השתיקה של סאני

מעבר למסך העננים, מסתתרת ילדות חסרת חיים, מסתתרים סיפורים קשים ומבלבלים. סאני עברה את ההר, ריחפה מעבר לחומה, התעופפה במבט נחוש, מוכנה לרגע הגדול. הלילה היה בעיצומו, והכאב היה גדול וחזק בחזה שלה, אבל הנה, עכשיו יעלם, יחד איתה. עיירה קטנה ומושלגת חיכתה לסאני, מחייכת, מלאת חיים, מאושרת, בעלת כח ויופי מהסוג האפל, אך המפתה ביותר. מזרקות משובצות בראש כיכרות, אורוות סוסים שוממת, ובתים. הבית האדום, הבית הכתום, הבית הסגול, הבית השחור, והבית הלבן. בית לבן, קטן וכפרי, כמו בציורי ילדים. ארובה שוממת, שלג רך ועדין, וחיים רכים ומלטפים. סאני יכלה לראות את עצמה, נשענת על הקיר החיצוני, בוכה ללא דמעות, צועקת ללא קול, מתחננת ללא מילים. באמצע הלילה, נושאת תפילה. או אולי יושבת על יד הארובה שבגג, שואלת את עצמה אם זה כואב למות. או בחצר האחורית, חותכת וורידים מאחורי שיח אוכמניות רקוב. לאט לאט, נחתה סאני לייד הדלת, כשדמעות יבשות מציפות את עינייה. אבל אין על מה לבכות. אני כבר מתה, היא אמרה לעצמה. סאני הביטה בשטיח.והנה היא מרימה אותו בעדינות, ומוציאה את המפתח. היא נכנסה בדממה. מטפסת במדרגות, לעבר האישה הגבוהה, הלבנה והקרה, זאת שהטילה עליה קרושיו מאות פעמים, זאת שתיעבה מכל ליבה,וסאני היא זאת שכל החיים שלה נהרסו בגללה. בגלל האישה שסאני נהגה לקרוא לה אמא. היא הביטה בה דרך החלון הקטן שבדלת, וראתה אותה ישנה. ידה שמוטה החוצה מהשמיכה, והיא נראית שלווה, וכמעט יפה. בדממה מופתית, נכנסה סאני לחדרה, כשהסכין של בוג בידיה. היא התקרבה לאישה הגבוהה והקרה, כשהסכין מוחזקת בידה באחיזה מלאת ביטחון, כאילו היא לא פחות מרוצחת סדרתית. הגוף שלה היה מלא בדם חברותיה, ואנדרנלין בגופה עלה. בתנועה מספקת למדיי, סאני הרימה את ידיה עם הסכין, כשהיא מחייכת בריכוז. כמעט בלי לחשוב על הפעולה, היא קירבה את הסכין לגופה, ואז הבחינה בידה. את היד שלה עיטרו חתכים עמוקים, צלקות גדולות ומוכרות, וכמה מהן נראו חדשות למדיי. תחושת חמלה חסרת תקדים תקפה את ליבה של סאני, וזו הפסיקה. אמא שלה חתכה. אלו חתכים, חתכים שהיא עשתה לעצמה. לאט לאט, סאני הרחיקה את הסכין מידיה, והתרחקה בצעדים מפוחדים. היא ניענעה בראשה. זה לא יכול להיות. כיצד יכול להיות שרק היום ראיתי אותם? ואז זה הכה בה. אמא שלה התחילה כשסאני עזבה. אמא שלה אוהבת אותה. היא לא רצתה לפגוע בה. היא אוהבת אותה. המחשבה הייתה כל כך קרה, שסאני לא עמדה בזה. היא שמתה את הסכין מידיה הרועדות, והלכה החוצה בראש מורכן. סאני יצאה החוצה לאוויר הלילה, מרימה את ידיה לאוויר, כמקבלת את מותה, ונשמתה התעופפה לגן הנשמות האבודות, לנצח.

הפרק הקודם		הפרק הבא