היא עושה לי כיף בבטן.

הפעם כתבתי מנקודת המבט של הבחורה, אולי משהו שהיא כתבה ביומן שלה, או משהו כזה...

תהנו!!!

~~~~~~~~

אני יודעת שזה התחיל ממשהו תמים, אחזתי לו ביד או הבטתי בו בשיעורים.

אבל אחרי כול הזמן הזה זה כבר לא היה תמים.

זה נהיה מלא תשוקה ואהבה וחסר גבולות.

היינו נאבקים בשפתינו, לא עוצרים כדי לקחת אוויר.

הנשיקות היו סוחפות ולשנינו היה קשה להוריד אחד מהשנייה את הידיים.

אחרי שבוע ארוך של מבחנים בו לא נפגשנו לבד, אפילו לא לרגע, הוא התנפל עליי כאילו אני כול מה שמשאיר אותו חי.

הוא נישק ומצץ ונגע וליטף וידעתי שהוא זקוק לי, ידעתי שברגע הזה אני כול מה שהוא צריך.

וגם אני הייתי זקוקה לו, שינשק וירגיע וילטף ויאהב.

הייתי זקוקה למבט הנוקב שלו ולעיניים שלא מפסיקות להסתכל מסביב.

הייתי זקוקה שיחזיק אותי קשורה לקרקע, למציאות.

והוא החזיק אותי, מספיק חזק כדי לשמור אותי קרוב אך מספיק רפוי כדי לשמור אותי באוויר. הוא שמר עליי ולא נתן לי ללכת לאיבוד אבל נתן לי לעוף. וזה היה קסום.

ועכשיו, הוא הסתכל עליי מלמטה במבט משועשע, הוא שוב הרים את ראשו כדי להדביק נשיקה רכה על שפתיי. הוא הניח את ידו של המותן שלי ומשך אותי עליו, מלטף את שערי העבה בידו הפנויה. הוא ידע בדיוק מה לעשות, איפה להניח את היד ואיך לנשק את שפתיי כדי להוציא ממני אנחה קטנה, יבבה של עונג.

ונישקתי אותו חזרה, את שפתיו ואז את הלסת שלו ואת האוזן שכול פעם שנוגעים בה הוא מתקפל, האוזן שכל כך קל לדגדג.

כל מה שחשבתי היה כמה אני מאושרת, כי פעם ראשונה בחיים שלי אני לא הילדה המוזרה, אני לא הילדה שלא מצליחה בכלום, אני לא הילדה שצריכה לחזור הביתה כל יום כי היא התחילה לבכות בחדר של המורים.

אני לא הילדה שהייתה בגיל אחת עשרה, אני גדלתי והשתנתי והתאהבתי.

הכול פה, בהוגוורטס.

ואני סוף סוף מצאתי אדם שמכיל ומבין אותי, אדם שלא רק יודע אלא גם מקבל, שלא רק מכיר אותי אלא גם נהנה מההיכרות שלנו. אדם שאוהב אותי עם כול השריטות, וכול הפגמים.

אני לא בטוחה שאני אמצא עוד מישהו כזה אבל זה בסדר כי הוא, האדם שכבר מצאתי, הוא האחד.

הפרק הקודם		הפרק הבא