פלאות הקסם היהודי

בס"ד

מתברר שרק בערבי חג אני פתאום מעדכן. טוב יאללה, תגיבו

נהג המונית הוריד את רייצ'ל ועומר בחניון רכבים נאה.

"מכאן תמשיכו ברגל," הוא אמר להם באנגלית עילגת עם מבטא מזרח אירופאי, "אני לא רוצה לשלם עוד כסף רק כי הכנסתי רכב לשטח המוזיאון."

"כן, מוזיאון," עומר חזר אחריו. קצת צרם לו שמהקום הזה מוזיאון היום. אבל אם קורידון מסתתתר שם, לא אכפת לו איך המקום הזה נקרא.

עומר ורייצ'ל שילמו לנהג המונית והחלו ללכת. הרוח הייתה צוננת, והטמפרטורה גירדה את אפס המעלות מלמעלה, אבל האוויר היה לח ומהביל באופן משונה. עד מהרה שביל האספלט שצעדו עליו הפך לחצץ שהיה בוצי מגשם שירד עליו לפני זמן קצר.

"תראה, זה נראה קצת אחרת מהתמונות המפורסמות," אמרה רייצ'ל והביטה לעבר המקום אליו הגיעו, שער הכניסה למוזיאון השלום שהיה בעברו מחנה ריכוז והשמדה, אושוויץ־בירקנאו.

"טוב, אולי התמונות המפורסמות צילמו את המחנה מבפנים," ניחש עומר. הוא הצטמרר, ולא ידע אם זה בגלל הקור או בגלל ההשערה שקורידון מסתתר דווקא שם, מכל המקומות בעולם.

עומר ורייצ'ל המשיכו לצעוד בשתיקה. מוזר היה לראות את רייצ'ל בבגדי נומאג'ים, אבל עומר התרגל לזה בסוף. בכל זאת, היא הייתה לבושה ככה ביומיים האחרונים, מאז שהמריאו מהחוף המזרחי של צפון אמריקה ועד הרגע הזה ממש, בו הם מגיעים לשער הכניסה למוזיאון.

את פניהם קיבל גבר עב בשר שהביט בהם באִיום.

"סגור, אין כניסה," הוא אמר באותה אנגלית עילגת. אבל המבטא שלו לא היה מזרח אירופאי משום מה.

"אה..." עומר גמגם. לא ייתכן שכל המסע הזה יהיה לשווא.

"תן לי," רייצ'ל אמרה בחיוך, שלפה שרביט וכיוונה לעבר השומר. "קונפונדו."

הלחש פגע בגופו של השומר וניתז הלאה משם, כאילו הלחש היה קליע והשומר היה אפוד ממוגן ירי. אבל הטלת הלחש שינתה משהו בהבעת פניו של השומר, ולהפתעת עומר הוא פנה אליו בעברית.

"איך קוראים לך?" הוא שאל.

"עומר. עומר לוי," עומר ענה בחשש. מה קורה פה?

"עומר בן?..." השומר שאל.

"אני לא יודע מי האבא, אבל אמא שלי היא גולדי, או זהבה, אני כבר לא בטוח איך לקרוא לה," עומר ענה בחשש.

רייצ'ל נראתה מבולבלת כהוגן. היא לא הבינה אף מילה מהשיחה.

"חיכינו לך, אתה מוזמן פנימה," השומר אמר וזז הצידה כדי לתת לעומר להיכנס. עומר התקדם ורייצ'ל איתו, אבל השומר אמר פתאום, "היא לא."

עומר נעצר, וכמוהו גם רייצ'ל.

"עומר, אתה יכול להסביר לי מה הולך פה?" היא שאלה.

"אני לא בטוח," עומר ענה, "אבל השומר הזה מדבר עברית. והוא אמר שחיכו לי, ושאני צריך להיכנס לבד..."

"זו בטח מלכודת," הציעה רייצ'ל.

"גם אם זו מלכודת, זה הסיכוי הכי טוב שלי להגיע לקורידון," עומר ענה.

רייצ'ל הביטה במחנה בדאגה. "מה שלא יקרה לך שם בפנים, בבקשה, תשמור על עצמך," היא אמרה בשקט, "ואולי לא תצא משם. אולי מה שמחכה לך שם יוציא אותך בכלל למקום אחר. אולי תגיע לעולם אחר. אולי... אני לא יודעת."

"אבל בטח לא אמות שם, אם יש לי כוח של שד..." עומר מלמל.

רייצ'ל נעצה בעומר מבט רב משמעות. "תזכור את שש הנקודות שסיפרתי לך עליהן אז, לפני חודשים רבים כל כך, כשרק נפגשנו," היא אמרה, "שדים יכולים למות. הם אוכלים, שותים, מתים ומתרבים כמונו. הם שונים מאיתנו רק בכך שיש להם כנפיים, שהם יכולים להיות בכמה מקומות במקביל או להשתגר ממקום למקום, ושהם שומעים מאחורי הפרגוד את מה שעתיד להיות."

"כן," ענה עומר, "אז אני אשמור על עצמי. לא שלא הייתי שומר על עצמי אילו לא היית מזכירה לי את זה..."

רייצ'ל גיחכה. "אז אתה נכנס?"

עומר הנהן.

"ואתה יודע שיש סיכוי שלא תצא מכאן, ולכן יכול להיות שלא נתראה עוד?"

עומר הצטמרר שוב. כאילו הוא לא היה מספיק לחוץ עד עכשיו.

"אז זו בעצם פרידה," רייצ'ל אמרה ועומר הנהן.

הם עמדו ככה, זה מול זו, ושתקו לכמה דקות.

"טוב, אני... אני אכנס," הוא מלמל, "אממ... רייצ'ל, תמסרי גם להאנה קראון... תודה, תודה על הכל."

רייצ'ל הנהנה. "אני אמסור," היא אמרה בחיוך, "שלום, עומר."

המחנה היה ריק מאדם, מה שלא היה מפתיע כי ביקור במחנה מצריך הזמנת ביקור מראש. ובכל זאת, היה משהו קצת מצמרר בלבד הזה, בין עיי החורבות של מה שהיה המקום בו יותר ממיליון מבני עמו מצאו את מותם. שלטים בפולנית ובאנגלית שניצבו במקומות שונים הסבירו על נקודות שונות במחנה. ואז, בין הביתנים השרופים ושאריות הקרמטוריום שהושמד כמעט קליל, הוא הרגיש כאילו מישהו שופך עליו דלי של מי קרח.

מול עומר הופיעה רוח רפאים של אישה כבת ארבעים.

"שמי רבקה," היא אמרה לו בעברית עם מבטא פולני, "הגעתי הנה ממחוז יחד עם חמשת ילדיי. אחד מהם נפרד מאיתנו כבר ביום בו הגענו. נשארתי עם בנותיי, והצוררים ששלטו כאן ניסו להפריד בינינו כמה שרק ניתן, עד אותו יום בו נלקחתי, הופשטתי ונכנסתי לתא ההוא שעמד במקום בו אתה נמצא עכשיו. עמדנו יחד, כולם, והאוויר הפך למחניק, והקאתי את כל מה שיכולתי. תוך זמן קצר הפסקתי להרגיש, וזמן לא רב לאחר מכן אפרי עלה השמימה."

עומר הצטמרר. "את... את מתת... פה?" הוא שאל, ואז הרגיש דלי של מי קרח משמאלו. הוא ראה גבר מבוגר, לבן כפנינה.

"שמי יעקב," הוא אמר בקולו הצרוד, "הגעתי הנה עם כלתי ושניים מילדיה. עמדנו יחד בטור מסודר כשירדנו מהרכבת, ממש כאן," הוא הצביע על נקודה לא רחוקה משם, באמצע השביל. "היה שלג כבד, והיה קר. אבל לשטן הזה היו בגדים חמים, כמוך. הוא בחן אותי והחווה באגודלו... לשם," הוא אמר, "לנקודה בה אתה עומד כרגע. תוך זמן קצר לקחו ממני את שיני הזהב שלי והפשיטו אותי באלימות. כשנכנסתי לתא, הגז היה–"

עומר התרחק משם במהירות. פעם, כשלמד בעפלי"ם, היו נוהגים להביא ביום השואה ניצול שואה שיספר את סיפורו. אלא שלניצולי השואה הקוסמים שבאו לעפלי"ם היו סיפורים הירואיים על איך הצליחו להגניב שרביט לכיס הבגדים שלהם, ואיך הצליחו להימלט בעזרת הקללה הממיתה. אבל מפגש שכזה, עם אנשים שבאמת נרצחו שם... את זה עומר לא היה מסוגל לשאת. הוא הלך אחורנית במהירות ונפל על הגדר שהקימה הנהלת המוזיאון לפני שנים ספורות.

"היי, לעזור לך לקום?" שאל אותו קול נערי, ועומר הרגיש מי קרח בידו הימנית. מולו עמד נער רפאי כבן גילו.

"קוראים לך עומר לוי, נכון?" הנער אמר, "לי קוראים לוי, כמו שם המשפחה שלך. אני עוד מעט בן שבע עשרה, כמוך. אבל אני תמיד עוד מעט בן שבע עשרה. מתברר שהמעט הזה הוא לא מעט כשאתה מת. תבין, אני הייתי חזק כשהגעתי הנה. רציתי לברוח ליערות, אבל לא יכולתי להשאיר את ההורים שלי ואת אחותי הקטנה לבדם. לא שזה עזר לי במיוחד, כי כשהגעתי הנה לקחו את אמא שלי ואחותי למקום אחר. אני גרתי כאן, ממש מאחורי הגדר שנפלת עליה, יחד עם אבא. טוב, ככה זה היה ביום הראשון. אתה רואה את זה?"

הוא הצביע על חלקת דשא מטופחת שהייתה סביב מסגרת לבנים בגודל של צריף.

"פעם השירותים היו שם. היו שם שתי שורות של אסלות צמודות, היינו יושבים ערומים גב אל גב ועושים את מה שאנחנו עושים, וזה היה גורם למחלות וזוהמה ולכלוך, ואז החיילים עם המגפיים המצוחצחות והמבריקות שלהם היו באים וצוחקים על כמה שהיהודים מלוכלכים ומושפלים. הנה, ישבתי שם ליד קלמן החנווני מהעיירה שלי."

עומר התחלחל. הוא לא ידע שהיו עושים דברים כאלה. הוא ניסה שלא לדמיין את לוי החי יושב ערום בסיטואציה כזו לצד אדם זקן, אבל המחשבה הייתה בלתי נמנעת.

"כן, זה באמת מגעיל," לוי אמר כשראה את הבעת פניו של עומר, "ואוכל לא היה לנו. את אבא שלי לקחו עוד באותו היום כשאמר להם שהוא סוחר. הם לא אהבו סוחרים, זה לא כח עבודה. אז אמרתי להם שאני סבל כששאלו אותי במה אני עובד, והייתי די שרירי אז הם האמינו לי. אבל לא הצלחתי לשמור על עצמי כמו שצריך, ואחרי הרבהה מאוד עבודה ומעט מאוד אוכל ושינה אני מתתי בשנתי, איפה שאתה עומד, מרעב ואפיסת כוחות."

לוי הזה דיבר בכזה שטף וחיות, שעומר הופתע לשמוע אותו מספר על מותו, למרות שהיה לבן כפנינה ושקוף למחצה.

"אתה... אתה... מת?" שאל עומר שהיה חיוור בעצמו. לוי מת, רבקה מתה, יעקב מת... כולם מתים!

עומר התחיל לרוץ משם לתוך המחנה.

"היי, לאן אתה הולך?" הוא שמע את לוי קורא לו. הוא ראה את יעקב ורבקה במרחק, ועוד רוחות רפאים בשלל גילאים מופיעות במקומות בהם נרצחו.

הוא נעצר והביט סביבו. ילד וילדה כבני תשע או עשר ניגשו אליו. הפנים שלהם היו מצולקות, הרגל של הילד הייתה קצרה מדי ולילדה הייתה חסרה עין.

"שלום, אנחנו משה," אמר הילד.

"וציפורה," אמרה הילדה.

"ואנחנו תאומים," אמר הילד, "ובגלל זה,"

"דוקטור מנגלה לקח אותנו," הילדה המשיכה.

"למעבדה שלו," אמר הילד.

"והוא השכיב אותנו על השולחן,"

"ורצה לבדוק אם אפשר,"

"לקחת את העיניים הכחולות שלי,"

"ולהעביר אותן,"

"לעיניים החומות,"

"שלי,"

"ואם אפשר,"

"לתקן את המום המולד,"

"של הרגל הקצרה,"

"שלי,"

"בכך שייקח מהרגל"

"הבריאה"

"שלי,"

"ואם סוג הדם שלי"

"וסוג הדם שלי"

"יכולים"

"להתקיים"

"יחד"

"והמוות שלנו היה"

"כואב"

"סבלנו"

"כאבנו"

"בכינו"

"והוא צחק,"

"וצחק,"

"וצחק..."

עומר נפל שוב. רוחות הרפאים סגרו עליו מכל עבר. הם צחקו ובכו, והם היו רבים כל כך. רבים כל כך כל כך. והם עלו עליו, ובשלב מסוים הוא היה רטוב כולו ממי קרח וראה רק אור לבן מרוב רוחות הרפאים שעברו דרכו ועמדו במקום בו עמד ומסביבו, וכולם דיברו וצעקו וצרחו ובכו וצחקו, והוא שמע כל כך הרבה שמות וסיפורים, וכל כך הרב אנשים שמתו בשלל דרכים, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, ומי, ומי, ומי.

ואז,

"עומר!"

עומר הרועד, הרועש והחושש. עיניו כמעט יצאו מחוריהן, והצלליות השחורות מתחתיהן נראו כאילו הגיעו מהשאול עצמו. עומר ניסה לדבר, לומר משהו, דברי נחמה או תוכחה, לספר להם שקיימת מדינה יהודית, להשתתף בצערם על מותם. אבל פיו כאילו ננעל, כמו בחלום בלהות, והוא לא היה יכול להזיז את שפתיו, לסתו או לשונו. גרונו הוציא חרחורים חדים, ועומר ציפה שתתערפל לו הראייה והוא יתעלף. אבל הוא נשאר בהכרה מלאה וצלולה, תחת עול מיליון וחצי רוחות הרפאים שלא הפסיקו לעוט עליו, והוא היה נקבר תחתיהן אלמלא היה שומע מישהו קורא בשמו.

"עומר!" הוא שמע את זה שוב.

במחילה מכבודן של הרוחות, אבל מה הן, למעשה? הם שקופים. הוא יכול לעבור ולחלוף דרך צל צילן של שאריות הנשמה והקיום של אלה שלא נרקבים, כי אין להם איך להירקב. של אלה שגופם זז אנה ואנה ברחבי העולם, ורסיס מאפרו חודר לליבו של כל אדם שעוד קורא לעצמו אדם, שליבו עוד מלא תקווה, וטרם מאס בכל סיכוי שיש לחיה המפלצתית הזאת, הומו סאפייאנס, שלא להכחיד את עצמה, כפי שעשתה למינים רבים כל כך בטבע. חיה כה עדינה, שתאונה אבולוציונית הפכה אותה למפלצת. לא מדובר באריות או כרישים, השולטים בטבע בין כה וכה, ואילו היו מקלבים כוח שכזה היו שולטים בו בתבונה. מדובר בכבשים תמימות ועדינות שמשחקות באש, בנשק חם, טנקים וארטילריה, פצצות אטום.

אז האם לחלאת המין האנושי, הלוא היא המין האנושי בעצמו, יש עוד תקווה?

"עומר!"

מי שקרא לו כנראה חשב שכן.

הרוחות. הרוחות. נכון, הם צל של צל. ובדיוק בגלל זה עומר יכול לעבור מבעדן, לעבור דרכן, כמו שהם עוברים דרכו. זה יהיה קר וכואב פיזית. זה יאכזב את כל הרוחות הננטשות בשנית, ויאכזב את עומר שמרשה לעצמו לפעול כך כנגד אותן נשמות קדושות וענוגות, שנרצחו על לא עוול בכפן. אבל אין לעומר ברירה, הוא לא יכול לשקוע בעבר לנצח. העבר קשה וטראומתי, ואנשים שעברו את זוועות התופת האלה לעולם לא ישובו לחיות כפי שחיו, במידה ואכן נותרו חיים. אבל העתיד לא צפוי, ועל ידי תמרון נכון של ההווה, ניתן יהיה להציל את העתיד תוך למידה מלקחי העבר.

לכן עומר נעמד. לא שהרוחות רמסו אותו, אלה הן רוחות בסופו של דבר. אין להם גוף מוחשי. לכן הוא נעמד.

"עומר!"

הוא חש שכל קריאה שכזו נותנת לו עוד כוח, לו רק היה יודע מי קורא לו.

"עומר!"

עומר העומד הביט אנה ואנה, מנסה למצוא אדם או יצור אחר, חי או מת, הקורא בשמו.

"עומר! כאן למטה!" הקול קרא בעברית.

כאן למטה? מה כבר יש למטה? איש אינו קבור במקום הזה. כולם נשרפו. כולם חלקיקים קטנים המסתובבים ומחפשים את התקווה, לשווא.

אבל עומר היבט למטה, ומתוך האדמה יצאה יד גרומה ומקומטת. על גב היד אכות הציפורניים המלוכלכות מזוהמה, היו שיערות שיבה.

"תפוס בי, עומר! תפוס בידי!"

יד מתוך האדמה קוראת לו שיתפוס בה. זו מלכודת, כנראה. היד תקבור אותו איתה ותיקח אותו לגיהנום. אולי זה קורידון המנסה ללכדו. אולי זה שד אחר. לו רק רייצ'ל הייתה שם, היא בוודאי מכירה שדים שנוהגים לשלוף יד מהאדמה.

ומצד שני, איזו ברירה כבר יש לו?

עומר תפס ביד. האחיזה ייתה חזקה ביחס למראה השברירי והעדין של היד, שחזרה לאדמה במהירות, וכך גופו של עומר הוטח באדמה בקול חבטה.

אבל עומר לא שכב פרקדן על קרקע המחנה. הוא צלל מטה, אל מתחת לקרקע.

"עומר! עומר! התעשת!" המשיך אותו קול. עומר המבולבל הביט סביבו.

הוא היה בחדר קטן, חשוך ועתיק. הרצפה, הקירות והתקרה היו מצופים תולענה, כמו גם הריהוט שהיה בחדר הקטן – כמה כיסאות נוקשים ועתיקים ושולחן עץ ששיוו לחדר מראה של משרד מהתקופה הוויקטוריאנית, וגם הקיר מאחורי השולחן שלכל אורכו היו מדפי ספרים מאובקים. על הספרים, שנראו ישנים ביותר, כאילו הודפסו בבית הדפוס של גוטנברג עצמו, הייתה שכבת אבק. הספרים היו כה צפופים שלא היה אפשר להכניס אפילו ראש סיכה ביניהם. המתכת היחידה בחדר הייתה נברשת שנתלתה מהתקרה, ובתוכה דלקו כחצי תריסר נרות שעווה צהובים ומיושנים. היו גם כמה פמוטים שהיו מובנים בכמה נקודות לאורך קירות החדר, ובכל אחד מהם דלק זוג נרות. גם על השולן עמד פמוט עם זוג נרות דולקים, אלא שהפמוט עמד בקצה השולחן. במרכז השולחן היו שלל ספרים ודפים. בין השולחן למדפי הספרים היה כיסא אחד, ומצידו השני של השולחן היו מפוסרים כמה כיסאות נוספים.

כה צפוף היה החדר, שהשולחן והכיסאות הקטנים מילאו כמעט את כולו. האוויר היה חנוק, עבש ומלא אבק, אבל עומר חשש שאם ישתעל החדר כולו יקרוס על הספרים והנרות שבו, יחד עם שני האנשים המבוגרים שעמדו בחדר והביטו בעומר. היו אלה גבר ואישה מבוגרים. הגבר היה עב כרס ועב בשר, והוא לבש בגדים בעלי חזות חסידית. אלא שנראה כאילו הבגדים האלה נוצרו במאה התשע עשרה, והזקן עצמו נראה מבוגר יותר מכל אדם שעומר ראה מימיו. עומר היה משער שגילו של הזקן הוא שלוש מאות שנים, אילו היה הדבר אפשרי. עומר הבחין שאחת מידיו של הזקן היא היד שגררה אותו מלמעלה.

לצד הזקן עמדה אישה, מבוגרת גם היא. במבט ראשון עומר חשב שהיא למעשה גבר, מכיוון שהיא הייתה גבוהה מהזקן בשני ראשים. גם היא הייתה שמנה, וראשה כמעט הגיע לתקרה, וכשעמדה מתחת לנברשת היא נאלצה להתכופף. פניה היו מכוסות פלומה דקיקה, שומה גדולה ובולטת הייתה מתחת לנחיר הימני שלה, ומשמאל לסנטרה הייתה שומה נוספת ושעירה. שיניה של האישה היו רקובות ועקומות, ועלה ממנה ריח חריף של שום ואפונה מאודית. שיערה היה שחור בעל ברק חום. שיערה היה כה מבריק, שהיה אפשר לראות את השומן נוזל ממנו. היא לבשה גלימה מרופטת, שנראתה כאילו נתפרה למידותיה לפני יותר מאלפיים שנה, ונראה כאילו הייתה עשויה מעור של פר. כמובן שהדבר לא אפשרי, וגלימה לא מסוגלת לשרוד זמן רב כל כך בלי להתכלות, והאישה עצמה נראתה בת שישים בערך, למרות שיערה השחור ולחייה הנפוחות והמחוטטות וגבתה היחידה, העבה. ובכל זאת, לכו תדעו.

מאחורי עומר היה פתח היציאה מהחדר. הוא היה כה צר, כך שהוא תמה איך הזוג המוזר נכנס לחדר בכלל. מעבר לפתח עומר ראה מסדרון אבן חשוך, עם כמה פתחים נוספים מצדדיו ובקצהו השניה. אלא שנראה היה שלא היה דבר מעבר לפתחים הנוספים, שנראו כמו קשתות חצובות באבן. איכשהו, אור הנרות הרב שהיה בחדר הקטן בו היו, כלל לא האיר את המסדרון שבחוץ. להפך, החדר היה כה מחניק וחם, אבל עומר הרגיש רוח צוננת מהמסדרון שבחוץ, כאילו הזוג השתלט על חורבה והקים שם את המשרד המיושן שלו.

"אוהב את הנכס?" שאל אותו קול גברי, שלדאבונו של עומר בקע מפי האישה. היא דיברה עברית במבטא שעומר לא שמע זמן רב כל כך. מבטא ערבי־תימני. אבל היא נראתה אירופאית לחלוטין.

עומר ניסה שוב לדבר, אלא ששוב יצא לו אותו קרקור צפרדעי כשהרוחות מלמעלה שעטו עליו.

"עזבי אותו, פרווה," אמר לה האיש הזקן. קולו היה הקול שקרא לעומר לאחוז בידו עוד כשהיה למעלה, והוא דיבר במבטא פולני‏־יידי. רגע, הוא קרא לה פרווה?

"הוא קצת בהלם. בכל זאת, עברה עליו חווייה לא פשוטה," אמר הזקן ברצינות. קולו היה איטי ומדוד.

עומר לא אהב את זה שלמרות שלבש בגדים רבים כל כך ועבים כל כך, עדיין הוא חש משב רוח מקפיא מהמסדרון שבחוץ.

"קר לו," אמרה פרווה בקולה העבה והגברי. היא שלפה מכיס גלימתה יד עבת בשר. גם ציפורניה היו ארוכות ומלאות זוהמה מעליהן ומתחתיהן. היא הניפה את ידה מעלה באיטיות ועומר הביט בקיר שהיה עשוי גם הוא תולענה, שבקע מהאדמה במקום הפתח. הקיר עלה לאט לאט לעבר התקרה, וכך הפתח נסגר. כשהקיר התרומם וסגר את הפתח לחלוטין, עומר היה בטוח ששמע שריקות ולחישות מבחוץ. אבל הפתח נסתם, ועומר לא הספיק לשמוע דבר.

"עכשיו יותר נעים, נכון?" שאלה האישה הזאת, שהזקן ההוא קרא לה פרווה משום מה, וחשפה לעברו חיוך מחליא ומצחין. גם היא דיברה באותו קול איטי, אבל היא נשמעה רכה יותר מהזקן. היא החזירה את ידה לכיסה לא לפני שעומר ראה שעל הקמיצה שלה היא ענדה טבעת.

"שב," אמר הזקן בקול תקיף והצביע על אחד הכיסאות. עומר מיהר להתיישב.

"שתה," הזקן הביא לעומר נרתיק עור עתיק, "זה נאד מים. אין בזה שום דבר רע."

עומר אחז בנאד בחשש.

"יש לו סיבה טובה לחשוש, הוא עבר הרפתקאות לא נעימות עם שדים, ועכשיו הוא פוגש אותנו. זה אף פעם לא נעים לפגוש אישה כשפנית," אמרה פרווה ברוגע. אבל את עומר זה לא הרגיע בכלל.

הזקן נאנח. "עומר, אם לא תשתה כלום, תתייבש ותמות," הוא ניסה להסביר. למרות שהיה עגלגל, האף שלו היה נשרי ודק.

"איך אתם יודעים את השם שלי?" עומר אמר פתאום, ונאד המים נפל מידו הרועדת בקול רעש גדול. זה היה הדבר הראשון שעומר יכול היה לומר, כי הוא לא הצליח לחשוב על דבר אחרי אירועי היום.

"איך כולם פה יודעים את השם שלך?" הזקן שאל בחזרה, "אני ופרווה, הרוחות, השומר. כולנו חיכינו לך."

"איפה אני? איפה קורידון? לכו ממני, שדים!" עומר צעק באיום.

פרווה גיחכה. "הוא מנסה לאיים עלינו, אבל הוא לא יכול לעשות לנו שום דבר," היא אמרה בקולה האיטי. למרות הרוך הקל שבדיבורה, היא נראתה מאיימת ביותר מנקודת מבטו של עומר, שישב על הכיסא הנוקשה, בעוד היא והזקן השני עמדו והתנשאו לגובה רב.

"פרווה, גם אנחנו לא נעשה לו שום דבר. הוא חושב שאנחנו שדים, וזה בסדר. אבל אנחנו נוכיח לו עכשיו שאנחנו בני אדם יותר ממנו," הסביר הזקן ברוגע. זה לא גרם לו להיראות פחות מאיים.

פרווה הביטה בזקן בתוכחה.

הזקן נאנח. "נכון, נכון, את לא בת אדם, אבל את גם לא שדה. הנה, החדר כולו מואר באור נרות, ולכן אנחנו מטילים צלליות בכל מקום. לשדים אין צללית, אבל לי ולפרווה יש, וגם לך יש, עומר. הכל טוב?"

עומר הנהן.

"קחי כיסא," אמר הזקן והתיישב מצידו השני של השולחן, כשמדפי הספרים מאחוריו. פרווה הופיעה לצידו כשגם היא ישובה.

"עומר, עומר, ברוך הבא למשכננו," הזקן אמר, "לא הצגתי את עצמי, שמי חיים אייזנר. אתה יכול לקרוא לי רֶבּ חיים אייזנר אפילו, ולצידי יושבת פרווה. אנחנו יודעים מי אתה ומה עברת, ואנחנו יודעים מה אתה מחפש. ואנחנו יודעים שאתה לא רגוע, אבל אנחנו יודעים גם שאם נספר לך מי אנחנו אתה תילחץ."

אוי, לא, לא, לא. לא עוד מפגשים מלחיצים. עומר שב לרעוד.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה מים?" פרווה שאלה בדאגה, אבל חיים הרים את ידו כדי להשתיק אותה.

"עומר," חיים אמר, "אני ופרווה הרגע הוצאנו אותך מהחווייה המסעירה שקורידון הכין לך, כי כוחו רב כל כך פה, כשאנחנו קרובים למקום בו הוא שוכן."

"אז... אז צדקתי," עומר אמר בהקלה מסויימת, למרות שעדיין חש מאויים.

"כן, צדקת..." חיים אמר. הוא הוריד את מגבעתו ומולל אותה בידיו. "עומר," הוא אמר.

עומר הביט בו.

"אני ופרווה הם החברים היחידים ששרדו מהוועד שהקמנו לפני מאות שנים," אמר חיים. מאות שנים? אז הוא באמת מבוגר כל כך, אבל מה הסיפור של פרווה המשונה?

"הוועד המרכזי ליחסי בני האדם והשדים," חיים המשיך, "אבל אתה בוודאי מכיר אותנו בשם שאנשים רעים ומרושעים טועים וקוראים לנו בו, שם שלא קשור לאף פעולה ממה שאנחנו עושים כאן. שם שהומצאו סביבו אגדות מרושעות שלא היו ולא נבראו, ושהיוו גורם לעלילות דם רבות, ובראשן זו שאת קרבנותיה פגשת מכה מאות מטרים מעליך."

מאות מטרים? כמה עמוק הוא נמצא? הוא חי בכלל?

"עומר," חיים המשיך, "אני ופרווה ידועים יותר בשם זקני ציון."

הפרק הקודם		הפרק הבא