האויב האחרון

תודה רבה רבה על כל התגובות! בעיני טונקס היא אחת הדמויות היפות אבל הבלתי- מוערכות בספרים.

הינה הפרק המיוחל על הארי. קריאה מהנה (:

פרק 8: אדון פוטר האחר

הארי מצא את עצמו במקום חשוך מאד. לאחר כמה רגעים של בלבול עניו התחילו להתרגל לחשכה, והוא הבין שהוא עומד בתוך חלל גדול מאד, שהואר על ידי הירח שזרח כעת באמצע השמיים. היה קל לדעת את מיקומו, כי אפילו שהחלל סביבו היה עצום, נראה שאין שם תקרה. בהתחלה הארי חשב שיש שם תקרה כמו באולם הגדול, דרכה היה אפשר לראות את השמיים שבחוץ, אך אז האורות נדלקו והוא הבין שהוא רואה את השמיים כי התקרה באולם קרסה זה מכבר, ושהוא עומד בתוך ההריסות.

"הגענו?" הוא שאל בחוסר וודאות את בילי גמדונת הבית, שעמדה לידו כמחכה להוראות נוספות. היא הנהנה.

הוא בחן את סביבתו שוב. רבבות של נרות שריחפו בחלל האירו עמודי אבן אדירים שבלטו מתוך הקירות, וביניהם בלטו שטיחי קיר עצומים וצבעוניים שהציגו סדרה של אירועי עבר ססגוניים. נראה שהשטיחים נשמרו במצב טוב יחסית, חוץ מאלה שנחרכו על ידי אש שכובתה מזמן. בצד אחד של האולם, שהיה גדול כמו אולם הכניסה בהוגוורטס, הייתה דלת עץ עצומה שנראתה כאילו גולפה מגזע אחד עצום מימדים, ובצד השני ניצב גרם מדרגות רחב מאד שהוביל אל המשך האחוזה רחבת הידיים. דרך התקרה שנפלה הארי הצליח לראות שלאחוזה הייתה עוד קומה אחת מעל קומת הקעקע בה הוא עמד כעת. מעל המדרגות התבדר ברוח הלילה נס עצום ודהוי שנשא את סמל המשולש והאייל. עניו של האייל הענק, שהיו רקומות בחוט זהב, נברו בבשרו של הארי.

"אדונילי רעב? בילי יכולה להכין אוכלימים," גמדונת הבית הציעה כשהארי לא עשה דבר מלבד לבהות בסביבתו.

"אה..." האמת הייתה שהוא לא הרגיש רעב בכלל. כל גופו היה כבד מרוב תשישות, ובפעם הראשונה מזה שבועות הוא באמת רצה לישון. משהו במקום הזה, אפילו שהיה עצום וחרב, השרה בו תחושת רוגע כמוה לא חש כבר זמן ארוך מאד.

הוא אמר לבילי, "אני רק רוצה ללכת לישון, אם זה בסדר."

"בילי תיקח את אדונילי מייד- מייד!"

בילי נקשה באצבעותיה וחפציו של הארי התחילו לרחף באוויר אחריה. הארי אחז בכלוב של הידוויג, שלא מצא חן בעיניה לרחף כך, ועקב אחרי גמדונת הבית במעלה המדרגות. היא הובילה אותו בכמה מסדרונות צרים ללא חלונות, שקושטו בדיוקנאות שהתעוררו כשחלף ובהו בו בסקרנות, עד שהיא נעצרה מול אחת הדלתות. הדלת יוחדה משאר הדלתות במסדרון בכך שמישהו החליט לתלות עליה דגל של נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור. ליבו של הארי פרפר.

בילי פתחה את הדלת והרחיפה פנימה את חפציו של הארי. הוא נכנס אחריהם, בוהה מסביב לחדר בתדהמה. המקום הזכיר את מגורי הבנים בהוגוורטס, עם מיטת אפריון גדולה ושטיחים עבים שכיסו את כל הרצפה. פוסטרים של נבחרות קווידיץ' שונות היו תלוים על הקירות, השחקנים שבהם מנופפים ומבצעים פעלולים על המטאטאים שלהם, אפילו שהנייר עליו הודפסו כבר הסתלסל בקצוות. כמה חלונות ארוכים וצרים צפו על מרחבים עצומים של שדות מרעה, בתוכם בצבצו פה ושם חורשות ובתים כפריים.

הארי הניח את הכלוב של הידוויג על שולחן הכתיבה ושחרר אותה לציד הלילי שלה. הוא צפה בה מתרחקת בתעופה אל תוך הלילה ושמח שהיא לא צריכה לסבול את הפיח והרעש העירוני יותר. לאחר מכן הוא הסתובב ומייד הבחין בסדרה של מסגרות נוצצות על כרכוב האח, בו בערה אש נמוכה וחמימה.

הוא התקרב כמהופנט והרים את המסגרת הראשונה. הוא ידע שהוא היה צריך לצפות זאת, אך ליבו בכל זאת נתן קפיצה קטנה. בתמונה נראו אביו, סיריוס ופרופסור לופין, צעירים וצוחקים, על רקע הרחוב הראשי בהוגסמיד. הוא הניח שדמותו של זנב- תולע עזבה את המסגרת.

"בילי יכולה לעשות עוד משהו בשביל אדונילי?" הוא נבהל כשבילי דיברה. הוא שכח שהיא עוד שם.

"ל-לא, זה בסדר. לילה טוב." הוא חש הקלה כשגמדונת הבית קדה ונעלמה, וחזר מייד לבחון את התמונות.

זה היה החדר של אבא שלו, לא היה בכך ספק. שאר התמונות על הכרכוב הציגו אותו בשלבים שונים של חיו. הייתה שם תמונה שלו כילד קטן למדי יחד עם אישה מלאה ונאה בעלת שיער כהה ושופע שלבשה גלימה רשמית בצבע שזיף, ואיש שהיה דומה לו מאד וגם להארי עצמו, עם זקן שחור מטופח, משקפיים עגולות ושיער שחור שהתמרד בנסיון לסדר אותו. תמונה אחרת הציגה אותו שוב עם סיריוס ולופין, הפעם צעירים הרבה יותר ובמדי בית גריפינדור, במה שנראה כמו סעודת סוף השנה של שנתם הראשונה; לפי דגלי בית גריפינדור שהתנוססו ברקע, הארי הבין שגריפינדור זכתה באליפות הבתים. תמונה אחרת הציגה את אביו בערך בגילו של הארי, עומד לצד אביו, שניהם אוחזים במטאטאי מרוץ על רקע השדות שנראו מחוץ לחלון החדר, מחייכים ומנופפים בעליזות.

הארי הניח את התמונה האחרונה, זו צבטה את ליבו. הוא הצטער שלא היו שם תמונות של אימו. במחשבה זו הוא פתח את המזוודה שלו והוציא מתוכה את התמונה האהובה עליו, בה הוריו נראו עומדים בשלג, והניח אותה בקצה שורת התמונות שעל כרכוב האח. אימו הפריחה לו נשיקות ואביו חייך אליו בגאווה. זה גרם לו לחשוב שוב על תקיפת הסוהרסנים, ופתאום הוא הרגיש עייף מאד.

הוא דידה אל המיטה ונפל עליה בבגדיו. הוא אפילו לא טרח להתכסות. הוא הרגיש חמימות נעימה עוטפת אותו; הכריות הריחו כמו גלימת ההעלמות שלו, והוא דמיין שזה היה הריח של אביו פעם. לפני שהספיק לתהות האם הוא צריך לפחד מהשינה, הוא נרדם.

הוא התעורר כשגרונו יבש מאד, אבל הוא לא רצה לפקוח את עניו. הוא לא זכר למה הוא מרגיש כל כך חמים ושלוו, והוא גם לא רצה לזכור. הוא רצה רק לשקוע בתחושה הנפלאה הזאת ולקוות שהיא לא תעלם לעולם. אך במהרה לא הייתה לו ברירה אלא להתעורר; שמש חזקה סינוורה אותו וביטנו קרקרה בעוצמה.

הוא פקח את עניו. קרני שמש חזקות של בין ערביים חדרו מבעד לחלונות הצרים שבחדרו הישן של אביו של הארי. אירועי הלילה שלפני חזרו והציפו אותו כמו גל, ובפעם הראשונה הוא התחיל לחשוב על ההשלכות של מעשיו. הכעס שבער בו לפני שכך כעת, ובמקומו התחילו לבעבע רגשות אשם. מה יקרה כשיגלו שהוא נעלם? בטח כולם יחשבו שחטפו אותו או משהו. אולי כדאי שהוא יחזור?

לא. הוא לא ייתן לרגשות האשם להכניע אותו. השבועות האחרונים היו גיהינום, הגיע לו לבלות קצת במקום בו לא צועקים עליו, מקללים אותו ומאיימים עליו במכות על בסיס יום- יומי (למרות שדאדלי ודוד ורנון לא העזו להרים עליו יד מאז שהתחיל ללמוד בהוגוורטס). ואם דמבלדור והמרגלים שלו כל כך חכמים ויודעים מה הכי טוב בשבילו, הם כבר יבינו לאן הוא הלך. ובאשר לרון, הרמיוני וסיריוס – הוא הקשיח את ליבו לנוכח הידיעה שהם ידאגו לו ויפחדו. מגיע להם להיות קצת בחושך, הוא אמר לעצמו, רק למשך יום או יומיים. אז הוא יחזור, ויתמודד איתם ועם השימוע הקרב.

בינתיים הוא קם מהמיטה בחוסר רצון והלך להסתכל מחוץ לחלון. השמש הייתה בשקיעתה, ורוח קיצית חמימה ונעימה נשבה. לראשונה הוא שם לב לבית דו קומתי קטן שעמד בודד בשטח האחוזה, שם אורות דלקו בחלונות ועשן עלה בארובה. נראה שהוא ישן במשך כל היום ועד הערב – זה הסביר מדוע ביטנו הרגישה כאילו היא רוצה להידבק לגב.

מבין שהוא לא יודע אפילו איפה להתחיל לחפש את המטבח בבית העצום הזה, הוא קרא לבילי. גמדונת הבית הופיעה תוך רגע, כאילו רק חיכתה שיקרא לה.

"אדונילי התעורר סוף- סופי," היא אמרה. "בילי הכינה ארוחותים."

היא נקשה באצבעותיה ובמרכז החדר הופיע שולחן עמוס מאכלים שונים. היא לא הגזימה כשהיא אמרה שהיא הכינה ארוחות; הסעודה נראתה כמו שילוב של ארוחת בוקר, צהריים וערב שלא היו מביישות את הארוחות בהוגוורטס.

הארי אכל בתיאבון רב, כמוהו הוא לא הרגיש מאז מה שקרה במשימה השלישית, טועם מכל הבא ליד עד שלא היה יכול להכיל עוד פירור. לאחר שסיים גילה שבילי לקחה יוזמה ומילאה בשבילו את האמבט, והבין שהוא אכן זקוק נואשות למקלחת. בעוד הגמדונת מפנה את שאריות הארוחה בהינף אצבע (הרמיוני הייתה הורגת אותו אם הייתה יודעת שהוא נותן לגמדונת בית לנקות אחריו), הוא נכנס לחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה, פשט את בגדיו הספוגים זיעה ושקע לתוך המים החמימים שבאמבט.

הוא לא חשב שהוא אי פעם עשה אמבטיה, אולי חוץ מאשר הפעם ההיא באמבטיה של המדריכים. החווה הנוכחית הייתה נעימה הרבה יותר, בלי שמץ של ספק; החדר היה חמים ובנוי כולו עץ, ולא היו שם תמונות של בנות ים שהסתכלו עליו בזמן שהתקלח. חוץ מזה שהיה נחמד לדעת שאף אחד לא יכול להיכנס ולהפריע לו, במיוחד לא מירטל המייללת.

הוא קירצף את גופו היטב ושטף את שיערו לפני שנשען לאחור בניניחות. כפות רגליו בצבצו מחוץ לבועות הסבון, והוא פיתל את בהונותיו וחשב.

להוריו היה הרבה זהב בכספת שלהם, אבל איך שהוא הוא אף פעם לא חשב על זה שגם הוריו של אביו, סבו וסבתו של הארי, היו עשירים כל כך. אומנם לא היו שם ברזים וכיורים מזהב, אבל אפילו חדר האמבטיה הזה היה מפואר יותר מכל דבר שדודה פטוניה הייתה יכולה לחלום עליו. משום מה זה גרם להארי לחשוב על דארקו מאלפוי, ועל כך שהכוח והעושר של אביו הפכו אותו לפוץ מגעיל ומפונק. זו לא הייתה מחשבה נעימה; הוא רצה לחשוב שזה שאביו גדל בעושר לא גרם לו להתנהג כאילו הכל מגיע לו.

מבטו נדד אל החלון. השמש כבר כמעט שקעה מאחורי הגבעות המרוחקות; השמיים היו צבועים בכחול עמוק והעננים האווריריים בכתום וורדרד. החדר החשיך, אבל הוא לא רצה להדליק את האור. הכל היה כל כך שקט. אבל זה לא היה השקט הנוקשה של דרך פריווט, אלא דממה של מרחבים עצומים בהם לא היה דבר מלבד רוח.

המחשבה הייתה מרגיעה מאד. זה עזר לו להרגיש שברגע זה ממש, הכל בסדר. ברגע זה ממש הוא בטוח. לא היה שם אף אחד שילטוש עניים בצלקת שלו, לא היה שם אף אחד שרצה לפגוע בו. הוא לא היה הילד שנשאר בחיים, אלא רק הארי. וגם אם אי שם בחוץ וולדמורט רוקם עוד מזימה זדונית, זה לא צריך להדאיג אותו...

הוא צלל מתחת למים ועצר את נשימתו עד שהרגיש שהוא טובע. אז הוא משך את עצמו החוצה, משתנק ומשתעל, עניו צורבות ממגע המים והסבון. בעוד הוא גומע אוויר ודוחף את שיערו הספוג מעניו, הוא נשבע שאף אחד ושום דבר לא ישלוט בו – לא דמבלדור, לא חבריו, וגם לא הפחד מפני וולדמורט. רק הוא יהיה האדון לגורלו שלו.

רק כשהחדר היה כבר חשוך לחלוטין הוא יצא מהמים, גישש אחר מגבת וחזר לחדר השינה, שם האור דלק ובילי ליבתה את האש באח לפני שעזבה. הוא הרכיב את משקפיו והלך אל המזדווה שלו, אך אחרי מבט קצר בבגדיו הישנים של דאדלי סגר אותה בטריקה ופנה אל ארון הבגדים של אביו. הוא פשפש בתוך סדרה של גלימות קוסמים מגוהצות, ביניהן כמה גלימות טקס מהודרות, ואז פתח את המגירה הראשונה, שהייתה מלאה בגדי מוגלגים מקופלים. הוא בחר זוג מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו והתלבש. הבגדים הישנים של אביו היו מעט גדולים עליו באיזור הכתפיים והמותניים, אבל היו עדיפים לאין שיעור מהבגדים העצומים של דאדלי.

הוא סיים להתלבש ולייבש את שיערו ואז הבין שהוא יכול לעשות כל העולה על רוחו. הידוויג, שחזרה בזמן שישן, עד נמנה בכלוב שלה. הוא יכל לכתוב לרון והרמיוני איפה הוא ולהזמין אותם לבקר אותו... אבל הוא עדיין לא ממש רצה לחלוק את מקום המפלט החדש שלו עם מישהו אחר, במיוחד אחרי איך שחבריו התייחסו אליו מאז שנגמרה השנה. הוא יכל לשאול את בילי אם יש כשפים נוגדי מוגלגים מסביב לאחוזה ולצאת לסיבוב על אש המחץ שלו, אבל הירח עוד לא זרח והיה קצת חשוך מידי בשביל להתעופף לבד. לבסוף הוא החליט לצאת לחקור את הבית.

המסדרון שבחוץ היה צר, בנוי כולו אבן אפורה. דלתות גדולות שניצבו בתוך גומחות מקושתות בקירות הובילו אל חדרי שינה נוספים וחדרי אורחים. נרות שניצבו בקני מתכת שהיו קבועים בקירות האבן נדלקו לכבודו של הארי בכל פעם שביצע פנייה באחד המסדרונות, בעוד הוא בוחן בעניין את שטחי הקיר והדיוקנאות שקישטו את המקום. מידי פעם הוא היה מרים את מבטו אל התקרה, זו הציגה ציורים ססגוניים ומתקלפים של משתים, קרבות ותחרויות אבירים, בהן הדמויות זזו כמו בסרט מצויר ישן.

ברגע שהארי יצא מחדרו של אביו הדיוקנאות סביבו החלו להתעורר ולהתלחשש, מסתכלים עליו ולפעמים אפילו מצביעים. כמה מהדמויות יצאו מהמסגרות שלהן ורצו אל תמונות שכנות כדי להפיץ את השמועה.

"יורש!" קוסם זקן ומזוקן באחד הדיוקנאות קרא כשהארי חלף על פניו והבהיל אותו מאד. "יורש למשפחת פוטר! מה שמך, נער?"

"אה... הארי," הארי השיב בחוסר וודאות.

"הארי פוטר!" הזקן קרא באותה התלהבות מוגזמת, מניף את אגרופו באוויר. "שם ראוי!"

"הארי פוטר?" מכשפה אחרת, שהרכיבה משהו שנראה כמו גוש חסר צורה שנוצר אחרי שהתיכו יחד תריסר זוגות משקפיים, רכנה לעברו וכיוונה את מכשיר הראייה המרוכב שלה כדי להטיב לראות אותו. "אתה לא קצת צעיר כדי להיות כשף בקסמהדרין?"

"את מתבלבלת עם הנרי פוטר, גריזלדה," מכשפה כהת עור, שאחזה בזרועותיה חתול עצום, תיקנה אותה. "הדיוקן שלו תלוי בחדר העבודה. הארי הוא הבן של ג'יימס, שהוא הנכד של הנרי. נכון?"

הארי הנהן, למרות שכרגע לא ממש היה בטוח בכלום.

"סוף- סוף הפרחח חסר התועלת הזה עשה משהו כמו שצריך!" הצריד קוסם מפחיד למראה בעל שפם שחור דקיק. "בן כמה אתה, נער?"

"אה... כמעט חמש- עשרה," הארי גמגם.

"חמש- עשרה?!" הקוסם המשופם התפלץ. "אתה נראה בן לא יותר משתיים- עשרה! מה עשית כל השנים האלה? צריך להתחיל לעבוד!"

הארי, שנעלב מאד מההערה על גילו, עמד לענות לדיוקן בחוצפה, כשהדיוקן של הזקן הראשון אמר לו, "אל תקשיב לו, כשהוא היה בחיים היו מחתנים קוסמים בגיל שלוש עשרה. חמש- עשרה הוא הגיל המושלם להתחיל ללמוד את חובות ראש הבית."

"חובות ה... מה?"

"כל כך נאה, ממש כמו פלימונט," המכשפה עם המשקף המשוכלל העירה.

"הגיע הזמן שיהיה בן פוטר בבית הזה," אמר קוסם אחר, בעל לחיים נפולות, שעד עכשיו שמר על שתיקה זועפת. "מה אתה מתכוון לעשות בדבר הסכסוך עם בית המלוכה?"

"הסכסוך הזה נגמר לפני שנים, כסיל," הקוסם המזוקן אמר.

"איך אתה מעז!" הקוסם נפול הלחיים רעם.

כל הדיוקנאות התחילו להתכווח ביניהם. הארי ניצל את ההזדמנות כדי להתרחק משם בריצה.

הוא עצר רק כשהגיע לטרקלין רחב ידיים שהיה גדול פי שתיים מכל הקומה הראשונה בביתם של הדרסלים. דלת אחת הובילה אל מסדרון נוסף, ודלת אחרת הובילה אל מה שנראה כמו חדר העבודה עליו המכשפה שאחזה בחתול דיברה. סקרנותו של הארי גברה, והוא צעד פנימה.

החדר ללא ספק היה מעניין במיוחד. אח עשויה שיש לבן נדלקה בלהבה בהירה ברגע שהארי צעד פנימה, שופכת אור עז ומרצד על החדר המסקרן. כל הקירות היו מכוסים מדפים עמוסים ספרים, מכשירים מוזרים וחומרי שיקויים, מותירים מקום רק לחלונות הצרים שצפו אל הלילה. במרכז החדר עמד שולחן אבן עצום ששימש כעמדה להכנת שיקויים, עליו נחו בסדר מושלם קדרות בגדלים שונים ומכשירי מדידה, ושולחן הכתיבה הקטן נדחק לאחת פינות, בצמוד לארונות הספרים. לא היו בחדר שום קישוטים מלבד דויקן אחד ענקי שהיה תלוי מעל האח.

הארי התקרב אל האח כדי להסתכל בדיוקן מקרוב. איש זקן נמנם שם בנחת, סנטרו שמוט על חזהו ומשקפיו מחליקים במורד אפו. הוא היה איש רזה, מגולח, ושיערו האפור, שמעט צבע שחור עוד דבק בפיאות לחיו, נראה מעט כמו קן ציפורים. הוא לבש גלימה בצבע שזיף, זהה לזו שסבתו של הארי לבשה בתמונה שבחדר השינה, עם אותה אות W רקומה בחוט כסוף על הדש.

רוח לילית נשבה לפתע דרך החלונות ודלת החדר נטרקה. הזקן שבדיוקן התעורר בהפתעה, הסתכל סביב, פיהק ויישר את משקפיו. אז עניו נפלו על הארי, שהסתכל בסקרנות על מי שהיה אמור להיות סבא- רבא שלו.

"מה הפעם, ג'יימס? אתה יודע שאסור לך להיות פה," הנרי פוטר אמר לו ברכות.

לקח להארי רגע למצוא את קולו, אך לבסוף הוא הצליח לומר, "אני הארי. ג'יימס הוא אבא שלי."

"אה!" הדיוקן קרא בשמחה, ניצוץ נדלק בעניו הכחולות. "זה נהדר! כן, אני נזכר עכשיו שהוא הביא הנה איזו נערה... מילי או גילי, או..."

"לילי," הארי נידב, מגלה שהוא מחייך מבלי לשלוט בכך.

"כן! נערה חביבה מאד. ובכן, איפה הנכד השובב שלי? הוא אמר שהוא יקפוץ לבקר לפעמים, אך נדמה לי שלא ראיתי אותו מזה שנים רבות."

"הוא מת," הארי אמר, ומיהר להוסיף, "אני מצטער."

פניו של הנרי פוטר נפלו. "הו... אני עצוב מאד לשמוע זאת. איני מעודכן בהתפתחויות, הדיוקנאות האחרים לא מגיעים הנה. עכשיו אני מתחיל להצטער שביקשתי מפלימונט להפריד אותי מחברות הקשקשנים הזאת..."

"מי זה פלימונט?" הארי שאל. זו הייתה הפעם השנייה ששמע את השם הזה היום.

"הבן שלי, כמובן. בעצם, נכון לומר שהוא סבא שלך."

הארי הרגיש חמימות מתפשטת בחזהו. היה נחמד להצמיד שם לתמונתו של האיש החייכן שבתמונות של אביו.

"וסבתא שלי? איך קראו לה?"

"אה, יופימיה היקרה," הנרי פוטר אמר בחיוך, נזכר בכלתו בחיבה. "כן, היא הייתה אישה יוצאת דופן, תמיד רצתה לשנות את העולם. היא הייתה כשפת בקסמהדרין, אתה יודע, בדיוק כמוני."

"הדיוקנאות שלהם גם נמצאים פה?" הארי שאל, משתוקק להכיר את סבו וסבתו.

"נדמה לי שכן. אם כי, אני לא זוכר אם אביך סיפר לי איפה הוא הציב אותם... יכול להיות שהם נמצאים בטרקלין שבקומה הראשונה. הם בוודאי ישמחו מאד לראות אותך, אני מאמין שהם נפטרו לפני שנולדת."

"תודה," הארי אמר.

"בשמחה. היה נעים להכיר אותך, הארי," הנרי פוטר אמר בחיוך, עניו נוצצות בחיבה. הדרך בה הסתכל עליו הזכירה להארי שהוא כבר ראה אותו פעם אחת בעבר; בשנתו הראשונה הוא ראה אותו עומד מאחוריו אביו בראי ינפתא, מחייך אליו בגאווה.

במצב רוח מרומם במיוחד, הארי חזר על עקבותיו בחיפוש אחר המדרגות היורדות אל הקומה הראשונה. הידיעה שעוד יש לו קרובי משפחה חוץ מהדרסלים הייתה מעודדת מאד, אפילו שהם טכנית לא היו בחיים. פעם דמבלדור אמר לו שאסור לשקוע בחלומות ולשכוח לחיות, אבל הארי חשב שמותר לו לפעמים לחלום שיש לו משפחה.

הוא חלף על פני הדיוקנאות, שעדיין רבו בקולי קולות, ועל פני דלת החדר של אביו, ובמהרה מצא את מדרגות האבן הרחבות שהובילו אל אולם הכניסה החרב. הארי נזכר שהתכוון לשאול את סבא- רבא שלו מה בדיוק קרה שם, אבל ההתרגשות שבמחשבה שהוא יכול ללכת לדבר עם סבא וסבתא שלו השכיחה ממנו את התהייה הזו.

הוא חלף תחת הנס המתנופף של משפחת פוטר, דילג בין לבני אבן עצומות שבעבר היו חלק מהתקרה, ופנה אל דלת עץ כפולה חרוכה מאחוריה הוא ניחש שימצא את הטרקלין שבקומה הראשונה.

ידו כבר הייתה על ידית הברזל המפותלת כשהוא חש משהו קר וחד נוגע בעורפו. הוא קפא.

"תרוקן את הכיסים," קול מחוספס פקד. "ואז אני אחליט אם לכרות לך רק יד אחת או את שתיהן."

"מה?" הארי התפלץ, עדיין לא מפנים את התפנית החדה שחלה. הוא ניסה להסתובב, אבל החפץ החד הוצמד קרוב יותר לעורפו, והוא הרגיש שאם יזוז עוד סנטימטר החוד ינקב אותו.

"אל תזוז!" האיש שמאחוריו נהם. "אתה צריך להיות אסיר תודה אם רק אכרות לך את הידיים. כשאני הייתי צעיר, העונש על פריצה לבית של קוסמים היה מוות!"

"אני לא פורץ!" הארי התקומם. "בילי הביאה אותי לפה! קוראים לי הארי פוטר – "

"גם גנב וגם שקרן?" האיש הרים את קולו. "אתה באמת מצפה שאני אאמין שאתה הארי פוטר?"

"אני אוכיח לך," הארי אמר, ולראשונה בחיו שמח שיש לו את הצלקת. "תן לי להסתובב ואני אוכיח לך."

"בסדר," האיש אמר לאחר כמה רגעים. "אבל אני רוצה לראות את הידיים שלך. ובלי תכסיסים, או שאני אשפד אותך."

הארי פשט את זרועותיו והסתובב באיטיות, חש את החפץ החד צמוד לצד גופו כל אותה העת. הוא לא ידע איזה מן אדם הוא ציפה למצוא עומד מאחוריו, אבל הוא לא היה בטוח שהוא ציפה שיהיה מבוגר כל כך. שיערו האפור היה מוארך ומוזנח, אפילו שהיה מקריח, ועל פניו צמח זקן סבוך בצבע תואם. הייתה לו עין אחת שחורה זועפת, ועינו השנייה הייתה מצומצת וחלבית, עיוורת. הוא לבש גלימת קוסמים כהה ומיושנת שגרמה לו להיראות כאילו הוא מחופש, כי נעליו היו מגפי עבודה מוכתמות בוץ. עורו היה מנוקד כתמי שמש כהים, ואפילו שזרועותיו היו דקות כענפים, ידו האוחזת בחרב הסייף שהוא כיוון אל חזהו של הארי הייתה יציבה לחלוטין.

תחת מבטו חסר הפשרות של הזקן, הארי קירב את ידו אל פניו בזהירות והרים את הפוני שלו כדי לגלות את הצלקת שהסתתרה מאחורי השיער.

הזקן נראה מופתע לרגע, אך מייד הסתיר את הפתעתו מאחורי מסכה זועפת. הוא לא נראה לחלוטין משוכנע.

ציוץ חרד הפתיע את שניהם. בילי הופיעה שם, נראית מבוהלת וכועסת.

"אדונילי לא צריך להיות פה!" היא נזפה בזקן בקול צייצני, "קישטא לך!"

הארי ניצל את הפתעתו של הזקן כדי לשלוף את שרביטו ולכוון אותו הישר לראשו. הוא ידע שאם יעשה עוד קסמים מחוץ לבית הספר הוא יסתבך בצרות רציניות, אבל הזקן לא ידע את זה.

"אני אקרע אותך לגזרים לפני שתספיק לפתוח את הפה, ילד!" הזקן איים עליו, אך הארי ידע שהוא מתחיל להילחץ. משום מה הוא לא הוציא את השרביט שלו.

"אדונילי צריך ללכת הביתה!" בילי המשיכה להתרגז. "אסור- אסור לאדונילי לבוא לפה בלי רשות של אדונילי פוטר!"

"שתקי, גמדונת מקוללת!" הזקן השיב. "אדונילי פוטר שלך שוכב בקבר, מה פתאום התעוררת?"

"מי אתה?" הארי דרש ממנו, עדיין מכוון אליו את שרביטו. הוא נזכר באורות שדלקו בבית שעל גבול שטחי האחוזה. "אמרתי לך מי אני, עכשיו תגיד לי מי אתה."

"אני לא חייב לך תשובות," הזקן השיב לו בזעף. הגישה שלו הייתה גרועה אפילו יותר משל הארי, וזה אמר משהו. "אם אני לא טועה אתה עוד לא בן שבע עשרה, אז אתה עוד לא יכול לחלק לי הוראות."

"מי רוצה לחלק לך הוראות?" הארי שאל, קצת המום מכך שאיש כל כך זקן יכול להתנהג בצורה כל כך ילדותית. "אני רק רוצה שתפסיק לכוון אלי את החרב הזאת."

"אז תוריד את השרביט," הזקן נהם.

