לחזור

רק הערה, אתם כבר הבנתם שזה פיק ארוך נכון? זה לא ייגמר בשניים-שלושה פרקים הקרובים...

פרק תשיעי: שואבי-הקסם
שר הקסמים סגר את מטרייתו ברגע שנכנס להוגוורטס, כל מעיל הגשם השחור שלו היה רטוב, אך כאן היה חמים ונעים. מאחורי עמד יועצו האישי, ג'וש מנדלה. שני הילאים הלכו לצידו.
לשר הקסמים היה שיער ג'ינג'י מטולטל על קרקפתו, אם כי הוא כבר התחיל להלבין באזורים קרובים לקרקפת. היו לו עיניים חומות מבינות עניין וראש עגלגל. הוא היה נמוך מההילאים כמעט בראש.
פרופסור תבאי מיהר לקבל את פניהם.
"שר הקסמים, כבוד גדול לארח אותך בבית ספרינו!" הוא אמר ולחץ את ידו של השר.
"פריאמוס ידידי, אני חייב לפגוש את כריסטופר בהקדם, אני ממהר מאוד, אתה יודע.."
"כמובן, איזבל, כמובן.."
שר הקסמים מלמל משהו על כך שפריאמוס יקרא לו תזאוס.
במהירות מרובה הם הגיעו אל פסל הנשר המוזהב ששמר על הכניסה למשרד המנהל.
"רוגע!" אמר פריאמוס לפסל, שנע על צידו וחשף את המדרגות הנעות שבהן עלתה המשלחת.
שר הקסמים דפק על הדלת אך לא חיכה לתשובה, הוא פשוט דחף את הדלת.
קסטלן נעמד לכבודו במהירות כזאת שהכיסא שלו נפל. הוא הגניב מבט חושש אל דמבלדור, שקרץ לו להרים אגודל בעידוד. לעומת זאת, מינרווה ופיניאס ניגולוס נראו מודאגים.
"כריסטופר, נעים לראות אותך." שר הקסמים צעד פנימה והשאיר טביעות רגליים ממגפיו הרטובות. פריאמוס ניקה את זה בהינף שרביט.
המנהל והשר לחצו ידיים והתיישבו.
"אתם – " איזבל הצביע על שני ההילאים. "שומרים בחוץ. הסגנים יצטרפו לשיחה."
פרופ' תבאי התיישב לצד קסטלן, בעוד שמנדלה התיישב לצד איזבל.
"אתה לא הנכד של פרסי וויזלי?" שאל קהה פתאום מתוך דיוקנו.
איזבל הנהן.
"לימדתי את הבת שלך. כן, היא הייתה מוקד לתשומת לב, ביתו של שר הקסמים, נינה של אחד מהמשפחה החשובה ביותר במלחמה כנגד וולדמורט.. המון תשומת לב"
איזבל חייך חיוך מוזר כתגובה מזלזלת, ושלח מבט בקסטלן, שהרגיש עיגולי זיעה ולחץ על קרקפתו.
"תראה, נעשה ניסוי." התחיל השר. "בשיתוף עם משרד הקסמים שלנו, למשרד הקסמים הפורטוגזי ומשרד הקסמים ההונגרי, מאוחר יותר בדקנו את זה גם עם המשרד הגרמני. מתברר שבמוחם של המוגלגים קיים דבר שהם לא מודעים אליו."
"איזה מין דבר?" התעניין קסטלן
"תראה, כדי להפיק יכולות קסומות חלק כלשהו במוח צריך להיות פעיל, זה חלק מאוד רגיש, שהוא פעיל רק אם לפחות אחד מההורים של הילד, או הורי ההורים – וככה ארבע דורות – היה קוסם והחלק הזה היה פעיל אצלו. אי אפשר להיות קוסם אם זה לא עובד אצלך!"
"איך אתה מסביר סקיבים?" שאל פרופ' תבאי
"טוב, זה נורא עדין, החלק הזה. הוא יכול להיחרב בהתפתחות העובר."
"אז, איך בני-מוגלגים מסוגלים להיות קוסמים?"
בשלב הזה הדיוקנאות לא טרחו להסתיר את האזנתם. רובם רקנו קדימה על מנת להטיב לשמוע.
"אתה לא תמצא בן-מוגלגים קוסם שאינו בסביבה של קירבה לקוסמים. בעיר מוגלגית לגמרי – לא ייוולד לעולם מכשף או מכשפה! הסביבה המכושפת משפיעה על החלק הזה במוח וגורמת לו לפעול."
"נו, וזה רע? בין כה וכה החלק פועל!" אמר קסטלן
"אתה לא מבין.. ברגע שקוסם אחד משפיע על בן-מוגלגים, יכולות הקסם שלו נחלשות, כי הוא בעצם חולק אותן עם אדם נוסף. זה מחליש את האוכלוסייה הקסומה המקורית והאמיתית!"
"אני לא מבין לאן אתה חותר."
"יש להפריד את אוכלוסיית בני-המוגלגים מהקוסמים, במיוחד בבתי ספר! כבר שלחנו הודעה לבובאטון ודורמשטרנג. אתה לא מבין, אתה מוריד את הרף שאליו יכולים להגיע תלמידים! אם בבית ספר טהור או חצוי-דם לגמרי, התוצאה הממוצעת היא הל"מ וחצי, אם מוסיפים בני מוגלגים, התוצאה הממוצעת תהיה ע' וחצי, כמובן שזה תלוי בכמות. לפעמים זה עלול להגיע לק' וחצי, לפעמים לט"מ ורבע."
"אני בטוח, אדוני השר, שיהיו רבים שירצו לתת מעצמם לטובת בני מוגלגים."
"כן, אנשים שלא מבינים את הסיכון! זה עלול לפגוע – ואנחנו לא ניתן לזה לקרות!" אמר השר.
"אז מה הפתרון שלך?" דרש תבאי
"קודם כל, תאספו את כל בני המוגלגים מהשנים הראשונה, החמישית והשביעית, נראה מה הכמות שלהם קודם. אחר כך נטפל באחרים."
"למה דווקא מהשנים האלו?" שאל קסטלן
"כי בראשונה הכוחות מתחילים להתפתח, ולומדים לתעל אותם כרצוננו. בחמישית אלו מבחני הבגרות, חשוב שהתלמידים יקדישו כמה שיותר מיכולתם למבחנים האלו. ובשנה השביעית יש את המבחנים המסכמים, מאותה סיבה של השנה החמישית, גם משם כדאי להוציא את שואבי-הקסם."
"שואבי הקסם?!"
"זה הכינוי החדש לבני-המוגלגים."
"אני מצטער – זה נשמע מופרך – "
"כריסטופר, אין לשר הרבה זמן! אנחנו מקווים לשיתוף פעולה מצידך בצורה נעימה, כי בכל מקרה נאלץ לנקוט בצעדים שתכננו!" נזף מנדלה.
קסטלן לא רצה להתעמת עם שר הקסמים, אבל הוא הרגיש שמשהו בכל זה מופרך.
שר הקסמים ועוזרו נעמדו בכוונה ללכת. "אני אחזור לכאן בשבוע הבא, ביום ראשון ב-10 בבוקר. אצפה למצוא את פריאמוס ואותך יחד עם בני המוגלגים בשנים שביקשנו. שיהיה שבוע טוב."
השר יצא משם, גלימתו מתנפנפת מאחוריו.
קסטלן ופריאמוס החליפו מבטים, והסגן הנאמן יצא בעקבות השר על מנת ללוות את המשלחת חזרה ליציאה.
"דמבלדור, מה לעשות?" שאל קסטלן ותלה מבט בדיוקן.
"מצטער, כריסטופר, אבל אני חייב לצאת." אמר דמבלדור. הוא עבר בדיוקן של מקגונגל ולחש משהו על אוזנה, אחר כך לחש משהו לנוויל, לאבראד ולבסוף לפיניאס ניגולוס. כל אחד מהארבעה יצא דרך המסגרת ונעלם, וגם דמבלדור עצמו פנה לדיוקן אחר שלו, שתלוי במקום אחר.
קסטלן נשאר עומד במשרד המנהל, שולח מבט דרך החלון אל מדשאות הוגוורטס, מרגיש אומלל יותר מאי פעם בעבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא