול: סיריוס והפרופסור מקגונגל נגד בלטריקס לסטריינג',

הפרופסור סלגהורן וג'יימס נגד לוציוס מאלפוי,

ולילי נגד רודולפוס לסטריינג' ופנריר גורבק.

שאר האנשים נגררו אל הצללים עייפים ופצועים,

וצפו בעצב או בלהט בשלושת הקרבות החמים שהתרחשו על רקע בית הספר ההרוס,

כתמי הדם על הרצפה ואבני הבתים אשר היו מפוזרות בכל מקום.

לפתע נעלם ג'יימס אשר היה מעורב בקרב קשה עם לוציוס מאלפוי.

אף אחד לא הבין לאן הוא נעלם בפתאומיות שכזו, אך הבליגו על כך, והקרבות נמשכו.

לפתע זינק פנריר גורבק על לילי, שנסוגה לאחור.

היא דרכה על משהו, והיה לה חשש מאוד כבד שזו גופה.

היא רצתה להקיא ומעדה.

לגורבק נמאס לו מקרבות הקוסמים המטופשים האלה.

הוא רצה אוכל, והוא רוצה אותו עכשיו.

לילי הרגישה את הבל פיו המסריח על ירכה.

היא פחדה.

"עזוב אותה!"

פתאום עמד למולה ג'יימס, למרגלותיו גלימת ההיעלמות, וכיוון את שרביטו, מתנשף,לעבר ליבו של פנריר גורבק.

"אני אהרוג אותך!!"

צעק גורבק.פתאום השתרר שקט בלתי נעים.

כולם הפסיקו את מלאכתם.

נשמעה אוושת גלימה על מרצפות האבן, והלורד וולדמורט נכנס לאולם, מביט בהנאה גלויה למראה האנשים המפוחדים.

"עזוב אותו, גורבק.

הוא רק ילדון. זוהי האהבה שמשגעת אותו.

אני בטוח שאני הייתי רוצה להציל את החברה שלי- אילו היו לי רגשות כלפי מישהי."

"אילו היו לך רגשות בכלל." סיננה לילי בכעס מבין שיניה החשוקות.

הלורד וולדמורט הסתכל עליה והרים את סנטרה כך שהוכרחה להסתכל אליו.

"יש לך אומץ לדבר אליי ככה, את יודעת? באיזה בית את, הא?

בטח בגריפינדור, הבית שבו אנשים מוכנים למות בשביל משפט אחד אידיוטי וחסר- משמעות כמו זה שאמרת עכשיו."

הוא חזר ופנה אל כל האנשים שנמצאו באולם.

"בואו נגמור את הקרב הזה, אנשים."

הוא אמר בקול חלקלק ונוטף ארס.

"אני מציע עסקה.

כעת מישהו, מרצונו החופשי, יבוא לכאן ויתייצב מולי.

אנו נערוך קרב.

אם הוא יפסיד, אני אשלוט בעולם כולו, בהסכמת שר הקסמים, משרד הקסמים, בריטניה- כולם.

אם אני אפסיד, אבל באמת, אתם כבר תראו מה יקרה.

זהו דבר ממש מעולה בשבילכם,

ובגלל שאתם תרצו את זה כ"כ זה יהיה יותר מאתגר בשבילי, בוצדמים ובני תערובת שכמותכם!!!

אבל אין סיכוי שתנצחו, כך שאין סיכוי שתקבלו זאת!

כעת, מי מוכן להתייצב נגדי?!?!"

הוא שאל בכעס הולך וגובר.

"אני," נשמע קול שליו ומבין אלפי האנשים, יצא דמבלדור, הקוסם הגדול של כל הזמנים.

נעתקה נשימתם של אלפי אנשים.

"הו, דמבלדור... מזמן לא התראינו, הא?"

וולדמורט שיחק עם שרביטו.

הוא דיבר בשעשוע קל, אך עיניו הראו כי לפניו עומד קוסם שווה ערך לו.

"ובכן, טום, אני מניח שאתה צודק,"

אמר דמבלדור בשלווה וסרק אותו כמו בקרני רנטגן בעיניו הכחולות.

רבים השתאו:

מדוע קורא דמבלדור לזה- שאין- לומר- את- שמו טום?

'זהו בטח שמו האמיתי..' חשבה לילי בנבונות.

בעיניו של וולדמורט הייתה אש.

"אילו אני הייתי הכריש ואתה הטרף,

אני הייתי נהנה לשחק בך עד שתתעייף, ורק אז לטרוף אותך.

זה בדיוק מה שאני אעשה עכשיו."

הוא חייך ברשעות, ואז צעק בפתאומיות.

"קרושיו!"

דמבלדור חסם את הקללה מבלי להניד עפעף.

"לא יפה להשתמש בקללות שאין עליהן מחילה, אדון טום היקר...

או אולי אני צריך לקרוא לך הלורד טום...?

זה יותר מכובד, הלא כן?"

דמבלדור התנהג כאילו לא עומד לפניו קוסם מסוכן וחזק ביותר,

אלא תלמיד עם ביטחון עצמי מופרז קצת יותר מדי.

לילי ראתה וולדמורט התרגז מאוד.

רקתו בלטה כמו רקתו של החבר של פטוניה, מה- שמו... אה, כן, ורנון דרסלי.

אבל וולדמורט הסווה את כעסו ואמר בשלווה "אני חושב שהתבלבלת קצת בתפקידים, דמבלדור..

אני: הטורף, משחק עם האוכל.

אתה: הנטרף, מחקה למר גורלו.

אני חושב שהטורף שיחק מספיק עם הטרף שלו, זה נגמר.

ואם אתה רוצה מוות מפואר, לא חייבים לעשות את זה בדרך הרגילה, אתה יודע."

דמבלדור שתק אמנם, אך בעיניו יקדה אש אשר איש מן הנוכחים באולם הגדול לא ראה מעולם.

"אניחרוסה.." חייך וולדמורט.

לא קרה כלום, אך נראה כאילו הייתה תזוזה קלה באוויר שלפני דמבלדור, כמו שיש אוויר שרועד מעל אש.

וולדמורט נהג כאילו הכול עדיין מתנהל לפי תוכניתו.

"טינגורסיום."

הוא לחש בשביעות רצון ומולו הופיע גביע יין, רק שבתוכו לא היה יין, אלא נוזל ירוק, בוהק ולא מזוהה.

"אם תנסה להרוג אותי, מה שנכון, אני מניח שלא תהיה לי ברירה אלא להגן על עצמי.

ובמקרה המצער הזה- גם לפגוע בך."

אמר דמבלדור.

"אני לא חושב כך..."

אמר וולדמורט.

ג'יימס ראה שוולדמורט מותח בכוונה את הזמן בדיבורים.

'הוא מפחד לפגוע בדמבלדור', חשב.

"הרחף!" הוא צעק.

הגביע החל לרחף לעבר דמבלדור.

עברו לחישות תמהות בין קהל הצופים.

"מה הוא עושה?..."

"הוא לא יודע שלדמבלדור יש מגן?.."

אבל כל הלחישות האלה פסקו בבת אחת.

הגביע עבר את המקום בו היה אמור למנוע ממנו להמשיך להתקדם המגן.

"עגעדאור."

אמר וולדמורט בקול בלתי נשמע כמעט.

לפתע דמבלדור קרס על הרצפה, תשוש וחסר אנרגיות.

"מנוול..." חשבה לילי בכעס ובפחד מפני הבאות.

הגביע הטה את עצמו לעבר פיו של דמבלדור החלש והמבועת.

"לא!!!!!"

נשמעה צעקה... שתי דמויות מטושטשות רצו לעבר הגביע...

שתי ידיים שונות דחפו את הגביע...

הוא נשבר לאלפי רסיסים...

קול השבירה הדהד בכל רחבי האולם הגדול..

פניו של וולדמורט התעוותו בכעס.

"שוב אתם!?!?" הוא צרח את נשמתו.

לילי וג'יימס הביטו בוולדמורט בשנאה, והתנשפו.

לפתע הרגישה לילי כי התנשפותו של ג'יימס יותר ויותר כבדה.

הוא החל להתאמץ לנשום...

'מה קורה פה?!' מילאה זעקה את גרונה של לילי וחישבה לצאת החוצה.

ואז היא ראתה את זה... טיפה מהשיקוי הירוק הייתה על לשונו של ג'יימס.  

"אם כך, נשארנו רק את ואני.. חמודה."

אמר וולדמורט בשביעות רצון בעודו מביט מעבר לכתפה של לילי אל עבר ג'יימס הנחנק.

"נהניתי מספיק מהמופע... מלכת טרזה."

עיניה של לילי נפערו בפחד.

פיותיהם של הצופים נפערו.

"אבדה קדברה!"

הוא צעק.

 ואז הכול קרה מהר.

ג'יימס המשתנק הוציא מכיס גלימתו משהו ובלע אותו בכוחותיו האחרונים.

בן רגע נעלמה הכחלחלות החיוורת שלבשו פניו ברגעים האחרונים, והוא קם במהירות, כאילו נולד מחדש.

הוא רץ לעבר וולדמורט, שהיה בהלם, והוציא מכנף גלימתו משהו מנצנץ באדום- חרב האודם של גריפינדור-

לילי עשתה על וולדמורט קסם שגרם לכל תנועותיו להיות כמו בהילוך איטי וג'יימס הניף את ידו ודחף את החרב היישר לתוך בטנו של וולדמורט.

וולדמורט התקפל בזעקת כאב. דם היה בכל מקום.

הקללה הממיתה הגיעה כמעט לפניה של לילי ואז-

התנפצה.

אדונה לא יכל לתפעל אותה עוד.

החתך העמוק בבטנו של וולדמורט התרפא כבדרך פלא, אך הוא נותר חלש מאוד.

"עזרו לי..." הוא אמר.

כל אוכלי המוות שלו הרימו את אדונם בחרדת קודש.

"ובקשר אליכם- בוצדמים קטנים... אני אחזור.

זה עוד לא הסוף מבחינתכם..."

הוא הצביע באצבע רועדת אל עבר לילי וג'יימס.

 ואז הם התעתקו משם.

התפוגגו כאילו לא היו שם מעולם.

כאילו היו חלום בלהות שנגמר לפני הסוף מפני שהחולם התעורר.

לילי וג'יימס נעמדו.

לילי הביטה בעיניו של ג'יימס-

ובכתה באפיסת כוחות לתוך כתפו.

המווווווון תגווווווווווובות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא