כוח הקסם היהודי

בס"ד

חברים, בצער רב וביגון קודר אני נאלץ להודיע שבכוונתי לנטוש את הפאנפיק "כח הקסם היהודי" ואת הפורטל בכלל. העומס המטורף שעובר עליי בשילוב עם חוסר מוזה משפיעים עליי לא מעט, ולאחר התלבטויות רבות החלטתי לסיים את זה כאן. תודה לכל העוקבים ולכל שלושת המגיבים שמדי פעם מואילים בטובם לומר משהו בניגוד לשאר הקוראים שקוראים בלי להגיב. אין ספק שיש לכם חלק בפרישה שלי. שלום ולא להתראות!!

סתם, סתם, נראה לכם? תסתכלו על התאריך, היום אחד באפרילללל!!!!! אני לא אעזוב אתכם לעולם! לפחות עד שאגמור את הפאנפיק הזה! יואו תודו שהאמנתם לי! זה היה ממש אמין, נכון? וזה שרואים את הפרק מופיע פה מתחת בכלל לא אומר שהמתיחה שלי לא אמיתית. האמנתם לי, נכון? נכון? נכון??? מה זאת אומרת לא האמנתם לי? טוב, יאללה פרק...

הלילה ירד על הג'ונגל וכל חיות הטרף יצאו ממחבואיהם.

"סלביו הקסיה!" החל שת בהטלת לחשי הגנה סביבם, "פרוטגו טוטאלום! מופליאטו!"

"תמיד מופליאטו הזכיר לי מופלטות," הודה דודו במבוכה.

"דודו, אתה מפריע לנו להקים מחנה!" נזפה בו עדנה.

"אבל מסביב לתיבה הזאת?" שאל דודו והצביע על תיבת העץ, "רק אני מרגיש לא בנוח לידה? כאילו יש לה אנרגיות רעות..."

"אוי, דודו, אתה סתם מדבר שטויות," אמר שת בחיוך, "רואה? אני הולך לפתוח את התיבה ולא יקרה לי כלום!"

"שת, אני במקומך לא הייתי..." ניסה דודו לעצור אותו, אבל שת פתח את התיבה בקלילות.

"רואה, דודו? אין שם כלום!" אמר שת בחיוך. מיד יד שורה וגדולה יצאה מתוך התיבה, דחפה את שת פנימה ונתנה לתיבה להיסגר כששת בפנים.

"לא! שת!" צעק דודו, "חייבים לעשות משהו! עדנה, בואי ניכנס פנימה וננסה להציל אותו!"

"עדיף שנישאר כאן למקרה שאחרים יבואו," אמרה עדנה, "ואני חושבת שאנחנו לא נסתדר שם טוב יותר מאשר שת. הוא בא עם ניסיון במצבים כאלה."

הילל ושיר, לעומת זאת, לא זו לראות את הלילה. הזבוב הענק הוציא מתחת לידיו האנושיות זוג סכינים ארוכים, עבים וחדים.

"מה זה?" שאל הילל המפוחד.

"זה נראה קטלני," אמרה שיר בחשש.

מול כל אחד מהם היה סכין שחור ומשונן. הזבוב זמזם בעוז והוריד את אחד הסכינים ישר על הילל. הסכין חצה את ליבו של הילל.

"לא! הילל!" צעקה שיר בפחד.

"אוי, שיר, אני לא יכול למות, שכחת?" הוא הרגיע אותה, "למרות שאני סובל מכאבי תופת."

"ממש פחדתי, הילל," אמרה שיר, "ורציתי לומר לך, אם אני אמות אני רוצה למות נקייה."

"מה זאת אומרת?" שאל אותה הילל.

"אני רוצה למות בלי שאני שומרת סודות מפניך או מאף אחד אחר," אמרה שיר.

"את עומדת לגלות את השם והגיל שלך?" שאל הילל.

