נבואת הקסם היהודי

בס"ד

תפסיקו להאמין לשמות של פרקים

 עדידוש מאוד רגישה. היא לא רואה הרבה, אבל המעט שהיא רואה בעין החשופה שלה נותן לה מספיק מידע על העולם. כך שבזמן שהיא ישבה במעבדה שלה ובדקה תגובות כימיות ואלכימיות שונות למגוון יסודות ותרכובות, היא חשה שהיא יכולה לחזות את התוצאה בעזרת התחושות של כל רכיב ורכיב. היא הרגישה אם הוא שמח או עצוב, אם טוב לו או רע לו, ושאר תכונות שהיא האנישה על החומרים האלה. אולי כך היא מיישמת את הידע שרכשה מהפיהרר, ואולי זו למעשה הסיניסתזיה שלה.

לעיתים, בשולחן סמוך במעבדה, אך מבולגן לא פחות, ישב לו הפיהרר בכבודו ובעצמו. עדידוש הרגישה שהתחושות היוצאות ממנו הן ורודות וטורקיזיות להחריד. כלומר, אהבה ודאגה אין קץ לעדידוש שאותה הוא מגדל כבת ממתי שהוריה מסרו לו אותה מרצונם החופשי. הפיהרר, שישב לו במעבדה, ערך גם הוא ניסויים בשיקויים שונים ומשונים. מדי פעם הוא היה מביא למעבדה נסיין כזה או אחר שישתה את השיקוי כדי לבדוק תגובות כאלה ואחרות, ולא פעם הפיהרר היה מציע לעדידוש לנסות גם את שיקויה על הנסיינים, כי בין כה לכך הם נועדו. אז הוא היה מקרים תחושות אדומות ושחורות. כלומר, הוא היה מאיים. לא על עדידוש חלילה, אלא על הנסיינים, אבל עדיין זה לא היה נעים במיוחד. לכן עדידוש תמיד סירבה.

הנסיינים עצמם היו אדומים ושחורים גם הם. אבל האדום והשחור שלהם לא היווה אִיוּם אלא פחד. פעם הפיהרר אמר לה שהנסיינים הם מתנדבים שרוצים לתרום את גופם למחקר, או עבריינים שזהו עונשם. היו לפיהרר עונשים רבים ויצירתיים לפושעים, מקנסות, כליאות ועינויים, דרך מסלולים שיקומיים דלילים ביותר, ועד מינויים לנסייני שיקויים, וכמובן מתקן ארבע אחת ארבע. עדידוש אפילו שמעה פעם שהפיהרר מסוגל להעלים ממישהו כוחות קסם, ואז הוא נשלח לחיות כזמזום בישראל הזמזומית, כשהוא חסר כל ידע על העולם הזמזומי המטורלל והמסוכן. אין להם פיהרר שיגן עליהם וישמור על הסדר והחוק.

יום אחד, האורח שהפיהרר הביא למעבדה של עדידוש היה בחור צעיר ונאה. התחושות שלו לא היו אדומות ושחורות כמו בדרך כלל, אלא אפורות או ירוקות כהות. על מה הצבע הזה מעיד? שיעמום?

עדידוש הביאה לאורח הזה בקבור פולימיצי שהכינה מבעוד מועד בהוראת הפיהרר. אם היא שמעה נכון, לאורח הזה קוראים נווה אופיר. השם שלו לא אומר לה הרבה, אבל מה שגרם לה לזכור כל פרט במפגש איתו היה הצבע השונה והמשועמם שהיה לו. ברור שהפיהרר הביא אותו הנה למטרה שונה מהרגיל. אין צורך שהוא ינסה לשתות את שיקוי הפולימיצי של עדידוש, כי כבר ניסו את שיקוי הפולימיצי של עדידוש. זה שיקוי פולימיצי רגיל לכל דבר. אבל עדידוש מעולם לא שאלה שאלות מיותרות, היא לא רצתה להרגיז את הפיהרר.

ארבע שעות לאחר שנווה אופיר עזב את המעבדה הוא חזר ואמר משהו לפיהרר שישב לו כהרגלו בשולחן שלו במעבדה של עדידוש.

"עשיתי את מה שאמרת לי," הוא אמר בשיעמום.

"כל הכבוד, ככה הם ירדו לנו מהגב סופסוף," הפיהרר אמר בשמחה. הצבעים שלו נהיו כתומים ותכולים וורודים. רק הנווה הזה נשאר אפור כל הזמן.

