האהבה החדשה-ישנה שלי

כל כך שמחתי לחזור למחנה החצויים.

הכל היה ממש כמו שאהבתי, רק בלי כל מסעות החיפושים הטיפשיים האלה.

כלומר היו חניכים שיצאו למסעות חיפושים, אבל ממש מעט, ואף אחד מהם לא מהשבעה או מהחברים שלי.

כמעט כל לילה חגגנו ושמחנו, והייתה אווירה מדהימה.

פעם אחת פייפר הכינה לנו הפתעה: בגלל שאנחנו לא חוגגים את יום האהבה ביחד, היא החליטה שהיא רוצה לקשט את כל הביתן שלי (שרוב הפעמים חגגנו בו כי הוא היה הכי ריק ולא היה בו את זאוס ההיפי) בלבבות וקישוטים של אפרודיטה. זה היה ערב בלתי נשכח, במיוחד כי באמצע המסיבה האדס הופיע וצרח עלינו בגלל הקישוטים. כמה צחקנו בבוקר...

בכלל, ידעתי שאני צריך לעשות את החודש וחצי שאני פה סופר מיוחדים, כדי שאולי אולי ישארו לחברים שלי כמה זיכרונות טובים ממני. ולי כמה מהם...
פרסי ואני התקרבנו שוב. ועם כל זה שברחתי ממנו אז. הוא אמר לי לא מזמן שהוא סולח לי, ומבין שהייתי מבולבל והוא רוצה שניתן הזדמנות שנייה למה שאולי יכול לקרות בינינו. אני לא יודע אם להסכים..
מהיומן שלי שחכתי כבר לגמרי. כתבתי בו במהלך השנה והוא עזר לי, אבל עכשיו יש לי את כל החברים שלי, אז אני כבר לא כל כך מרגיש בודד. אבל אני מפחד מהתחושה הכואבת והצורבת שתבוא כשאסע ללונדון. ואני מנסה להכין את עצמי לקראתה.
וואו. לא ידעתי שאפשר לחשוב כל כך הרבה בשלוש דקות בזמן שעיניים שלך קשורות ופייפר מובילה אותך לאיזה מקום לא ידוע בתוך היער..

לאן היא כבר יכלה להוביל אותי??

"פייפס, את תופסת אותי נורא חזק, תאטי קצב!" קראתי, והיא רק ציחקקה ומשכה יותר חזק "אאוצ', פייפ, יותר חלש!!" קראתי שוב "סתום, דביל, כמעט הגענו."

היא המשיכה לגרור אותי עוד כמה מטרים ואז נעצרה בפתאומיות והכריזה: "טוב ניקו, אז בגלל שיום ההולדת שלך אי שם בינואר, ואין לנו סיכוי לחגוג אותות יחד איתך, החלטתי שאתה חוגג מעכשיו גם בחורף וגם איתנו בקיץ!!" ובאומרה זאת משכה את הכיסוי מעיני.

לפני ראיתי שולחן מלא לגמרי בממתקים וחטיפים, ולידו עומדים כל החברים שלי. "אז על זה התלחשתם כל השבוע! אני אהרוג אתכם!" חייכתי.

ואז קרה הלא יאמן.

 או בעצם המאד יאמן אם אתם חברים של ליאו. כולם קפצו עליי לערמת חצויים.

"רגע!!!!!!" צרחה פייפר "אתם לא באמת רוצים להרוג אותו לפני שהוא פתח מתנות, לא ככה?"
פתאום כבר לא נחנקתי.
"הו. לא חשבתי על זה..." צחקק ליאו.

"מתנות!!" צווח טייסון, מה שגרר גל ציחקוקים.
"אני לא רוצה להרוס את האווירה, אבל אני רואה שחוגגים יום הולדת לבן שלי בלעדי."

הסתובבתי וגיליתי מאחורי את האדס, עומד שם בטוגה יוונית שחורה, ובידיו מתנה עטופה נייר חום.
"לא ידעתי שאלים חוגגים לבנים שלהם ימי הולדת.." מלמלתי, והוא גיחך ואמר "הם כן כשיש להם רק בן אחד שאחותו רוצה לומר לו משהו."

"מה?!" התנשפתי "ביאנקה?!" האדס רק הנהן והושיט לי את החבילה שבידיו.
פתחתי אותה בידים רועדות, וגיליתי בפנים מעין גליל ארוך וצר, שהיו מחוברים אליו חמישה כפתורים. "תפעיל את זה כשאתה לבד. ככה זה ייתן את העוצמה הטובה ביותר." אמר האדס.

"אחרי שתסיימו.. לדבר, זה פשוט יעלם. ברור לך שזה חד פעמי, נכון?" הוא שאל במעט חומרה ואני הנהנתי.

הראש שלי כמעט הסתובב מרב התרגשות. 

ביאנקה! מכל האנשים!

לא יכולתי לבקש מתנה יותר טובה.

***

המסיבה המשיכה.

את הגליל המשונה שהאדס הביא לי החזרתי לעטיפה והנחתי בזהירות בצד, מתפנה לפתוח את המתנות של חבריי.

מליאו קיבלתי את הפיתוח הכי חדש של טלפון-החצויים החדש; מפייפר קיבלתי את כל האלבומים הכי טובים של הזמרים האהובים עליי, מסודרים לפי מצי רוח. זה היה מקסים.

ג'ייסון נתן לי מתקן משוכלל לדיסקים; מפרנק והייזל קיבלתי כובע צמר אפור וחמים עם כיתוב "1940 boy"

"וואו. מאיפה השגתם את זה?" שאלתי

"הו, סתם שוטטנו יום אחד כשחיכינו לשעה של הסרט שלנו, והייזל ראתה את זה וישר חשבנו עליך" צחקק פרנק.

רייצ'ל הכינה לי דיוקן מקסים שלי ושלה מתגוששים, וממנו צחקנו כל כך, עד שהוא כמעט נקרע.

וויל נתן לי חולצה שכתוב עליה "DEATH BOY", שכמעט נשבעתי בסטיקס שלא אלבש.

בסוף לבשתי אותה בו במקום.

ריינה ותאליה הביאו לי כרטיס להופעה של black veil brides, והבטחתי שאלך יחד איתן.

פרסי הביא לי כפפות לאימונים בחץ וקשת, ובובת אימונים מכושפת יחד עם טייסון.

המשכנו לרקוד ולצחוק עד סביבות 11 בלילה, ואז פרסי ביקש שאבוא איתו לרגע לטיול קצר.

לא דיברנו מאז שהוא נישק אותי במחנה יופיטר, וידעתי שאנחנו צריכים ליישב את היחסים בינינו.

הלכתי אחריו בלחץ עד שהגענו לאיזושהי קרחת יער, שממנה היה ניתן לראות את הירח מבעד העלים.

"ניקו, אני חייב לדבר איתך על מה שקרה במחנה יופיטר בתחילת שנת הלימודים. אני ממש לא רוצה שנתעלם מזה." אמר פרסי. "אתה יכול לעשות את זה בשבילי?"

"בטח." אמרתי. הקול שלי יצא קצת אומלל.

"אני..." הוא נשם עמוק.

"אני רוצה שנפתח שוב דף חדש. אני רוצה להיות אתך, ושתתן לזה צ'אנס. אני אוהב אותך ואני חושב שגם אתה אותי. אני חושב שגם אם אנבת' הייתה עדיין בחיים הייתי נפרד ממנה. בוא בבקשה ננסה להיות ביחד עד סוף המחנה. אחר כך תעשה מה שאתה רוצה, מצידי תחזור לוויל, אבל תתן לי צ'אנס להראות לך עד כמה אתה חשוב לי. עד כמה אני צריך אותך. בבקשה." בקול שלו נשמע תחינה, ובאותה שניה ידעתי שנשברתי. כל החומות שניסיתי לבנות סביב הלב שלי קרסו סופית.כל מה שלא רציתי שיצא, כל האהבה שלי אליו מאז שפגשתי אותו, התפרצה בבת אחת.

"אני לא יודע אם זה רעיון טוב, פרסי, אני... אני בנאדם רע. אתה אפילו לא יודע עד כמה. אני עשיתי לך דברים מזעזעים. אל תקח אותי.

"כן, אני אוהב אותך, אבל לא מגיע לבן אדם מדהים כמוך להיות עם ילד נוראי כמוני. אבל אם תתעקש ממש, אני מוכן לתת לזה הזדמנות." אמרתי, משתדל לא לבכות מולו.

"תודה ניקו. אני מתעקש. לא אכפת לי מה עשית, אני תמיד אוהב אותך." אמר פרסי, ונישק אותי.

הפעם לא ברחתי לשום מקום.\

אווווווו!!

אפילו אני (שאני יודעת בדיוק מה יקרה בהמשך) מתרגשת!!!

נהנים מהפיק?

ספרו לי בתגובות!

שלכם,

הרייט

הפרק הקודם		הפרק הבא