"בסדר, שנינו ביחד," הארי אמר, מרגיש קצת כאילו הוא מדבר עם ילד קטן. הוא הנמיך את שרביטו לאט, צופה בזקן מנמיך את החרב. רק כשהוא טמן אותה בנדן שעל חגורתו הארי החזיר את שרביטו לכיסו.

"בסדר," הזקן אמר פתאום, "אתה יכול להישאר פה אם אתה חייב, אבל אל תזיז שום דבר. אני אדע אם הזזת משהו." במילים אלה הוא סב והתחיל לצעוד בצליעה לעבר דלתות הכניסה האדירות.

"חכה," הארי קרא אחריו, מופתע מהמעבר החד. "לא אמרת לי מי אתה."

הזקן לא ענה. הארי פתח בריצה ואחרי רגע קצר הדביק אותו.

"אתה גר פה?" הוא שאל, מנסה למצוא דרך לגרום לאיש לומר משהו. "אתה גר בבית ההוא בקצה השדה?"

האיש פתח את הדלת בתנופה והחל לחצות את הרחבה המרוצפת שבחוץ. באמצע הרחבה ניצב פסל שכנראה בעבר היה של אייל העומד על רגליו האחוריות, אך היום ראשו המכותר קרניים היה מנותץ.

"אז מה, אתה כמו שומר קרקעות, או – "

"אני לא שומר קרקעות!" האיש התרגז פתאום, וגם בחשכה ניתן היה לראות שפניו מאדימות כמו סלק. "לידיעתך, ילד, אני פוטר בדיוק כמוך!"

"אז אנחנו קרובי משפחה?" הארי שאל, מרוצה שהצליח לדובב אותו.

"זה משתמע מכך, לא?" הזקן רטן.

"לא ידעתי שמישהו מהמשפחה שלי עוד בחיים," הארי אמר, תוהה האם דמבלדור יודע על קיומו של קרוב המשפחה הזועף הזה. הוא בעצם לא היה בטוח כמה הוא היה יכול להיות עדיף על הדרסלים, אבל לפחות הוא היה קוסם.

"יופי לך," הזקן נהם, צועד בשביל שחצה את שדות המרעה וככל הנראה הוביל אל ביתו. הוא נראה שקוע במחשבות.

"אז זה אומר שהכרת את אבא שלי?"

הלילה היה חשוך והוא לא ראה את פניו של האיש היטב, אבל הארי היה בטוח שהוא מבחין במתח חדש בין כתפיו של האיש הזקן.

"כן," הוא אמר בקול נמוך, "ואני מצטער על היום בו הפרחח הזה נולד."

"מה?" הארי הדהד, המום מכדי להפיק כל תשובה אחרת.

"מה ששמעת!" הזקן רגז, מנופף בזרועותיו. "אתה יכול להודות לו על המצב בו הבית המפואר שלך נמצא! זה הכל קרה באשמתו! הוא תמיד היה צריך לצאת לחפש הרפתקאות, אף פעם לא הספיק לו מה שהיה לו. הוא לא יכול היה לשבת בבית עם בת המוגלגים שלו, הוא היה חייב למשוך את אדון האופל ואת כל התומכים שלו הנה..."

הארי חיכה במתח שהוא יפרט, אבל הזקן השתתק ולא הרחיב על החורבן בו הבית של אביו של הארי היה נתון.

"איך וולדמורט – "

"אל תגיד את השם שלו!" הזקן גער בו, "אתה בדיוק כמוהו! אתה חושב שאתה אמיץ שאתה אומר את השם שלו, נכון? לא, אתה טיפש! הוא ואשתו הבוצדמית, הלכו ונהרגו – "

"אל תקרא לה ככה!" עכשיו היה תורו של הארי להתרגז. לבקר את אביו על משהו שעשה בצעירותו היה משהו אחד, אבל הוא לא היה מוכן שיקראו לאימא שלו בוצדמית.

הזקן מלמל משהו וירק על האדמה. הארי עצר, מסתכל בגבו בכעס, ולבסוף סב וחזר פנימה בעוד הזקן ממשיך לדדות אל ביתו. הוא היה מוכן לוותר לו על מה שאמר על אימא שלו רק בגלל שהיה זקן, ובגלל שהיה קרוב משפחתו. הוא ללא ספק לא היה מעוניין בחברתו, וגם הארי היה שמח לא לראות אותו יותר לעולם. אם הוא היה רוצה שיצעקו עליו ויעליבו את הוריו הוא היה נשאר אצל הדרסלים.

הפרק הקודם		הפרק הבא