הילדה המקוללת

מצטערת שלא העלתי אתמול פרק.. עקב יום העצמאות לא מצאתי את הזמן לכתוב.  אני מזכירה שבפרק הקודם מלובי בדיוק פתחה את דלת משרדה של מקונגל, ומצאה משהו שאליו לא ציפתה...

שתיהיה לכם קריאה מהנה:-)

עיניה של מלובי סרקו את כל החדר. במשרדה של מקונגל הונחו כשמונה דיוקנים ובהם אנשים שדיברו, זזו ונחרו. מלובי הופתעה לגלות שיש עוד דיוקנים, חוץ מזה של האישה השמנה שיכולים לזוז. "בואי שבי, מלובי." הזמינה אותה המנהלת הממושקפת. מלובי צעדה באיטיות לאורך החדר, והתיישבה על כיסא שנח מול מקונגל. 

לפתע, מלובי שמה לב לחבילה עטופה בנייר חום מאחורי כיסאה של מנרווה מקונגל. המנהלת שמה לב לעיניה של מלובי, שנחו על גבי החבילה, והנהנה לעצמה. "הנני חושבת, אם אני לא טועה, שתרצי לדעת מה נמצא בחבילה, הלא כן?" מלובי הנהנה, ופרופסור מקונגל נגשה אל החבילה הגדולה שעמדה מאחוריה. היא שלפה את שרביטה, והחבילה החלה להתעופף מול עיניה של מלובי. 

מלובי תפסה את החבילה שהתעופפה באוויר, והופתעה לגלות שהיא די כבדה. היא הניחה את החבילה המסתורית על שולחן המנהלת, ונגשה לפרום את החוטים שנקשרו סביב לעטיפה.

היא הסירה בעדינות את העטיפה החומה ולפניה, נגלתה תמונה של מקום שנראה לה מוכר מאוד. "הציור שלפניך הוא ציור של בייתך," אמרה מקונגל, "אבל זהו לא סתם ציור רגיל." מלובי הסתכלה על מנהלת בית הספר במבט שואל, ונתנה לה להמשיך בדבריה, "במקום שאותו לא אוכל לגלות לך כרגע, נצבת תמונה זהה לזו שלפניך. רק בתמונה השנייה, נצבת גם אישה, אישה שאני בטוחה שחסרה לך מאוד." מלובי נזכרה באישה שהכי הייתה רוצה לראות כרגע, אימה. היא הסתכלה על מקונגל, ומקונגל הנהנה, כאילו יכלה לקרוא את מחשבותיה.

"זה... זה דיוקן של אימי?" שאלה מלובי, מופתעת ונסערת. מקונגל רק הנהנה. לפתע, שמעה מלובי גיחוך מכיוונם של הדיוקנים. אדם בעל זקן לבן וארוך במיוחד, ובעל משקפי חרמש על אפו, נראה בדיוקן, וארשת פניו רגועה לחלוטין. הוא חייך קלות ואמר, "אני הכרתי את אימך כשעוד הייתי בחיים. היא הייתה אישה מדהימה, ואני בטוח בכל ליבי, שהיא גאה בך כמו שאני גאה. אני יכול להגיד לך שאני גם בטוח שלא תאכזבי אותי, מלובי. הלוואי שהייתי יכול להכיר אותך כשעוד הייתי בחיים. אך זמני, כמו זמנה של אמך, תם בעולם החיים. אבל תמיד נשאר כאן, כל עוד תאמיני שאנחנו בליבך."

האיש הרגוע חייך עוד חיוך, ומלובי מהרה לשאול, "מאיפה אתה מכיר את אמא שלי? היא רק מוגלגית פשוטה." מלובי הרגישה את עיניה מוצפות דמעות מהמחשבה על אימה המנוחה, וראתה את האיש הזקן מהנהן.

"הרבה דברים נראים פשוטים בעולמנו, אך רק אם נראה מבעד לפשיטות שבכל אדם ובכל חפץ, נוכל לגלות דברים מפתיעים, שלא ראינו קודם. הכרתי את אימך כשעוד למדה בבית ספרנו. כן, מלובי, הורייך הם קוסמים. קוסמים בדיוק כמוך. אני יכול להגיד לך זאת בוודאות, ואני בטוח בכך כמו שאני בטוח שאני הייתי מנהל בהוגוורטס. אבל, אני הוא לא האדם המתאים בשביל לספר לך על עברך או על עתידך, האדם המתאים יושב מולך ברגע זה, והיא תספר לך כל מה שתרצי, כל עוד היא תוכל. אנה ממך, מנרווה, אל תעשי את אותן הטעויות שאני עשיתי. ספרי לה, וכך תמנעי ממנה סבל." 

מלובי ניסתה לעכל את דבריו של האיש המזוקן. ההורים שלה קוסמים? איך זה ייתכן? למה הם לא סיפרו לה כלום? האם האיש בעל משקפי החרמש דובר אמת?

מיליון שאלות התרוצצו במוחה של מלובי, והיא פנתה אל מקונגל, במבת שואל.

מקונגל הבינה מפרצופה שאיננה מבינה, נשמה נשימה עמוקה, והבעת פניה התקדרה. "אני יודעת שהכל לא כל כך מובן, אך לצערי, בקרוב אצטרך לספר לך הכל, מוקדם משציפיתי."

החלה מקונגל לומר,

"ראי, מלובי, כל המידע יסתדר בראשך בקרוב מאוד. אני מבטיחה. ובקשר לדיוקן של אימך, היא תופיע מחר בשבע בבוקר בדיוק בתמונה שאצלך, ככה אמרתי לה. תוכלי אז לדבר איתה, כמו שדיברת עם פרופסור דמבלור, המנהל הקודם של הוגוורטס. כמובן שלדבר עם דיוקן זה הרבה פחות טוב מלדבר עם בן אדם מוחשי, אך כפי שאת יודעת, אין באפשרותנו לעשות זאת. שמרי את הדיוקן אצלך, הוא נועד בשבילך. " מלובי לא האמינה למשמע אוזניה. היא תוכל לדבר עם אימה המתה? זה מדהים! חשבה לעצמה.

"אך כעט," המשיכה פרופסור מקונגל, "זמננו תם. עלייך ללכת לישון. בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, וכשאוכל, אקבע איתך פגישה ובה אספר לך כל מה שאני יודעת עליך.אולי זה נשמע לך מוזר, אך רוב מוריי בית הספר יודעים על חייך הרבה יותר משאת יודעת על עצמך. עליך לדעת הכל בקרוב, כי חייך עומדים בסכנה. זה כל מה שאני יכולה לומר לך עכשיו. קחי את הדיוקן איתך וזכרי, מחר בשבע בבוקר, אימך תופיע בדיוקן. חלומות נעימים!" כאן סיימה מקונגל את דבריה, כשמלובי המומה וחסרת מילים.

היא ליוותה את הילדה הג'ינג'ית אל מחוץ למשרדה, וסגרה את הדלת.

חיי בסכנה? אוכל לדבר עם אימי? מקונגל תספר לי הכל עלי? 

מיליארד שאלות, ואם לא יותר, התרוצצו בראשה של מלובי, ללא אדם שיוכל לענות עליהן. היא התקדמה בצעדים איטיים, כשדיוקן אימה אחוז בידיה, אל החדר של גריפינדור. היא עלתה בזריזות, כיוון שהתמונה שבידה איימה ליפול מידיה המזיעות, אל מעונות הבנות. לילי והתאומות ישנו שינה עמוקה, ומלובי נכנסה בשקט והניחה בזהירות את הדיוקן על מזוודתה, סמוך למטאטא אש המחץ שלה. 

מלובי נסתה להרדם אך לא הצליחה. לבסוף, החליטה שתרד למטה ותשב מול האח החמה שבחדר המועדון. בצעדים שקטים, היא יצאה ממעונות הבנות וירדה אל חדר המועדון. להפתעתה, מגב הספה שעומדת מול האח, הציץ שער בלונדיני. בזהירות מלובי נעמדה מאחור, מנסה לגלות עוד פרטים על הדמות לפניה. רק ילד אחד עלה בראשה- 

קרבלר. הילד שמלובי נדלקה עליו עוד ביום הראשון ללימודים. 

מלובי התיישבה בזהירות בכורסא רחוק ככל שיכלה מקרבלר. "היי." הוא אמר לה. "לא מצליחה להרדם?" הוא שאל במבט תמים, שאותו מלובי כל כך חיבבה. היא הנהנה והיסתכלה על האש הבוערת באח. היא הבחינה בקרבלר מתיישב בכורסא לידה, ונרתעה מעט. "את יודעת," החל קרבלר לומר, "את מוצאת חן בעיניי. יש לך עיניים ממש יפות." מלובי הרגישה איך פניה מסמיקות בשניה. "גם אתה מוצא חן בעיניי. ודרך אגב, גם לך יש עיניים יפות." מלובי לא ידעה מאיפה היה לה האומץ להגיד את המשפט הזה, אך היא ציחקקה, וקרבלר איתה.

"את ממש טובה בכל השיעורים. את ממש חכמה. שמתי לב אליך עוד מהיום שבו התקיים טקס המיון, למרות שנראה לי שכולם שמו לב אליך, את יודעת, עם כל הקטע הזה עם מצנפת המיון.. אף תלמיד לא בוחר בעצמו לאיזה בית ללכת... את כנראה משהו מיוחד."

קרבלר הסמיק לאחר שאמר זאת, אך מלובי פשוט בערה. מסתבר, שהילד שהייתה דלוקה עליו מהרגע הראשון שהבחינה בו, דלוק גם עליה באותה מידה.

"מה דעתך... מה דעתך שנהיה חברים? אתה יודע אמ.. ידידים והכל.. אה.. " אבל משפטה של מלובי נקטע, כאשר קרבלר התקרב אליה, והיא אליו, ושניהם התנשקו נשיקה חפוזה. כשהתנתקו, קרבלר נפנף לה לשלום, ועלה למעונות הבנים, משאיר את מלובי הסמוקה לבדה. 

עכשיו הרגישה מלובי שלא תוכל בכלל לעצום את עיניה לרגע. היא עלתה למעונות הבנות, ונשכבה על מטתה מבלי להירדם, מחכה שהשמש תזרח ותוכל לדבר עם אימה הלא-מציאותית.

הפרק הקודם		הפרק הבא