האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים


גורו לכם אויבי היורש

אם שאלתם את עצמכם איך זה להיות מותקף על ידי נחש פעמיים בפחות מ12 שעות, לג׳סטין פינץ׳ פלצ׳לי יש תשובה. הפיקצר שזכה בתחרות הפיקים של 20 שנה לחדר הסודות.



כותב: כינוי בעברית
הגולש כתב 72 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 1112
4 כוכבים (4) 4 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: G - זאנר: (ב)רומאנס - שיפ: קולסטין - פורסם ב: 22.08.2018 - עודכן: 29.08.2018 המלץ! המלץ! ID : 10010
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק ננטש

בס"ד

אני לא הולך לוותר על הזכויות שלי הפעם כי אני הולך להרוויח מהפאנפיק הזה. אל תדאגו, לא גנבתי כלום. זה מתחרות הפאנפיקים לרגל 20 שנה לחדר הסודות. סורי רולינג :)


נחש! נחש! הצילו! אוקיי, בלי פאניקה. פרופסור לוקהרט כאן. הוא יוכל להיפטר מהנחש הזה. הוא ישמור עליי. הוא הרי גילדרוי לוקהרט המפורסם, נכון?
קול קטן בראשי אמר לי שלוקהרט לא יעזור לי הפעם. הוא זה שהעיף את הנחש לעברי. אוי, למה זה קורה לי? הייתי צריך ללכת לאיטון וזהו. נכון, מאוד נחמד פה בהוגוורטס, אבל אמא אמרה לי כל הזמן שהוגוורטס היא מקום מסוכן. כן, כלב עם שלושה ראשים, יער אסור, דיונון ענק, ועכשיו גם הנחש הזה... לא חסרות סכנות.
הנחש נראה עצבני. פעם שמעתי שאסור לבצע תנועות פתאומיות מול נחש, כי הוא מסוגל להבחין רק בתנועה. אה, וגם בחום גוף. והלב שלי פועם בקצב שיא, אני בטוח שהנחש מסוגל לראות את זה. אוי, מה לעשות? מה לעשות?
הנחש העצבני מתחיל להסתער לעברי בדיוק ברגע שבו אני שומע לחישה־שריקה צורמת ולא נעימה. אני מסתכל בבלבול על המקום ממנו הגיעה השריקה ורואה את הארי עומד מולי, המום. לא הבנתי, הוא דיבר עם הנחש? הוא עצר אותו?
"הוא שלח את הנחש לתקוף אותך!" לוחשת סוזן בונז באוזני. הארי מחייך אליי בביישנות.
"בטוח?" אני לוחש, "הוא לא ניסה לעצור אותו?"
"זה היה די ברור, ג'סטין," ממשיכה סוזן ללחוש לי, "ותחשוב על מה שקרה לגברת נוריס..."
טוב, גברת נוריס זה משהו אחד. גם אני הייתי מאבן אותה לו הייתי יכול. אבל לחשוב שהארי אשם בזה? ועכשיו הוא רוצה לתקוף אותי?
"מה אתה חושב שאתה עושה?" אני צועק עליו ובורח מהחדר, לפני שיתקוף אותי שוב. אני מגיע נסער למעונות ונכנס במהירות למיטה. אני רק רוצה לישון ולשכוח מכל זה.

לא שכחתי.
למחרת ארני מודיע לי בחיוך ששיעור תורת הצמחים בוטל.
"יופי, נוכל להתבטל בחדר המועדון!" אני צוהל.
"אה... אני במקומך לא הייתי עושה את זה," מעיר זכריה סמית', "אל תשכח שהתוקף יכול לבוא הנה כשאתה לבד. אני מציע ללכת לספריה, שם מדאם פינץ תשמור עלינו, וגם נוכל להשלים קצת עבודה."
"אני לא בטוח," אומר ארני, "כדאי שג'סטין ימשיך להתחבא אצלנו במגורים. כלומר, אם פוטר סימן אותו בתור הקורבן הבא שלו, כדאי לו לשמור על פרופיל נמוך."
"אני עוד כאן, אתם יודעים," אני מתעצבן, "לא צריך לדבר עליי בגוף שלישי."
ארני פונה אליי. "את האמת, לא ציפית שמשהו כזה יקרה מהרגע שטעית וגילית לפוטר שאתה בן מוגלגים? לא כדאי להפיץ את זה כשהיורש של סלית'רין מסתובב בסביבה, מה?"
"אתה בטוח שזה הוא?" אני שואל בחשש. אני לא רוצה שזה יהיה הארי, ממש ממש לא.
"הוא לחשנן," מוסיף זכריה, "כולם יודעים שזה סימן הכר של קוסמי אופל. וחוץ מזה, גברת נוריס הותקפה אחרי שהייתה לפוטר תקרית עם פילץ', וקריווי הותקף מיד אחרי שעיצבן את פוטר כשצילם אותו כל הזמן."
"אוף, בסדר," אני אומר בחוסר רצון, "תלכו ואני אתחבא כאן."
אחרי שהם יוצאים אני מחליט לצאת גם. הרי הארינראה כל כך נחמד, והוא הביס בעצמו את אדון האופל. אין שום סיכוי שזה הוא. אני הולך לי במסדרונות ורואה את רוח הרפאים עם הראש החצי כרות, ומאחוריו–
"נחש! עוד נחש! נחש!" אני צועק בבהלה. למה כל הנחשים רודפים אחריי ביומיים האחרונים?
"מה? נחש?" שואל הרוח בהיסח הדעת ומביט לעברו. לדאבוני, כפי שאני רואה דרך גופו השקוף של הרוח, גם הנחש מביט בנו.

לפעמים קורה שאני נבהל או משהו, ואז הלב שלי מחסיר פעימה ואני מרגיש צרימה עזה בכל הגוף. או שאני נחנק ואני מרגיש חוסר אונים גדול והראייה מתחילה להתערפל לי. זה בדיוק מה שהרגשתי עכשיו, רק הרבה יותר עוצמתי, ואז אני מוצא את עצמי פתאום בחלל לבן ענק מול חתולה שחורה.
"גברת נוריס!" אני קורא בקול, "מה זה, את לא מאובנת?"
"מי שם?" אני שומע קול של ילד מפוחד. אני מביט סביבי ורואה את קולין קריווי מצטנף בפינה.
"ק־ קולין?" אני שואל, "אתה לא..."
"מאובן? כן, כנראה, כי אני נמצא במקום הזה יחד עם החתולה המאובנת," עונה קולין.
"וזה אומר ש..." אני מתחיל לומר ופתאום אני מרגיש דלי של מים קרים נשפך עליי כשהרוח עובר דרכי, יחד עם ההכרה המרה במציאות.
"גם אתה מאובן, נערי," אומר הרוח, "אם כי לא ברור מה אני עושה כאן. אני הרי לא יכול להיות מאובן או למות מידי הבסיליסק, אך בכל זאת הבטתי בו, ונדמה כי גם אתה הבטת בו דרכי."
"בסיליסק?" אני וקולין שואלים.
"נחש אגדי שהורג במבט. כנראה שכשמביטים בו בעקיפין הוא מאבן בלבד, כי אתה הבטת בו דרך עדשת המצלמה ואתה הבטת בו דרכי," עונה הרוח, "והחתולה הביטה בו מבעד לשלולית."
"אוי ואבוי, אוי ואבוי, מה נעשה?" אני שואל בחשש, "זה באמת היה הארי! לא הייתי צריך לצאת מהמגורים! הייתי צריך להקשיב להם!"
"הארי בחיים לא היה עושה משהו נורא כזה!" עונה קולין.
"אוף, ועכשיו איך נצא מפה? עד שהדודאים יגדלו מספיק יעברו כמה חודשים! והיום בכלל בוטל שיעור תורת הצמחים!" אני אומר בפאניקה גלויה, "מה עושים? מה עושים?"
"פשוט... מחכים," אומר הרוח בעצב.

אז חיכינו, וחיכינו, וחיכינו. אנחנו לא חיים ולא מתים, אנחנו לא צריכים לאכול או לישון, אבל אנחנו נמצאים חודשים במקום הלבן המשונה הזה. אני מרגיש שאני יכול להשתגע מהבטלה הזו. באיטון זה, כמובן, לא היה קורה, אבל אני בחרתי ללמוד בהוגוורטס ולכן אני צריך לשלם על מה שעשיתי, לא? אני חושב שזה הכי הוגן מבחינתי.
בהתחשב בזה שקולין היה האדם החי היחיד בחדר, ביליתי איתו לא מעט זמן משותף. למדתי להכיר אותו כמו שלא למדתי להכיר אף אדם אחר כל חיי. בינתיים, סר ניקולס (בסוף למדתי את השם שלו) לא הוטרד במיוחד מהמצב החדש שבו הוא נמצא, הוא הרי רגיל לא לאכול או לשתות או לישון. וגברת נוריס... אי אפשר לתקשר איתה במיוחד, אנחנו לא פילץ'. כשסיפרתי את זה לקולין, שמחתי לראות אותו צוחק.
"אתה באמת חושב שזה לא הארי?" שאלתי אותו פעם אחת.
"אני משוכנע שלא," ענה קולין, "הארי הוא הרי גיבור. היו לו הזדמנויות רבות לעשות את זה כשאבן החכמים הייתה אצלו, למשל."
"אני חייב לומר שיש בזה משהו, אבל אם לא הארי, אז מי כן?" שאלתי.
"מה זה משנה מי כן?" ענה קולין, "אנחנו עכשיו במצב הזה, ואנחנו תלויים במעשיהם של האחרים. אין לנו שום דבר שאנחנו יכולים לעשות חוץ מפשוט להיות כאן."
"קצת מדכא," ציינתי.
קולין הנהן.
"הייתי רוצה שהמצב הזה ייגמר כבר," המשכתי.
"אני מבין אותך," אמר קולין, "אבל לא הכל כל כך רע פה."
"מה זאת אומרת?"
קולין נראה נבוך. "אם זה לא היה קורה לנו, לא היינו מכירים אחד את השני כל כך. אין בינינו שום קשר, אנחנו לא באותה שנה ולא באותו בית. אם לא היינו מאובנים, היינו מפסידים חברים לחיים."
שתקתי לכמה שניות. אין ספק שהוא צודק. אבל דרוש לא מעט אומץ לומר את זה, גם אחרי שאני סגור איתו כבר כמה חדשים באותו מקום משונה.
קולין המשיך לדבר. "אתה יודע, אני באמת מעריץ את הארי, אבל אנשים סביבי חושבים שאני שטחי בגלל זה. כאילו כל מה שיש בי זה ההערצה שלי להארי. זה הרתיע את חבריי לבית, לשנת הלימודים, למעונות."
"אבל יש בך כל כך הרבה יותר," עניתי.
"כן, רק חבל שכדי לגלות את זה צריך להיתקע איתי באותו מקום לכמה חודשים," הוא אמר במרירות וצחקתי.
"כשנצא מהמצב הזה, קולין," אמרתי לו, "אני אשמח להיות חבר שלך גם בהוגוורטס ואולי אפילו בהמשך."
קולין שוב חייך והרגשתי כל כך טוב. אמנם היו לי חברים בהוגוורטס, כמו ארני וחנה, אבל לא הפסקתי לחוש שהם שופטים אותי כי אני בן מוגלגים ללא כל ידע על עולם הקוסמים. וקולין הוא בן מוגלגים כמוני, לכן נוכל לחקור יחד את העולם הקסום והמתעתע הזה.
רציתי לומר לו את זה, אבל במקום זה, אמרתי לו, "אבל הארי שיסה בי את הנחש הזה."
החיוך של קולין נמחק. "אתה בטוח? הארי שלח את הנחש לתקוף אותך? הוא לא ניסה לעצור אותו?"
הייתי כל כך בטוח במה שאמרתי עד שקולין ענה לי. נזכרתי שוב באותו ערב. באמת היה לי רגע קט של בלבול לגבי מה שהארי אמר לנחש, אבל סוזן נשמעה כל כך בטוחה בעצמה כשהיא לחשה לי אז באוזן. אני, כמובן, בחרתי להאמין לה. זה המעשה ההגיוני לעשות, לסמוך על מי שכבר מכירה את העולם הזה ולא על אינסטינקטים של בן מוגלגים צעיר.
"אבל הוא דיבר בשפת הנחשים," המשכתי, "אין קוסמים טובים שמדברים בשפת הנחשים."
"לא נכון, יש את הארי," אמר קולין, "ואולי יהיו עוד. זה לא סובלני לומר שאין לחשננים טובים, זה כמו לומר שאין בני מוגלגים טובים. זה מכליל וזה פוגע."
המילים העדינות והכנות של קולין באמת גרמו לי להרגיש רע לגבי מה שאמרתי.
"אני מתאר לעצמי שקשה לשנות את הדעה שלך משיחה פשוטה, אבל תבטיח לי שתחשוב על זה?" קולין ביקש.
"אני מבטיח," אמרתי, "וזה נשמע די הגיוני בסך הכל... תודה."
"על מה?"
"על זה שאתה עוזר לי לראות את המציאות בעוד נקודת מבט. ובאופן כללי, תודה על הכל, על כל התקופה הזאת יחד," אמרתי.
כשהתחבקנו, פתאום הופיעו שתי בנות במקום ההוא. אחת מהן הייתה מדריכה מבית רייבנקלו, והשנייה–
"הרמיוני!" אמרנו אני, קולין וסר ניקולס.
"זה הנחש!" אמרו הרמיוני והמדריכה, "זה הכל הנחש! זה לא האגריד!"
"מה פתאום האגריד?" שאלתי בבלבול.

אמנם זה מצער שיש עוד בנות שהתאבנו, אבל לפחות כבר לא היינו מנותקים ממה שקורה בהוגוורטס, והיו כמה פנים חדשות. נכון, לי ולקולין כבר לא היה זמן איכות, אבל שמענו ששיקויי הדודאים כמעט מוכנים, ושהסכנה עומדת לחלוף, וזה עודד אותנו.
עד שיום אחד גברת נוריס פשוט נעלמה.
"זה שיקוי הדודאים," אמרה הרמיוני בהתרגשות, "מחזירים אותנו מהתאבנות."
"באמת? כמה נפלא! אני אחזור לפרסי!" צהלה פנלופה (בינתיים למדתי איך קוראים לה) ונעלמה גם היא.
תוך זמן קצר נעלמו גם הרמיוני וניק. נשארנו רק אני וקולין.
"טוב, אז... ניפגש בהוגוורטס?" הוא שאל אותי בהתרגשות והושיט יד.
לחצתי את ידו בחום. "ניפגש בהוגוורטס," אישרתי.
הוא נעלם והשאיר את ידי מיותמת. עכשיו אני עומד לחזור. זה יקרה כל רגע. זה יקרה כל רגע.
חמימות פתאומית הציפה אותי. הרגשתי כאילו ליבי חוזר לפעום, יחד עם אווריריות שמילאה לפתע את ריאותיי, והנה אני שוכב על מיטה במרפאה. אני ממצמץ ופתאום נבהל. מרפאה? מה אני עושה פה? הייתי בדרך לספרייה, להראות לארני וזכריה שהארי לא יעשה לי כלום!
"ג'סטין?" אני שומע קול נשי ורואה מולי את פרופסור ספראוט ופרופסור סנייפ.
"בוקר טוב," היא אומרת לי.
"התעוררת הרגע מאיבון של כמה חודשים," מוסיף סנייפ.
"רגע, הייתי מאובן?" אני שואל, ואז פתאום אני נזכר. רצתי במסדרון, ראיתי את רוח הרפאים ההוא, ואז–
"זה הנחש! הנחש! זה הארי פוטר התוקף! זה הנחש!" אני אומר.
"לא, זה לא," מרגיעה אותי מדאם פומפרי שמגיעה גם היא, "התוקף כבר לא בסביבה, וכך גם הנחש שלו. האריפוטר חף מפשע."
"ב- באמת?" אני שואל. אז סתם חשדתי בו? אוי, זה נורא.
אני מביט סביבי. אני רואה את רוח הרפאים שפגשתי לפני שאובנתי – כנראה שהוא אובן גם – וגם את הילד הזה, קריווי, מתעורר. גם גברת נוריס הייתה שם, והרמיוני, ומדריכה מרייבנקלו. וואו, היינו לא מעט אנשים.
"מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" שואלת אותי מדאם פומפרי.
אני מאמץ את הראש. אני זוכר שאני ורוח הרפאים ראינו את הנחש, ואז... ואז.... ואז אני פה. טוב, נו, מן הסתם לא יהיו לי עוד זכרונות, הרי הייתי מאובן, וכך גם התודעה שלי, לא? אני מביט סביבי. נראה שהרמיוני והמדריכה ההיא מגיבות כמוני, וגם הילד ההוא, קריווי. המוזר ההוא שמצלם כל הזמן את הארי פוטר.

הפרק הבא
תגובות

אוף הסיום עצוב. · 26.08.2018 · פורסם על ידי :גרהס
אבל אתה יכול לקבל את זה כמחמאה.

מדהים! · 27.08.2018 · פורסם על ידי :הארי443
אבל זה לא אמור להיות פיקצר?
-לא משנה.
כמו שכבר כתבתי מקודם, זה פאנפיק מקורי ויפה, כתוב טוב ודי נוגע ללב. הרעיון עצמו מקורי ומדהים ולא מפתיע שניצחת בתחרות!
מאוד אהבתי את הפאנפיק, ואתה כותב יפה מאוד, תמשיך לכתוב!

מהמהמה · 27.08.2018 · פורסם על ידי :drorey
לאלאלא אבלאבל קולין וג'סטין אבל לאא.
לא יצא לי לכתוב את זה עד עכשיו, אבל קראתי כל דבר שכתבת.
*כל דבר*
אני מניחה שזה הופך אותי לקצת סטוקרית... א ו פ ס ?
בכל אופן, זה היה מדהים, ועצוב.

קולין וג'סטיןןןן · 29.08.2018 · פורסם על ידי :Gay Prince
עוד שנייה גרמת לי לשופפ אותם מרוב שהם היו חמודים
לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

20% הנחה לגולשי HPortal בהרצאות וחוגי העשרה לחובבי הארי פוטר בתל אביב-יפו!



  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
1949 2334 1795 717


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2020 - 2007