להציל את דיגורי

סליחה על ההפסקה הקצרה, אבל הי חזרנו תהנו!!

ג'ואי וסמנתה לחצו ידיים, והסכימו שינסו לא לריב יותר.
אך נשמע קול של מישהו מתעטש מאחורי אחד העציצים. 
״לבריאות״, אמרה ג'ולייט.
״תודה״, נשמע קולו של ארמנדו.
״ג'ולייט!״ כעסה סמנתה על שהסגירה את מקומו של ארמנדו.
״אופס״, אמרה ג'ולייט. ״לא התכוונתי...״
"אוף", אמר ג'ואי בקול חתלתול מפונק, "אני לא אהרוג אותו", וכאילו כדי לממש את דבריו,
הוא הושיט את ידו וסייע לארמנדו לקום על רגליו.
"תודה", חייך אליו ארמנדו ולחץ את ידו.
ג'ואי החזיר חיוך, ״אני מצטער שקראתי לך מפלצת. הייתי קצת באטרף. לא הייתי צריך להגיד את זה״.
״זה בסדר״, אמר ארמנדו. 
״לא, זה לא בסדר״, השיב ג'ואי. ״לא הייתי צריך להוציא את העצבים שלי עליך״.

"אתם ממש מתומטמים", נאנחה ג'ולייט בקול.
"אני מניחה שכדאי שנשאיר אותם לדבר,את באה ג'ולי?" 
"כן,אני באה", השיבה לה תוך כדי שליחת מבט מאיים אל ארמנדו, שגיחך בשקט.

ג'ולייט וסמנתה היו בדרך לחר המועדון של הפלאפף, מדברות על מה שארמנדו סיפר.
״את הולכת להגיד לג'ואי שאת יודעת שהוא אוהב אותך?״ שאלה את ג'ולייט את סמנתה.
"לא", קבעה סמנתה בפסקנות. "אוי מסכן, רק לחשוב מה עבר עליו".
ג'ולייט התיישבה על הכורסה הקרובה לאח והוציאה מתיקה מעטפה.
"זה מה שהוא ביקש ממני להעביר לך בשמו", היא הוסיפה בשקט.
"הוא ביקש מימך להעביר לי משהו? אז למה לא אמרת לי קודם?"
״לא אמרתי לך קודם כי...״ ג'ולייט חשבה לרגע. ״כי היית עם ארמנדו, אז לא הייתי בטוחה אם כדאי להביא לך״.
ג'ולייט הגישה לסמנתה את המעטפה.
"אין ספק, את מוזרה", אמרה לה סמנתה בקול.
ג'ולייט גילגלה עיניים. ״אז מה הוא כתב לך שם?״
סמנתה התחילה לקרוא את המכתב, עינייה נפערו והיא החלה לדמוע.
הבעת התמיהה שעלתה על פניה של ג'ולייט היתה רבה.
והיא לקחה בעדינות את המכתב מידה של סמנתה
והחלה לקרוא בקול שקט:

סמנתה היקרה
זה כל כך נמאס
אני רוצה להגיד לך
אבל המילים לא יוצאות מהפה
אני אוהב אותך
כל כך שזה כואב
כואב לשמור בלב
אבל אני לא מצליח להגיד לך
אני אוהב אותך!


״אוף!״ אמרה סמנתה. ״למה אני הסתבכתי בכל זה? למה לעזאזל הם אוהבים אותי?״
״את אוהבת את שניהם?״ שאלה ג'ולייט.
״מה אני יכולה לעשות עם זה?״ שאלה סמנתה בעצב.
"אני לא יודעת", אמרה לה ג'ולייט, "אני הולכת לקרוא קצת בספר".
סמנתה נאנחה, "טוב תשתדלי לא לחלום חלומות-שוב".
"כן, אשתדל", אמרה לה ג'ולייט.

ג'ולייט נכנסה למעונות הבנות והחלה לקרוא שוב בעמוד בו היא נעצרה.
היא שוב הרגישה רדומה קצת... למה זה גורם לה לישון? זה משהו בספר?
אל תירדמי, חשבה ג'ולייט, לא שוב להירדם...
אך זה היה חזק ממנה. כל מילה רק הרדימה אותה יותר.

"אוי לא", שוב בית הקברות הופיע מול עינייה. "סדריק", היא קראה כשראתה אותו.
"אני מבקש ממך, ג'ולייט, אל תתעסקי עם המוות", הוא אמר לה בעצב כשראה אותה.
״אבל... אבל למה?״ שאלה ג'ולייט. ״למה שלא תיתן לי לעזור לך?״
״כל העסק הזה מסוכן״, השיב סדריק. ״זה יכול רק לפגוע בך...״
ג'ולייט באה לדבר שוב, אך סדריק קטע אותה.
״תקשיבי, אני כבר מת וככה זה אמור להישאר. אני מבקש ממך, תחיי את חייך בכיף ואל תתעסקי בזה. אם תתעסקי בזה-זה עוד יהרוג אותך...״
ג'ולייט התפרצה לדבריו,"לא אכפת לי", היא טענה בזעם.
"אז למען חבריך, הם זקוקים לך יותר מתמיד", השיב סדריק בקול רך.
״בבקשה, תיתן לי לעזור לך...״ התחננה ג'ולייט. ״לא יקרה לי שום דבר רע, אני אשמור על עצמי...״
סדריק נאנח והסתובב, "אני צריך ללכת, אבל אני סומך עלייך שתעשי את הדבר הנכון".
״רגע״, אמרה ג'ולייט. ״חכה!״
אך סדריק כבר נעלם.

ג'ולייט פקחה את עינייה וסמנתה עמדה מולה.
"ידעתי שאסור לך להישאר לבד״, אמרה סמנתה. ״על מה חלמת הפעם?״
״סדריק ניסה לשכנע אותי שוב לא להתעסק בזה״, אמרה ג'ולייט ברעד. ״אבל אז הוא נעלם...״
סמנתה התיישבה על קצה מיטתה של ג'ולייט, "את יודעת... אולי כדאי שתקשיבי לו?"
״למה?״ שאלה ג'ולייט בכעס. ״רק כי אני יכולה להיפגע מזה? עשיתי מלא דברים מסוכנים בחיים ועד עכשיו אני חיה ונושמת״.
״אבל, ג'ולי... החיים והמוות הם לא משחק... זה באמת מסוכן!״
"אני אפילו לא אקשיב לך", אמרה ג'ולייט ואטמה את אוזניה.
עינייה נפערו, לרגע היה נדמה לה שהספר זהר מעט.
"סמנתה, תפתחי רגע את הספר",היא ביקשה.
סמנתה פתחה את הספר ואז...
"אוי לא האותיות נעלמו!"

הפרק הקודם		הפרק הבא