"להשמיד לחלוטין את הזכרונות שלהם מהבת שלהם לא יעבוד, כי היא מרכז דאגותיהם כרגע," המשיך הפיהרר, "ההזדמנות הכי אפקטיבית להשמיד זיכרון היא ברגע שבו חוטפים אותה. אז הם הכי מעורערים. אבל עכשיו זה כבר לא אפשרי... וכל זה בגלל צחי. עכשיו התרגזתי עליו שוב. אני אלך לבקר אותו בארבע אחת ארבע."

עדידוש לא התעניינה במיוחד באנשים האלה שירדו לפיהרר סופסוף מהגב. היא הייתה מבועתת מכך שהצבעים של הפיהרר השתנו שוב, אז היא העדיפה להמשיך ולהעתעסק בשיקויים שלה.

האנשים שירדו לפיהרר מהגב הם עירית ועידו ליכטר המודאגים. הם הלכו שניהם דוממים במסדרונות בית החולים אליו שלח אותם חיליק/נווה. שותקים, אך חושבים בדיוק אותו הדבר, על הילדה שלקח להם זמן כה רב לקבל, ועל בשורת האיוב ששמעו לפני דקות מספר.

"איזה קומה הוא אמר?" היה המשפט הראשון שעירית אמרה מאז שיצאו מהבית.

"מינוס.... מינוס משהו," עידו ענה בשקט, "בואי נשאל את פקיד הקבלה."

בסופו של דבר הם הגיעו למפלס מינוס שתיים, שם המתין להם חדר הקירור של בית החולים ועובדת סוציאלית בכניסתו. העובדת הסוציאלית הצביעה בטבעתה על הזוג האומלל, וזו כבר שידרה ישירות את זהות השניים המתקבים אליה.

"עירית, עידו," אמרה העובדת הסוציאלית לאחר שהטבעת אימתה את זהותם כשיצרה קשר עם הטבעות שלהם, "כל מה שאנחנו צריכים מכם זה לזהות אותה."

שלושתם נכנסו לחדר הקירור, וסניטר שהיה שם הוביל אותם למיטה שמי ששכב בה היה מכוסה לחלוטין מכף רגל ועד ראש. הוא הוריד את השמיכה בעדינות מפדחתה של הנערה ששכבה שם בעיניים עצומות.

"היא נראית כאילו היא ישנה," אמרה עירית וקולה נשבר. עידו ליטף את תלתליה השחורים של בתו.

"זה כי אני עצמתי לה את העיניים," העיר הסניטר בעילגות. לו מבטים היו יכולים להרוג, המבט של העובדת הסוציאלית היה גורם לו לשכב בחדר הזה גם כן, כשהוא מכוסה בבד לבן.

עירית ועידו לא שמו לב לדבריו, או לפחות העמידו פנים שלא הקשיבו. הם הביטו בבתם השוכבת דוממת.

"היא נעדרה לכל כך הרבה זמן, אבל היא נראית כאילו לא עבר יום מאז נעלמה פתאום," עידו אמר חרש. עירית נעמדה בחיקו וליטפה את הלחי של הגופה.

"אנחנו... אנחנו נשאיר אתכם לבד," העובדת הסוציאלית אמרה. בפועל היא פשוט רצתה להוציא את הסניטר משם לפני שיגיד עוד משהו שהוא לא אמור לומר, אך למען הנימוס היא יצאה גם היא.

טוב, עירית ועידו לא היו בדיוק לבדם לאחר שהם יצאו. במרחק מה מהם היו זוג אחים שלא דיברו עשרות שנים בעקבות ריב נשכח ונפגשו במפגש טעון כדי לזהות את גופת אביהם הערירי, גבר מבוגר שבא לזהות את גופת אשתו ובחורה צעירה והמומה שמזהה את הגופה של השותפה שלה לדירה. השתיקה לא הייתה מוחלטת, כי הסתובבו שם גם כמה עובדים של בית החולים, כמו פסיכולוגים ופתולוגים וגם מנקה מבוגרת אחת. הלחישות שמילאו את החדר היו יכולות להשרות רושם מאיים על מי שנקלע לשם במקרה, אבל זה לא שינה כהוא זה לכל החיים שנכחו בחדר.

"אתם יכולים לזוז בבקשה?" קולה הצרוד של המנקה הקפיץ את עירית ועידו. המנקה נעמדה פתאום קרוב מאוד אליהם. היא נשמעה כמו אישה צברית למהדרין, שבעברה הייתה חשובה. אך גופה שהיה כבם שבעים לא היטיב איתה במיוחד, והשיער שלה, שאולי בעבר היה מסודר ומלא חיים, היה כעת לבן ופרוע.

"אה, כן," עירית ענתה חלושות. היא ועידו היו שקועים בבכי חרישי מעל גופת אחינועם בעודם מחובקים.

"אוי, תודה באמת," המנקה ענתה בטון ספק מלא הכרת תודה וספק סרקסטי בעדינות, והעבירה מגב לח על הרצפה בה עמדו עירית ועידו קודם, "זאת הבת שלכם?"

עידו הנהן בדממה. בכל הזדמנות אחרת הוא בוודאי היה שואל את המנקה בחשד מדוע היא מתערבת, אך לא היה לו כוח לריב עם אנשים כרגע.

"איך זה קרה לה?" שאלה המנקה.

"היא נעלמה לפני כמה חודשים. איש לא מצא אותה, עד אתמול בערב כשכלב של אחד מתושבי העיר הסמוכה מצא אותה קבורה באדמה כשחפר. בנתיחה שעשו לה לא מצאו שום דבר חריג," עידו ענה חרש.

המנקה בחנה את הגופה באריכות. "גם אני איבדתי בת," היא אמרה, "חטפו לי אותה כשהיא הייתה בת כמה שבועות, לפני ארבע עשרה שנים וחצי."

"ארבע עשרה שנים וחצי?" עירית ענתה כמו הד. זה היה הגיל של אחינועם לו הייתה חיה היום, "רגע, חטפו?"

"ארבע עשרה?" שאל עידו, "אבל זה אומר שילדת אותה בגיל–"

"–שלושים ושש," המנקה ענתה בעוקצנות, "מה קרה, אני נראית מבוגרת לגילי?"

חישוב מהיר שהטבעת של עידו עשתה בשבילו הראה שבמידה והמנקה דוברת אמת, היא צריכה להיות בת חמישים. צעירה בכעשרים שנה מאיך שהיא נראית.

"כשחוטפים לך את זוג התאומים החמודים שלך, כשהם תינוקות עדינים, זה מבגר בכמה עשרות שנים," המנקה המשיכה לדבר, "לא שאני רוצה להעיק עליכם יותר מדי, אבל הבת שלכם פשוט כל כך מזכירה לי אותה... איך קראתם לבת שלכם?"

"אחינועם," עירית ענתה בקור. המנקה הזאת באמת קצת העיקה, אז כשעירית ראתה שלמנקה נהיה אור בעיניים פתאום, היא הוסיפה, "אבל זה לא השם שאנחנו בחרנו עבורה." אולי זה ישתיק אותה.

להפתעתה, המנקה דווקא חייכה. "גם אני קראתי לבת שלי אחינועם. קראנו לה אחינועם על שם אמא שלי, ולאחיה התאום קראנו גל. אולי זו היא, היה לה כתם לידה בצורת בננה מתחת ליד שמאל."

עירית ועידו החליפו מבטים מבוהלים. "יש את זה גם לאחינועם שלנו," עידו מלמל, "הנה, תראי."

הוא ניגש להסיט מעט את הכיסוי הלבן שכיסה את כל גופה של אחינועם (חוץ מהראש שנחשף עוד קודם לכן), אבל המנקה עצרה אותו.

"רק לפתולוג או סניטר מותר לעשות את זה," היא אמרה וסימנה לאחד הפתולוגים להתקרב.

הוא ניגש. "שלום, אני פרופסור באסאם" הוא הציג את עצמו, "איך אתם מרגישים?"

"אנחנו לא רוצים להטריח אף אחד," עירית ענתה בעצב.

"אני ורצה לבדוק אם יש לה כתם לידה מתחת ליד שמאל," המנקה אמרה באימפולסיביות.

הפתולוג הרים גבה. "אתם בסדר עם זה?" הוא שאל את עירית ועידו.

"תרגישו חופשיים," עידו ענה באפתיות.

פרופסור באסאם הפשיל מעט את כיסוי הבד וחשף את כתפיה של אחינועם. הוא הוציא בעדינות את ידה השמאלית. "הנה," הוא אמר.

מתחת לידה השמאלית של אחינועם לא היה דבר.

"את רואה? זו לא הבת שלך," עירית אמרה בניצחון חמוץ.

"עירית, זו גם לא הבת שלנו," עידו אמר במהירות. ליבו וליבה של עירית החל להאיץ.

פרופסור באסאם גירד בפדחתו. "איפה הסניטר ועובדת הסוציאלית שליוו אתכם?" הוא שאל.

"ממתינים בחוץ," עירית ענתה, "עידו, יכול להיות שהיא לא...?"

"ליטל, תקראי להם הנה," הפתולוג אמר למנקה, וכשהיא יצאה לקרוא להם, הוא ניגש לעיין בתווית על כף רגלה של המנוחה.

"טוב, תקשיבו," הוא אמר לאחר עיון קל, "משהו ממש לא בסדר."

"מה זה, פרופסור?" שאלה עירית.

"השם של הרופא שניתח אותה לאחר המוות מעולם לא עבד פה," פרופסור באסאם. הוא שב לבחון את הגופה.

"לא משנה כמה זמן היא הייתה מתה מתחת לאדמה, היא עדיין נראית... לא מתה," אמר הפתולוג, "תראו כמה צבע יש לה בלחיים."

"היא חיה?" שאל עידו.

פרופסור באסאם נגע בנקודות מסוימות בעדינות בגופה ששכבה מולם. "אני לא חושב שזה אמור לשנות לכם כל כך, כי מי ששוכבת כאן היא לא הבת שלכם, ואת זה הוכחנו על ידי כתם הלידה החסר," הוא ציין, "אבל משהו פה באמת לא מסתדר לי..."

הוא שלף סכין יפנית ודקר בעדינות את בית השחי של הגופה.

"לא!! מה אתה עושה?!" צעק עידו בתגובה

"אוי ואבוי, אוי ואבוי..." הפתולוג שב למלמל, "לא רק שהיא לא מתה, היא מעולם לא הייתה חיה."

המנקה חזרה יחד עם הסניטר והעובדת הסוציאלית. "מה, זו לא הבת שלהם?" הסניטר שאל.

"תראו," פרופסור באסאם אמר, "מבחוץ היא אולי נראית כמו הבת שלהם, אבל מבפנים..." הוא הראה להם את מה שהחתך הקטן שלו חשף, מה שיש מתחת לעור, "מבפנים היא מלאה בצמר גפן."

אחינועם האמיתית הייתה חיה וקיימת. היא הייתה בישראל הקסומה וכלל לא הייתה מודעת למה שהוריה השניים, עירית ועידו, עושים כעת. ולא סתם ישראל הקסומה, אחינועם, מאיה וקארין הגיעו לרקוגלאי.

"רקוגלאי?" אחינועם שאלה כשהיא, קארין ומאיה הובלו על ידי אסנת לאורך מנהרה, ואז עצרו מול קיר שחור, בתקווה שאסנת לא תאנוס או תרצח אותן שם.

"כן," אסנת ענתה בשלווה, "זה הקיר השחור שנמצא מולנו. זה סוג של גלאי שנותן לעבור דרכו רק למי שמותר לעבור דרכו, והוא פתוח רק לכמה שניות."

"זה שער, לא גלאי," אחינועם התקטננה.

"כן," מאיה מיד הסכימה איתה.

קארין נאנחה. "סמנטיקה, סמנטיקה," היא מלמלה.

"טוב, תקראו לזה איך שבא לכן, אבל אני לא זוכרת איך פותחים את זה! לכל הרוחות!" אסנת רקעה ברגלה, "אני צריכה לשכנע אותו שהגנים שלי תואמים למה שהוא אמור לגלות."

"גנים?" אחינועם שאלה, "אז למה קוראים לזה רקוגלאי ולא גלאי גנים?"

"אוך, אני לא יודעת, תשאלי את מי שהמציא את זה!" אסנת התעצבנה, "אם את יודעת כל כך טוב אז נראה אותך פותחת את הרקוגלאי ומעבירה את כולנו פנימה!"

אחינועם משכה את שיערה השחור, המתולתל והנפוח לאחור, ואז ניגשה לקיר בצעד בוטח.

היא נגעה בקיר בעדינות.

היד שלה עברה דרך הקיר.

"נו, מתברר שהגנים שלי תואמים לציפיות של הרקוגלאי הזה," אחינועם אמרה בחיוך מנצח, "עכשיו מהר, תיכנסו, זה פתוח רק לכמה שניות אם אסנת לא שיקרה לנו."