שיר חייכה. "לא סודות שמסכנים את בטחון המדינה," היא אמרה לו, "משהו שיותר קשור אלינו... אל שנינו..."

"שיר," ענה לה הילל, "אם יש לך משהו שאת רוצה להגיד פשוט תאמרי, הסבוב הזה לא נראה לי ידידותי במיוחד."

"הילל," שיר ענתה לו, "בפעם הראשונה שנפגשנו, אני הרגשתי ש..."

בזמן ששיר והילל דיברו כשסכנה מרחפת מעל ראשם (תרתי משמע), רומי לא בילתה בנעימים. נטע וענבר כבלו אותה והובילו אותה לכפר אדני השדה - מאות אדני שדה פראיים שגרים בבקתות בוץ ולבושים בערך כמו נטע וענבר אם בכלל לבושים.

הערב ירד על קרחת היער שבה גרו אדני השדה ואת רומי הניחו בתוך קדירה רומי עצמה נותרה קשורה בפנים.

"אתם עומדים לבשל אותי?" היא שאלה בפחד וזכתה להנהון וחיוך מטורף מנטע.

"לא!" היא מחתה.

"חבריי, אחיי, אדני השדה!" נטע קראה בקול ואדני שדה התקבצו סביבה, "ברגע זה ממש יורד הערב! היום לא נלך לישון רעבים! כי הלילה, גבירותיי ורבותיי, אנחנו מקריבים קרבן אדם!"

אדני השדה הריעו ורומי חששה לחייה בפעם הראשונה אי פעם. היא מעולם לא חשה חרדה כזאת.

"הביאו את המים החמים!" קראה נטע וגיגית מהבילה התקרבה אליהם, מוחזקת על ידי אדן שדה קשיש ומזוקן.

"תנו לי לשאת מספר מילים לפני כן!" הוא ביקש.

כולם נאנחו.

"שיהיה קצר, תרח," מלמלה נטע.

"על מה את מדברת נטע?" התקומם תרח, "אני תמיד מדבר קצר!"

"תסיים לפני הזריחה בבקשה," היא המשיכה.

תרח החל לנאום. הוא דיבר על היסטוריית אדני השדה ביבשת אמריקה, על מפגשם עם הילידים, על התמודדויותיהם עם איתני הטבע ועל התקווה לימים טובים יותר. רומי הקשיבה לנאומו קשב רב כי כך היא נחשפה לתרבות שלא הכירה, אך נראה היה כאילו כל אדני השדה כבר הכירו את נאומו של תרח בעל פה.

"והלילה אנו ניצבים בפני הרגע המרגש ביותר שידע הכפר שלנו מאז ומעולם!" תרח הריע, "כי הלילה יזכו כל תושבי גילגליה למנת בשר טעימה ומזינה!"

"גילגליה?" שאלה רומי, "איזה שם משונה."

"הביאו את המים החמים! ואל תשכחו את חמאת הקקאו!" הוא הכריז ומגוון סוגי אבקות ושמנים נשפכו על רומי.

"אל תשתמשו בכל התיבול שלנו, ייתכן ובאו עימה עוד בני אדם!" העירה נטע.

"אוי ואבוי," חשבה רומי, "בטח כולם משתגעים מדאגה..."

הילל ושיר נותרו במצבם הסטטי. הם הזדעזעו לגלות שעיניו של הסבוב זוהרות בחשכה.

"הילל, מהפעם הראשונה שראיתי אותך לא בדיוק הבנתי אותך, לא הכרתי אותך," היא אמרה לו, "אבל עם הזמן התחברנו, ואני מרגישה שאני..."

"שיר," אמר לה הילל בחיוך וברגישות, "הכל בסדר. באמת. אני מרגיש שהעבודה המשותפת שלנו גרמה לי להבין יותר את עצמי. אני מרגיש הרבה יותר פתוח ומשוחרר איתך כמו שלא חשתי עם אף אחת בעבר."

"הילל," אמרה שיר, "אני לא יודעת איך לומר לך את זה בלי שזה יהיה ישיר מדי..."

"גם אני לא," ענה לה הילל, "למה שלא נגיד שנינו את מה שיש לנו לומר באותו הזמן?"

שיר חייכה באישור.

"שלוש," הוא ספר לאחור.

"שתיים," היא המשיכה.

"אחת!" אמרו שניהם.

"אני אוהב אותך," אמר הילל.

"אני אוהבת אותך," אמרה שיר באותו הזמן.

"אם לא הייתי משופד לקרקע הייתי מנשק אותך," אמר הילל במבוכה.

"למזלך אני לא משופדת," צחקה שיר, "ואני ממש שמחה שאמרנו את זה והתוודינו על הרגשות שלנו אחד בפני השניה."

הזבוב לא אהב את הרגע הזה משום מה. הוא הוריד את הסכין השני ופילח את גופה של שיר. הדם השפריץ מליבה לכל עבר, ושיר נותרה דוממת. רוח החיים שלה עזבה את גופה החיוור וחסר האונים והילל נשאר לבדו, עם אהובתו שאינה עוד.

"לא!" הוא צער בזעזוע, "שיר!"

אך דבר לא עזר. שיר שכבה פרקדן ללא ניע וחרקי הג'ונגל כבר החלו לזלול את גופה המת.

"לא! זבוב מרושע! איך אתה מעז להרוג את אהובתי!" רגז הילל וניסה להגיע לשרביטו, אך כשל כיוון שהיה משופד לקרקע.

"אתה לא תישאר כאן לנצח," אמר הילל, "ואני כן. כי אני לא הולך למות בקרוב..."

שרו של ים התכונן לספר את סיפורו לעומר, אלא שעומר עצר אותו רגע לפני כן.

"אני מרגיש... כאב ראש..." אמר עומר חלושות.

"אוי," אמר רהב, "מה קרה?"

"זה כאילו..." אמר עומר, "כאילו... מן בחילה כזאת.... כאילו יש לי על הראש משהו ממש כבד..."

"זה הלחץ," אמר רהב, "אנחנו נמצאים באיזור ממש נמוך מתחת לאוקיינוס. הפתיע אותי איך לא חשת בזה בזמן שצללת הנה או בכל הזמן שדיברנו. כנראה הכישוף שסייע לך פה פג."

"מה זה אומר?" שאל עומר בקול צרוד ועייף.

"שאם לא תצא מכאן אל פני הים תוך כמה דקות," הזהיר רהב, "אתה תמות."

"אבל איך אני עושה את זה?" שאל עומר.

"אני שרו של ים," ענה רהב, "אני יכול לשלוט בים. אני אוכל להעלות אותך לשם במהירות מספיקה."

"אז בוא נעשה את זה..." אמר עומר בקול חלש כל כך שרהב כמעט לא שמע.

"אני לא יכול סתם כך, אני צריך לקבל אישור מהממונה עליי," ענה רהב.

"מי זה? אני אדבר איתו..." מלמל עומר לפני שהתעלף.

"מי זה כבר יכול להיות? אלוהים! השם!" ענה שרו של ים, "עומר? אתה שומע אותי? עומר?"

עומר המעולף לא ענה.

"אוי ואבוי," אמר רהב, "אין ברירה. אני אשגר אותו דרך הים בתקווה שלא יקרה לו משהו בדרך..."

וכך הוא הוציא את עומר מהמקום המקורה בו היו והעלה אותו לים. ועומר עלה מעלה מעלה...

עדנה ודודו המודאגים לא ידעו מה לעשות, כשלפתע התיבה נפתחה ומתוכה נפלט שת. אבל הוא היה רזה, חיוור וחולני וללא רוח חיים.

"שת!" קרא דודו בלחץ. עדנה מיהרה לעברו ובדקה סימני חיים.

לאחר בדיקה של כמה שניות היא הודיעה: "הוא מת. לא יודעת המ הרג אותו. כאילו מישהו לקח ממנו את החיים והחזיר אותו כך."

"אוי לא! מה נעשה?" שאל דודו.

"איך נודיע לכולם?" שאלה עדנה, "אם נמצא אותם... אם הם עוד חיים..."

רומי מעולם לא תיארה לעצמה שהיא תגיע למצב שבו מאות אדני שדה חגים סביבה וקוראים קריאות טקסיות שבטיות. היא רקאתה אותם קופצים ומשתוללים, כמה מהם עמדו בצדדים ותופפו בעוז על תופים מרעישים וצרחות שמחה נשמעו. היא ראתה את חלקם מושחים אלה את פניהם של אלה בצבעים מוזרים ואת ענבר עומד בצד, מביט אל האופק.

"ענבר!" היא צעקה לעברו, "תעשה משהו! תציל אותי!"

ענבר הביט בה לדקה ואז הסיט את מבטו לעבר כוכבי השמיים. תרח ניגש אליו ואמר, "ראות טובה היום. לפי הכוכבים יהיה קרבן טעים."

רומי הייתה דביקה וסרוחה בתוך כל האבקות והשמנים ששפכו עליה.

"הדליקו את האש!" ציוותה נטע ורומי ראתה כמה אדני שדה מדליקים אש תחת הקדירה. רומי הרגישה את האוויר מתחמם לאט וראייתה התערבלה.

"לא..." היא אמרה, "זאת אי הבנה... אל תבשלו אותי..."

אדני השדה צחקו ורומי החלה להזיע. כבר היה ממש חם ולח והמים נשפכו לתוך הקדירה. מים חמימים ונעימים שהתחשק לרומי לצלול פנימה ולהתחמם להנאתה.

המים החלו לבעבע כמו ג'קוזי נחמד או סאונה נעימה.

"וואו... מה זה?" היא שאלה בחולמניות כשאחד מאדני השדה השקה אותה בשיקוי כלשהו והיא חשה מנומנמת.

"זה כדי שתסבלי יותר!" הוא לחש באזנה.

"לסבול... כן..." היא אמרה בישנוניות.

תוך רגע מפרטורת המים עלתה והיא חשה כוויה בכל חלקי גופה.

"איי!" היא התעוררה, "זה חם! תנו לי לצאת! תנו לי לצאת!"

"הם הכי טעימים כשהם נלחצים!" התמוגגה אדנית שדה אחת.

"זאת תהיה הנקמה שלנו בבני האדם על כך שלא העלו את אחינו במזרח התיכון לתיבת נוח!" קרא אדן שדה אחר.

"לא! זה כי לא יכולתם לעלות לתיבה בלי להתנתק מהאדמה! לא!" רומי מחתה אבל איש לא האזין לה. היא כבר לא הרגישה את פלג גופה התחתון. וכך, ללא שרביט, רומי הבינה שהסוף קרוב. ריח בשרה הצלוי הגיע לאפה ואדני השדה רקדו ושרו בפראות סביבה.

"לא! לא!" היא צעקה כשאחד מהם, חמוש בכף מתכת גדולה, הטביע אותה בתוך המים. רומי הרגישה שהאוויר שלה הולך ואוזל ואת פניה צורבות. החולשה שחשה קודם שבה אליה יחד עם כאב חד וחזק. ראייתה אט אט היטשטשה ורומי הרגישה כיצד נשמתה עוזבת אותה בעצלתיים ושבבה למקום ממנו באה, מותירה את הגוף החרוך להתבשל ולהתכלות...

כשעומר התעורר מעלפונו הוא היה בתוך מי האוקיינוס המלוחים.

"איך הגעתי הנה?" הוא חשב, מופתע, ונתן לאוויר לצאת מראותיו. הוא הבין את הטעות שעשה ועצר את נשימתחו, מסתמך על מעט האוויר שהיה בריאותיו והחל לשחות מעלה. נקודת אור קטנה הייתה שם, ועומר הסיק שאלה פני הים.

