give me love

ישבנו, כל תלמידי הוגוורטס באולם הגדול כשהפרופסור מקגונגל קראה לנו ללכת אחרי ראשי הבית שלנו.

מיד לפני שקמתי חיפשתי את דראקו, אבל הוא לא היה בשום מקום.

בדרך החוצה אף אחד לא נשאר שלו, כולם מבוהלים לחלוטין, לא קולטים.

וכולם גם היו שם; מורים, תלמידים, יצורים קסומים...

כולם חוץ מדראקו.

תהיתי איפה הוא יכול להיות עכשיו.

העיניים שלי התמלאו בדמעות כשהצוות התיישב ולא יכולתי לזהות מי היה הגבר שיבר באותו הרגע, הספיד את פרופסור דמבלדור במילים יפות.

לאחר שסיים את דבריו קמו התלמידים בשקט מהכיסאות, בדרך לעלות על הרכבת הביתה.

התחלתי ללכת לכיוון הכירכרות כששמעתי קול קורא בשמי.

"תמישיכי, אני כבר אשיג אותך..." אמרתי לחברה שהלכה לצידי.

התקדמתי לכיוון הקול, רחוק מהכרכרות.

שם, במרחק כמה צעדים עמד דראקו.

הוא הבחין בסימני הדמעות על הלחיים שלי ובהה באדמה.

"איפה היית?" שאלתי בשקט "חיפשתי אותך... פספסת את ההלוויה."

הוא שתק.

"שמעת על זה ש-" 

"כן..." הוא ענה, ראשו מורכן. "אני... אני הייתי צריך ללכת"

הוא הסתכל עליי לשניה וחזר להסתכל על האדמה הרטובה. הוא היה נראה עייף כל כך, אילו הוא לא ישן כל הלילה.

"דראקו, אתה בסדר?" שאלתי מודאגת.

הוא הרים את המבט שלו והסתכל עליי במשך דקות ארוכות.

"אני אדם רע..." הוא לחש, ונדמה היה לי שראיתי דמעה קטנה בקצה העין שלו.

"אני... דראקו, למה שתגיד דבר כזה?"

"אני אדם רע..." הוא לחש שוב "עשיתי משהו לא בסדר..."

"דראקו, אני לא חושבת שאתה אדם רע. אני בטוחה שלא משנה מה קרה אתה יכול לתקן את זה, אולי הנזק עוד לא נעשה..."

"לא, זה כבר נעשה..."

החזקתי בידיו הקרות.

"אני..." הוא מלמל והסתכל על זרועו השמאלית "אני..." 

לאט, הרמתי את שרוול החליפה שלו וראיתי את האות האפל...

עלינו על הרכבת.

התיישבתי בשקט, מנסה על מה שראיתי. טבל ידעתי דבר אחד-

שאיכשהו אני עדיין אוהבת את דראקו גם עם כל הטעויות שהוא עשה.

הפרק הקודם		הפרק הבא