ללמוד לבטוח בך מחדש

פרק 9:

"הרמיוני! הרמיוני!" היא שמעה בתוך חלומה. "קומי!"

'זה מוזר, זה לא מתאים לחלום' היא הרגישה שהחלום מתנדף, 'זה היה חלום כל כך נחמד' חשבה בזמן שהתיישבה על מיטתה, עדיין ישנונית.

"הרמיוני! בואי תראי", היא ניערה את ראשה במהירות כשזיהתה את קולו של הארי, יוצאת חיש מן האוהל, חוששת שקרה משהו.

"מה קרה?" שאלה בבהלה.

"תראי את מי מצאתי" הוא אמר בחיוך.

היא הסתכלה אל המקום בו האצבע שלו פנתה וראתה שם את רון.

'זה חלום מאוד מוזר' חשבה שזה המשך של החלום שחלמה, שבכלל עדיין לא התעוררה. הרי בכל לילה חלמה על רון, אבל הארי אף פעם לא היה שם ביחד איתם, ועוד שניהם רטובים לגמרי.

"היי" רון אמר בביישנות, מרים את ידו מעט ואז מתחרט. בולע רוק ברעש.

היא הרגישה צמרמורת למשמע קולו. נוכחותו של הארי והקור שחדר דרך הסוודר הדק שלבשה גרמו לה להבין שזה לא חלום. רון באמת שם, הוא חזר.

היא הרגישה את הכעס גועש בה, "שבועות על גבי שבועות שאתה נעלם לך ואת אומר 'היי'?" אמרה תוך כדי שליחת אגרופיה הקטנים על גופו, רוצה להכאיב לו כמו שהוא הכאיב לה. "התחננתי אלייך שתישאר!" קראה כדמעות של כעס עולות בעיניה, "ואתה בקושי הסתכלת עליי! בכלל אכפת לך מאתנו?!"

"הרמיוני" הארי אמר בקול שקט, מנסה להרגיע אותה ולמנוע ממנה להמשיך להכות את רון, "השמדנו את ההורקרוקס, תראי את התליון".

והיא אכן ראתה את התליון הרוס כליל משתלשל מידו של רון. "ואיך זה קרה פתאום?" וכשראתה את החרב של גריפינדור בידו השנייה של רון הוסיפה בכעס "פשוט מצאת את החרב בשום מקום או שהיא הייתה אצלך כל הזמן הזה?".

הארי סיפר לה את השתלשלות האירועים שקרו שהיא ישנה, ורון השלים את החורים שהיו אצל הארי. ובזמן שהם סיפרו ידיה משולבות על החזה.

היא לא הפריעה בזמן שהם עדכנו אותה, אך על פרצופה היה מבט לא מרוצה בעליל. הם סיכנו את עצמם, ובנס לא נפגעו. אחרי שהם סיימו היא לא אמרה דבר למעט לבקש בחזרה את השרביט שלה מהארי (מה שגרם לרון למעוד אחורה, פוחד שתטיל עליו קללה) והלכה לשבת ליד המדורה, מפנה להם את גבה. היא יכלה לשמוע את שניהם נכנסים לתוך האוהל. למרות שהשחר כבר כמעט עלה, היא נשארה שם עד שעת בוקר מאוחרת, מרגישה הקלה שהם לפחות לא קראו לה לחזור לאוהל.

היא חיבקה את עצמה, מנסה להרגיע את רוחה. עד כמה שרצתה לחבק אותו, להרגיש שהוא שלם, היא לא יכלה למחוק את מה שהוא עשה. הוא תמיד היה הסלע שלה, תמיד היה ברקע והיה אפשר לסמוך עליו בכל דבר. מתחלק איתה בדברים המעטים שיש לו בלי מחשבה, מקריב את עצמו בשבילה. אבל אחרי מה שהוא עשה היא לא הייתה בטוחה שהוא תמיד יהיה שם בשבילה, שאם המצב יהיה קשה הוא לא יעזוב שוב, ינטוש אותם בלי מחשבה בכלל, ללא קשר לנוכחות של חפץ עם קסם אפל או לא.

כשהשמש הייתה כבר באמצע השמיים, היא נכנסה לתוך האוהל והתחילה לארוז את הדברים שלה ללא מילה. הארי אסף במהירות את הדברים שלו ויצא להתיר את הלחשים שהגנו עליהם כך שיוכלו להתעתק.

"כן אכפת לי מכם" רון אמר בקול חרישי, מייחס להאשמות שלה מן הלילה. הוא הושיט לה את הצעיף שקשרה אז כדי שיזהה את המיקום שהיו בו אחרי שעזב.

היא לקחה את הצעיף בשקט, והוא יצא מן האוהל לעזור להארי.

הם התעתקו ליד נחל רדוד, מקימים את האוהל שלהם כך שיוכלו לשמוע את פכפוך המים גם מתוך האוהל. הארי יצא מן האוהל, נהנה לראות את המים זורמים.

הרמיוני הרימה מבט מן הספר שבו קראה כשרון הניח לפניה על השולחן ספל תה. "שלושה רבעים של מים, רבע של חלב וכפית סוכר. כמו שאת אוהבת". היא הופתעה שהוא ידע איך היא שותה את התה שלה, הרי אף פעם לא טרח להכין לה, אך זה לא מנע ממנה לשלב את ידיה, מסרבת לגעת במשקה.

הוא שם לב שהיא עדיין לא מוכנה לשוחח איתו ולכן לא התיישב מולה, אך זה לא ימנע ממנו לספר לה. "רציתי לחזור ברגע שעזבתי, או לפחות אחרי שהאופי הג'ינג'י שלי הפסיק להשתלט עליי" הוא ציחקק בעצבנות והפסיק כשראה שהמבט הקשה נשאר בעיניה של הרמיוני, "אבל התפסנים תפסו אותי, הם הבינו שאני קוסם ואני נמצא בבריחה, אז הם חשבו שאני בן מוגלגים או משהו כזה ושיוכלו לקבל עליי כסף. אבל הצלחתי לברוח מהם, לא בקלות, אבל הצלחתי".

הרמיוני קיוותה שהרגשות שהתחוללו בה לא נראו על פניה, היא לא הולכת לעשות לו חיים קלים, לא משנה כמה הקלה היא חשה, הוא עדיין פגע בה כמו שאיש לא פגע בה לפניו.

"עד שהצלחתי להשתחרר מהם וחזרתי למקום האחרון שבו היינו, כבר עזבתם. כ"כ קיוויתי שאני טועה וזה לא המיקום הנכון, גם אחרי שמצאתי את הצעיף שלך והבנתי שזו הדרך שלך לסמן לי שעזבתם, לא הסכמתי לקבל את זה. אני חושב שהלכתי שעות במעגלים ביער הזה, עד שהחשיך וכבר לא יכולתי להישאר. גם ככה זה היה מסוכן שהלכתי גלוי, תפסנים מסתובבים עכשיו בכל חור". הוא נשם עמוק, מביט בה במבט נכנע. "אני מצטער".

כשראה שהיא לא עונה, הוא לקח את הספל השני, עם התה להארי ויצא החוצה, חיוך קטן על שפתיו כשראה מזווית עיניו שהרמיוני שותה באיטיות את התה שהכין לה.

----------------------

למרות שהרמיוני עדיין בקושי דיברה עם רון, וגם כשכן עשתה זאת היא תמיד דיברה ברבים, מתייחסת אליו ואל הארי, האווירה באוהל השתפרה פלאים, הרבה יותר חיובית לפני שהתליון נכנס לחייהם.

רון, שהיה רגיל שמטפלים בו, אם זה היה בהגוורטס ואם זה היה במחילה, שמכינים לו אוכל ושדואגים לו, שינה את דרכו. הוא עכשיו טיפל, דאג, והכין אוכל לשלושתם. הפסיק להתלונן כליל, הלך לכפר הקרוב אליהם כדי להביא מצרכים, ובימים שהם התייאשו והרגישו כי לא ימצאו עוד הורקרוקס בחיים הוא ניסה למצוא דרכים חדשות לעודד אותם, להכניס אותם למרץ וקרא מדי פעם בספונטניות 'אנחנו יכולים לעשות את זה!'.

הוא לקח ספרי לימוד של הרמיוני והתחיל להתאמן על כשפים, במיוחד בזמן ששמר כדי לא לשבת בחוסר מעש. התלמידה שבה לא הרשתה לה לשבת בשקט כשהיא שמעה או ראתה את רון עושה טעות בהגיית הלחש או בנפנוף השרביט, ומידי פעם זרקה הערות בקול לאוויר כיצד מטילים נכון את הלחש הספציפי שעליו התאמן.

הרמיוני הרגישה איך לאט לאט המעטפת שלה נסדקת, שהיא כבר לא כועסת עליו כמו בעבר, אך עדיין לא הצליחה לראות בו את האדם בו בטחה יותר מכל, אפילו יותר מאשר עצמה.

תגיבו ותעירו... טוב? :)

הפרק הקודם		הפרק הבא