עלייתו של המת

תודה לכולם על התגובות! אני אשתדל לקחת אותן לתשומת לבי.

"אתה טועה, עוד לא מאוחר מדי. אני יודעת שתומס עוד שם."

"היא צודקת, וולדמורט. אנחנו עוד ננצח." הצטרף אליה אלבוס.

"תקווה. כל פעם שאני נתקל בה זה נראה לי מוזר, להאמין שמשהו טוב יקרה כשברור שהוא לא."

""גם לך יש תקווה. איך אתה מצפה להגיע למשרד הקסמים?" שאל אלבוס.

"פשוט מאוד, אני אצרף אליי אנשים."

באותו הרגע וולדמורט הטיל לחש שאלבוס מעולם לא שמע. וולדמורט סובב את שרביטו מסביבו, ומהשרביט הואר אור צהבהב.

עכשיו אלבוס הבין איך תומס הרגיש.

בראשו היה קול, חזק וברור, שגרם לאלבוס לציית לכל מה שאמר. לא הייתה לו דרך להתנגד, והוא אפילו לא חשב על התנגדות, רק על מה שיאמרו לו לעשות.

בוא איתי. תסתכל ישר. אל תלך לצדדים.

ואלבוס ציית, בלי בכלל לחשוב על כך, והלך אחרי וולדמורט. האחרים הלכו בצורה דומה, בשורה מדוגמת ובמהירות. המסדרונות היו ריקים מאדם, בגלל השעה המאוחרת, ודבר לא הפריע להם להתקדם.

באותם רגעים אלבוס התחיל לחשוב.

רגע, מה אני בכלל עושה?

הם יצאו מבית הספר, פונים לעבר הוגסמיד. אף אחד לא עצר אותם תודות למנהלת.

אף אחד לא הולך לעצור אותנו?

מספר חנויות עוד היו פתוחות, אבל הם עברו מולן מבלי לעצור.

איך הוא בכלל שולט על כולנו? הוא עד כדי כך חזק?

כן, אני הקוסם הכי חזק במאה. עכשיו תפסיק לשאול שאלות ותתקדם.
הם עברו את הצריף המצווח, שהיה שקט מתמיד.

אני לא יכול לתת לזה לקרות.

אלבוס עצר, חוסם את סקורפיוס שהיה מאחוריו, והסתכל על וולדמורט בכעס.

"תומס, תעצור בבקשה. זה לא באמת אתה."

וולדמורט עצר והסתובב אליו, מחייך ברשעות.

"ומי אתה חושב שיעצור אותי?"

"אני. גם אם כל העולם יהיה נגדי."

"בהצלחה עם זה, הסיכויים שלך בכל מקרה קלושים."

וולדמורט החזיק בידו של סקורפיוס, ורגע אחרי זה התנתק מהאדמה. הוא עף ללא עזרה, גורר את סקורפיוס אחריו.

אלבוס רץ מהר ככל שיכל אל פונדק שלושת המטאטאים, כי זכר ששמורים שם מספר מטאטאים. הוא ביקש במהרה מהאחראי מטאטא ורץ חזרה החוצה. כשחזר וולדמורט כבר לא היה, וכן כל חבורתו.

הוא עלה על המטאטא וטס מהר ככל שיכל. הוא זכר את הדרך למשרד הקסמים אך מכיוון שהיה חושך היה קשה לו להתמצא. למזלו, הוא השיג את וולדמורט ועקב אחריו עד המשרד, מתקשה להבין שוולדמורט מסוגל לעוף, אבל חייב היה לקלוט את זה כדי להתרכז בתעופה.

הוא רדף אחרי וולדמורט, נכנס אחריו למשרד הקסמים ורץ אחריו ואחרי פרופסור מקגונגל, דודה הרמיוני וסקורפיוס. אם היו מספרים לו שיום אחד הוא ירדוף אחרי מנהלת, חבר, דודה ואיש מת, הוא כנראה היה צוחק ואומר שזה בחיים לא היה יכול לקרות. ובכל זאת זה קרה. הם עוד לא הגיעו לאזור עמוס האנשים, מה גם שבשעה הזאת משרד הקסמים היה שקט יחסית וכמעט ריק.

"מספיק!" אלבוס צעק, עוצר ומתנשף בכבדות.

וולדמורט עצר בחדות, כמעט מסתובב לאחור.

"תומס, בבקשה, תילחם. אני לא עומד לוותר עליך, לא משנה מה יקרה."

אלבוס לא ידע מה עובר בראשו של תומס, אבל נראה שהוא נלחם, לפחות כך הוא קיווה.

"אלבוס."

הוא הסתובב לכיוון אלבוס, עיניו לחות וגופו רועד.

" תשתק אותי. תמנע ממני לזוז."

"אבל זה יפגע בך, אני לא רוצה שתיפגע עוד יותר."

"בבקשה. כל עוד אני שולט בגוף הזה."

תומס התחיל לבכות ולרעוד עוד יותר, כנראה נאבק על השליטה. אלבוס הבין מה עליו לעשות, אבל בכל זאת לא רצה לפגוע בחברו.

למרות זאת, הוא הבין שאין לו ברירה.

הוא הניף את שרביטו לעבר תומס, שאף אויר ואמר.

"שתק."

הפרק הקודם		הפרק הבא