ארבעת הבנות נכנסו והגיעו למשהו שנראה כמו עיר תת קרקעית גדולה במיוחד. אנשים לבושים בבגדי עור הסתובבו שם, וכמעט לא היו שם אנשים שלבשו גלימות. מלבדם היו שם גם כמה יצורי פלא שאחינועם עוד הייתה חלשה בלזכור את כל הסוגים השונים והמשונים שלהם.

"אוקיי, מה לכל הרוחות? איפה אנחנו?" קארין ההמומה שאלה.

"חור הגידגד, פעם זה היה סוג של מחנה פליטים, כמו מקהלות, וכמו תח–" החלה אסנת לומר, אבל אז נעצרה ואמרה, "איפה כוכבית? הבטחתן לעזור לי למצוא אותה!"

"נכון! אנחנו אמורות לעקוב אחריה!" אחינועם אמרה, "איפה היא?"

"טוב, אם היא בדיוק הייתה ברכב שלה, אולי היא נמצאת בחניון הרכבים, או בסמוך אליו," אסנת אמרה, "אבל אני לא יודעת איפה זה."

"כן, בגלל זה הגענו הנה ברגל ולא ברכב," אחינועם עקצה.

"טוב, באת לעצבן אותי?!" אסנת כמעט צעקה.

"באתי למצוא את המורה כוכבית," אחינועם ענתה בחיוך תמים.

אסנת נשמה עמוק, ואז אמרה, "יודעת מה? לכי מפה, את ושתי החברות שלך. אני כבר אסתדר, ואתכן יתפסו כל ההזויים שיש במקום הזה."

"איזה הזויים כבר יש במקום הזה?" שאלה קארין בחשש.

"זה מחנה פליטים שנסגר ומאז כל ההזויים באים הנה, ויש כאן אפילו מחתרת נגד הפיהרר, והם חבר'ה מסוכנים," אסנת ענתה.

"מ- מחתרת נגד הפיהרר?" אחינועם שאלה. אם יש משהו שהיא רוצה זה להתנגד לאיש שהפריד אותה מהוריה השניים, עירית ועידו, "והפיהרר יודע מזה?"

"ברור, כולם יודעים מזה, רק המחתרת לא יודעת שיודעים עליה, אבל הפיהרר לא עושה לה כלום כי פשוט הוא לא מודאג מהמחתרת, בלתי אפשרי להביס אותו, ותאמיני לי שניסו," אסנת ענתה, "ועכשיו אני הולכת לבד."

אסנת נעלמה משם בקול פקיקה.

"טוב... נחזור?" קארין הציעה, "יש לי בבית עוגיות סביונים מיוחדות."

אחינועם פנתה לחזור, אבל מאיה אמרה פתאום, "לא, אנחנו חוזרות הביתה!"

"אוף, מה הבעיה שלך?" אחינועם שאלה. היא וקארין הסתובבו כדי לחזור הביתה, ומאיה איתן בלית ברירה, עד שקול הקפיץ אותן.

"וואט דה פאק? מי אתן, שלושתכן? באתן לפלוש? לגנוב?"

שלושתן הסתובבו בחזרה בחשש. מולן עמד נער גדול מהן בכשנה.

"אנחנו הולכות, אם לא אכפת לך," קארין אמרה בקור.

"לא, אף אחת מכן לא הולכת מפה ומדליפה סודות של המחתרת לאיזה אידיוט שבא לה," הילד ההוא המשיך, ואחינועם הבחינה שבמקום ש שמאלית, ס, ז ו-צ הוא היה משתמש בעיצור th.

"אני לא דביל, ואני אפילו לא נראה ככה," הוא המשיך, "ושלוש סתומות כמוכן אולי חושבות שתצליחו להתחמק ממני, אבל..."

בזמן שהוא נאם, אחינועם, מאיה וקארין הלכו לאחור באיטיות כדי לנסות לברוח לפני שהנער ההוא יעשה משהו פתאומי.

"...ואני כזה חכם ואף אחד לא יכול לעבוד עליי, אני אפילו מקלל רק באנגלית ולא באף שפה אחרת, כאילו הולי שיט! מה נראה לכן שאתן עושות?"

"שנרוץ?" הציעה קארין בחיוך, אלא שאז הבלתי צפוי קרה, הנער ההוא שלף מעין מקל שהזכיר את השרביט הפרימיטיבי עליו אחינועם למדה בבית הספר הקהילתי, הכריז "אף אחת לא בורחת משי צואנוב! שתק!" ושלושתן נפלו משותקות על הקרקע.

אה, כמו שהבטחתי, שם הפאנפיק השתנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא