על כנפי מלאכים

אור חדר לי את העפעפיים והאיר אותי, ניסיתי להתיישב במקומי אבל גל כאב תקף אותי מאזור הבטן. פלטתי גניחה "מה קורה כאן?" שאלתי את האויר "אל תזוזי, הפצע שלך יותר חמור משלי" הפנתי את הראש וראיתי את ג׳וש נשען על קיר כשהוא חצי שוכב.

"מה קרה לך?" שאלתי בטשטוש "התקפה של זאבים, שברתי את הרגל דיי קשה, מזל שנט חבשה אותי" שמתי לב שהרגל של ג׳וש הייתה מקובעת עם שניי מקלות מטאטא ומגבות, "איפה נט?" הרגשתי כלפיה אחריות-כאילו היא אחותי הקטנה ואני צריכה לדאוג לה, אבל ההרגשה הזאת הייתה מוכרת לה מאיפשהו.

"הלכה לסופר להביא לנו קצת משככי כאבים ומים" "היא לא נפצעה?" שאלתי בפליאה "איך את חושבת שהגענו לאזור הזה של העיר המיותרת הזו?בעזרת אלוהים?" הוא שאל בציניות וצחקק "אה, לא חשבתי על הקטע הזה".

ישבנו ככה עוד עשרים דקות, ג׳וש זמזם שיר "איך קוראים לשיר הזה?" שאלתי מתוך שעמום "את באמת לא מכירה את השיר הזה?" הוא שאל בפליאה "תכף תגידי שאת לא מכירה את חברים" הוסיף בסרקסטיות.  "מה זה ׳חברים׳?" שאלתי בחוסר ידע "את לא ראית חברים?! אני בשוק אפילו אנשים חסרי זיכרון צריכים להכיר את הסדרה הזאת" הוא היה בהלם גמור והתחיל לחפור לי על הרעיון של הסדרה "יודע מה נראלי ראיתי פעם את התוכנית הזאת" אמרתי בתקווה להשתיק אותו מעט.

"לפני כמה זמן נט יצאה?" "שעה וחצי בערך, למה?" "וזה לא נראה לך שזה לא בסדר שמישהו הולך למכולת במשך יותר משעה וחצי?" "כשאת אומרת את זה ככה אולי כדאי שנבדוק מה איתה" "אתה ממש גאון הדור אה?" "תמיד הייתי ותמיד אהיה" הוא הוסיף וקם בעזרת מקל הליכה מאולתר. "נו אתה עוזר גם לי לקום?" "אני לא בטוח שזה טוב בשבי-" "פשוט תעזור" קטעתי אותו ומשכתי את עצמי בעזרתו לצורת עמידה "ועכשיו לחנות" אמרתי והתחלנו לדדות ביחד.

תוך רבע שעה של הליכה הגענו לחנות היחידה שהייתה במרכז מסחרי מאוד ריק ומבעד לחלון של החנות ראינו את נט יושבת מקופלת. נכנסנו וג׳וש שאל "נט מה קרה?" "אני רוצה הביתה" היא אמרה כמעט בלי קול ונזכרתי שנט עדיין ילדה קטנה, מה לילדה קטנה ולחימה בזאבים וריפוי שברים "נט בואי נלך" אמרתי בשקט והקמתי את נט.

בדרך החוצה בהחנות הייתה טלויזיה קטנה ששידרה חדשות, היה דיווח חדשות ותמונה של נט "רגע נט זאת לא את?" ג׳וש שאל בחוסר טאקט אופייני לבנים, בעתבה דווח שעדיין לא נמצאה גופת הילדה הקטנה מפיצוץ הגז באחוזה ושלווית האם שהייתה שחקנית עבר מפורסמת תצא היום בשעה שלוש ורבע. נט נשברה לי בבכי על הכתף ושלחתי לג׳וש מבט נוזף.

יצאנו מהחנות והמשכנו לחצות את העיר הנטושה ששהינו בה.

אני מודעת לזה שהפרק קצר וכתוב די נורא, הייתי במחסום כתיבה ואשמח שאנשים הצטרפו אליי בכתיבת הפיק

הפרק הקודם