רק לפני רגע הוא טס בשטיח מעופף לעבר דרום אמריקה. הם היו ערוכים ומוכנים לקראת המסע. איך זה קרה לו? האם המשימה נכשלה?

האוויר היה דל ועומר הרגיש שהוא אינו מתקדם לעבר האוויר הצח שממתין לו למעלה, לא משנה באיזו מהירות הוא שוחה. ריאותיו הנפוחות מהלחץ כאבו והוא חש שהן עומדות להתפוצץ אם לא ייקח נשימה עמוקה. אז מה אם הכל מלא מים, רק לפתוח את הפה ולקחת אוויר...

עומר לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי. הוא פתח את פיו ונשם, מצםה לאיזשהו נס. אבל רק מים נכנסו פנימה. מים שסתמו את דרכי הנשימה שלו. בזה הרגע עומר הבין שהגיע לסוף.

זו היתה דרך קצת מוזרה למות. עומר עצם עיניו וכל מה שהספיק לעשות ולא לעשות בחייו הקצרים חלף אל מול עיניו. הוא חייך לעצמה כשחשב על כל האנשים שריחמו עליו. אם זה היה כי גר לבדו עם אימו המשונה והמסתורית, אם זה כי שובץ בבית רהב או בגלל ציוניו שבתחילת לימודיו בעפלי"ם לא היו מקור גאווה. אולי בגלל התדמית שאפפה אותו משום מה, של הנער עם האופי הקשוח והמחוספס. לא משנה כמה ניסה להוכיח להם אחרת, כך הוא נתפס בעיני הכלל - הנער המקלל, האלים. רק מעטים הכירו את עומר הרך, הרגיש והדואג. אילון היה אחד מהם. עומר לא ידע מה יש לו מהילד הזה, שהתנהג כמו אחיו הקטן וחסר האונים. דמעות עלו בעיניו של עומר כשנזכר בזה - כנראה שהמליחות של מי האוקיינוס הייתה גבוהה - אבל הוא הרגיש שלא אמר את כל מה שהיה לו לומר בפגישתם האחרונה. ומה עם רומי? הוא חש כל כך בנוח בנוכחותה. הוא קיווה שהיא בסדר, שאיפה שהיא לא נמצאת - שתהיה במקום חמים ונעים, מוקפת באנשים נחמדים שיעזרו לה. כי היא ראוייה לזה. למרות שנאלצה להתמודד עם אנשים קשים בבית רהב היא שמרה על שמחת החיים שלה והקרינה זאת גם על עומר. הוא גם זכר להכיר תודה למוריו בבית הספר. אם מאז ומעולם מורים היו מצד אחד של המתרס ותלמידים מהצד השני, לא כאלה היו המורים מעפלי"ם. טוב, אולי חוץ מחיליק. הוא זכר את מורי בית הספר דנים איתו ועם אילון בגובה העיניים כיצד עליהם להגן אלה על אלה. הוא זכר את המנהלת מקריבה את חייה למענם ואת שרית גורביץ שעזבה את ביתה ונסעה יחד עם עומר לבית החולים עם אילון חסר ההכרה. וניר, ניר השאיר את אשתו ההריונית בבית הספר ונסע יחד עם תלמיד שבכלל לא לומד בבית שלו. מסירות נפש כה גדולה הייתה להם, ועומר הצטער שלא הספיק להודות להם.

היה משהו מרגעי בחשבון הנפש שערך עם עצמו בשלווה הזאת, בידיעה שלא משנה מה יעשה, גורלו כבר נחרץ. וכך, שליו ושקט יותר משהיה אי פעם בעבר, ובעיקר, שלם עם עצמו, עומר הרגיש בנוח עם העובדה שהוא מוצא את מותו. אמנם זה היה במקום שכוח אל שאיש לעולם לא ימצא אותו, וכנראה ישכחו אותו בלי אילון שידאג לזכור אותו ובלי רומי שבטח אבודה לה אי שם, וישראל והגולם ימצאו פראיירים אחרים... הוא לא יחסר לאף אדם, זה בטוח. אבל למרות כל זאת, הוא הרגיש כאילו זה הרגע המושלם והנכון למות. הרגע הייעודי עבורו. הרגע של עומר.

