מכשפות vs פיות

כשחזרנו לבקתה בערב כבר הייתי סחוטה רצח. עשיתי כל כך הרבה דברים היום שכל מה שעניין אותי היה להיכנס למקלחת ואז למיטה. לצערי הרב רק חצי מהתוכנית התממשה. יצאתי מהמקלחת, ובדיוק אז עף לעברי משהו וחבט לי בצד ראשי. "אאוץ'" מילמלתי והסתכלתי לעבר מה שחבט בראשי. אווו אוקיי היום הזה יכול להיות יותר מוזר? מה שחבט לי בראש היה ציפור מנייר. מנייר. איך לעזעזל היא עפה? פתאום הציפור התפרקה בתנועה חלקה לדף חלק ונפלה לכיוון הרצפה באיטיות. תפסתי אותה מהאוויר. גברת לונה היקרה, היה כתוב במכתב. את מתבקשת לבוא עכשיו למשרד של מר בוקוורם. הבטתי בהשתהות בדף. וואט זה-? פתאום הופיעו המילים זאת רק שיחה, לא משהו מאיים, אין צורך להילחץ כאילו מישהו כותב אותם בדיו בלתי נראית. שמטתי את הדף בבהלה. זה הזכיר לי את היומן של טום רידל. הדף כמעט הגיע לרצפה, ואז הוא התנער כאילו מישהו מנער אותו, והפך במהירות בחזרה לציפור. הציפור התרוממה לגובה של הפרצוף שלי והסתכלה עליי. היא עופפה לעבר הסלון המרכזי. היא עברה את הפינה ואחרי כמה שניות הגיחה בחזרה כששמה לב שאני לא אחריה. היא נופפה לי בכנפה לעקוב אחריה. אוקיי, זה מוזר, חשבתי אבל הלכתי אחריה. היא הובילה אותי אל מחוץ לבקתה ולעבר הבניין המרכזי. השעה הייתה בין הערביים והשמש בדיוק הייתה באמצע לשקוע. הלכנו (אני והציפור) לתוך הבניין המרכזי והגענו אל מחוץ למשרד של מר בוקוורם. הציפור הפכה לדף חלק ועפה מתחת לחריץ של הדלת. שוויצרית. אני דפקתי וחיכיתי ל"יבוא!" כשהוא הגיע פתחתי את הדלת בהיסוס, ונכנסתי בהיסוס גדול יותר. "אוך, קדימה, כתבתי לך שאני רק רוצה לדבר איתך," מר בוקוורם אמר. "בואי, שבי." הוא הצביע על הכיסאות שמול השולחן שלו. התיישבתי באחד מהם. "רק רציתי לדעת איך את מסתדרת ביום הראשון שלך," בוקוורם אמר. זה מה שהוא רצה לדעת? תהיתי. "בסדר," עניתי. הוא הרים גבה. "המדריכים ספרו לי על כמה מתקריותייך היום, ומאתמול בלילה," הוא אמר. טוב, היו לי באמת עוד כמה "תקריות," כפי שהוא ניסח. זאת אומרת, חוץ מהקטע שבו הקפאתי לסיימון את הרגליים והקטע באגם. "הם סיפרו לי שאתמול בלילה השמדת את הצמחים הרעילים באצעות הקסם שלך," מר בוקוורם המשיך. "ועל מר סיימון היקר, ועל זה שעטפת את המדריך באימונים בכדור מים והעפת אותו לתקרה. למרבה המזל אף אחד לא נפגע בתקרית הזאת," הוא נעץ בי מבט חודר. התכווצתי. נכון שעשיתי את זה, אבל למה לעזעזל נוזפים בי? לא יכול להיות שהם מצפים ממני כבר לשלוט בכוחות שלי. לפחות שאר המדריכים היו מהירי מחשבה ופיזרו את כדור המים והפכו את המים שנשארו במאגר המים למגלשת קרח שהמדריך נחת עליה והגיע בשלום לקרקע בטוחה. "אתם לא יכולים לצפות ממני כבר לשלוט בכוחות שלי," אמרתי למר בוקוורם. "אני פה רק יום וחצי." "אנחנו באמת לא מצפים. אבל כוחותייך חזקים יותר משל כל אחד אחר. לכן אנחנו רוצים שתיזהרי, ותנסי ללמוד כמה שיותר מהר איך לשלוט בהם, בסדר?" "בסדר," עניתי בדיכדוך. כל זה רק כדי לומר ללמוד כמה שיותר מהר איך לשלוט בכוחות שלי? בשביל זה אני כאן! ולהיזהר? ממה? אה, רגע, בטח כדי לא לפגוע באחרים. ואני כבר יודעת שאני צריכה להיזהר לא לפגוע בהם! למרבה מזלי השיחה הגיעה לסיומה, ואני יצאתי בהקלה מהמשרד של מר בוקוורם. הלכתי לכיוון הבקתה, אבל אז שמעתי קולות של גיטרה. הלכתי מסביב לבקתה ושמעתי את הקולות מתחזקים. שמעתי גם מישהו שר. 

"Is it fair, or is it fate?
No one knows
The stars choose their lovers, save my soul
It hurts just the same
And I can't tear myself awayDid we ever see it coming?
Will we ever let it go?"

הסתכלתי אבל לא ראיתי מי שר. ואז הסתכלתי למעלה במעלה העץ שהיה מאחוריי הבקתה וראיתי את שמואל וסיימון על שני ענפים גבוהים- שמואל שר וסיימון מנגן בגיטרה. סיימון הסתכל מטה וראה אותי עומדת ובוהה בהם, והפסיק להגן. שמואל השתתק ועקב אחרי מבטו כדי להבין למה הוא הפסיק לנגן. עייניו פגשו בעייני והוא חייך. "אל תפסיקו, זה יפה," אמרתי. טיפסתי על העץ בקלילות והתיישבתי ליד רגליו של סיימון על הענף. הם התחילו לנגן ולשיר שוב בהיסוס, אבל ההיסוס נעלם מהר מאוד.

"We are buried in broken dreams
We are knee-deep without a plea
I don't want to know what it's like to live without you
Don't want to know the other side of a world without you

I don't want to know
I don't want to know
I don't want to know
I don't want to know
I don't want to know
I don't want to know
I don't want to know
I don't want to knowWe are buried in broken dreams
We are knee-deep without a plea
I don't want to know what it's like to live without you
Don't want to know the other side of a world without you

Can't live without you"

כשהם סיימו מאתי להם כפיים בהתלהבות. "איזה שיר זה? הוא ממש יפה." שמואל ענה לי: "the other side, של Ruelle." "חשבתם פעם להקים להקה ולהתפרנס ממוזיקה? אתם תהיו נהדרים." שניהם נראו משתהים בנוגע לרעיון. "לא..." שמואל אמר. "האמת, לא חשבנו על זה. אנחנו בעיקר מנגנים עבור עצמנו. אף פעם לא הופענו בפני קהל." "אתם צריכים להופיע בפני קהל. אתם נהדרים." הם הסתכלו אחד על השני. "לא יודעים..." שמואל אמר. "תודה על מה אמרת, אבל לא ניראלי אנחנו מוכנים עדיין להופיע מול קהל." "טוב... אבל אתם מוכנים להופיע מולי?" "אממ... כן. כאילו, עשינו את זה הרגע," שמואל אמר, "אז ניראלי אנחנו יכולים לשיר עוד קצת." "יש." הם גיחכו. הם ניגנו עוד קצת שירים של Ruelle, ואז עברו לדייוויד בואי, ולפני ששמנו לב, הירח כבר עמד גבוה בשמיים.

 תגובות? 

הפרק הקודם		הפרק הבא