ניר עדיין היה קשור לאותו זקיף, וניר שעמד מולו לא הפסיק להכות אותו ולהפעיל עליו מניפולציות רגשיות ושכליות בנוסף לאלימות.

"החברים שלך מתים," אמר אשמדאי לניר המדמם, "רומי מתה, שיר מתה, שת מת, עומר מת, דודו ועדנה בדרך לשם, ובהילל נצטרך לטפל... עכשיו גלה לי הכל!"

"לא אגלה לך כלום," אמר ניר, בקושי זוכר מה אשמדאי בכלל רצה ממנו.

"גם לא אם אהרוג אותך?" המשיך ניר שמולו לשאול אותו, "או את הבן שלך שעוד לא נולד?"

"אם אמות, אמות בכבוד," אמר ניר, "ואתה לא יכול לגעת בבן שלי כי הוא בארץ ישראל. ויש עוד משהו אחד ששכחת ממנו."

"מה אני יכול לשכוח?" צחק אשמדאי.

"מה התאריך היום?" שאל ניר וירק שן שבורה מפיו הפצוע.

"מ... מה זאת אומרת?" שאל אשמדאי.

"לא התאריך פה, בסיפור," הסביר ניר, "התאריך בעולם האמיתי שבחוץ."

"מה? על מה אתה מדבר?" שאל אשמדאי המבולבל, "אתה לא אמור לשבור את הקיר הרביעי..."

"התאריך הוא אחד באפריל אלפיים ושבע עשרה," אמר ניר, "אחד באפריל."

"אז?" אשמדאי שאל, "מה אתה מנסה לומר בזה?"

"מה שאני מנסה לומר הוא שכל הפרק הזה, מתחילתו ועד סופו, הוא מתיחה לאחד באפריל. הוא לא חלק מהעלילה. כל מה שכתוב פה לא קרה. אתה לא מענה אותי והם לא מתים."

"אתה צודק!" הריע אשמדאי, "אחד באפריל שמח!!!"

"אני מניח שהקוראים החכמים שלנו בוודאי שמו לב שלא יכול להיות שהפרק הזה הוא פרק אמיתי, הרי לא מעט דמויות מתות בו," אמר ניר, "ובכל זאת זה המעט שיכולנו לעשות כדי לציין את המאורע. לא בכל פעם מתפרסם פרק באחד באפריל."

"אז מתי הסיפור ממשיך?" שאל אשמדאי.

"העלילה ממשיכה בפרק הבא, פרק עשר, בדיוק בנקודה בה עצרנו בסוף הפרק הקודם, פרק שמונה. כל מה שהיה פה הוא לא חלק מהעלילה ומעולם לא היה חלק מהסיפור,כך שמצידי יכולים לדהור פה מאה פילים ורודים וזה לא באמת ישנה משהו. כי הפרק הזה הוא פרק מיוחד."

הסתכלו על התאריך - היום אחד באפריל! אלא אם כן אתם קוראים את הפרק אחרי השעה 12 בלילה או בכלל כמה ימים אחרי זה ואז המומנטום אבד... אבל בכל מקרה הפרק עלה בתאריך 1/4/17 וזאת הייתה המתיחה הצנועה שלי לאחד באפריל. האמנתם? לא האמנתם? ספרו בתגובות! ואם עוד לא הבנתם, כל מה שקרה בפרק הזה לא חלק מהסיפור.

אחד באפריל שמח!!! העלילה תמשיך בפרק הבא :)

הפרק הקודם		הפרק הבא