ארון ופריסודה

בס"ד

ויתור זכויות לאנג'י סייג'. הפאנדום הוא ספטימוס היפ. מכיל סלאש. קריאה מהנה!

ספטימוס וביטל נכנסו לאחד המחסנים בגנזך בריצה וסגרו את הדלת מאחוריהם, מתנשפים מזיעים וצוחקים.
"החניך הבכיר ולבלר הסתרים הראשי, מי היה מאמין," ספטימוס ניסה לומר תוך כדי התנשפויות. כנראה שביטל הבין את מה שהוא אמר כי הוא הצליח לצחוק כשהתנשף במרץ מהריצה שלהם.
"אני לא יודע מי תכעס יותר, מרסיה או ג'נה," המשיך ספטימוס לומר.
"אפניה גריב יכעס יותר מכולם, כנראה," ביטל ענה בחיוך.
החושך הציק לספטימוס. "תדליק את האור," הוא ביקש מביטל.
"אין אור," התשובה הייתה מהירה.
לו היה אור, ביטל היה רואה את ספטימוס מופתע. "מה זאת אומרת אין אור?" הוא שאל.
"זה מחסן שאין בו אור, ספ. תצטרך ליצור אור בעצמך או משהו."
כישופ האור הוא אחד הכישופים הבסיסיים שספטימוס למד בעברו מקוסמת העל, מרסיה אוברסטרנד. ספטימוס הפיק אור שהספיק לו כדי לבחון את פניו של ביטל, ואת החלל הצפוף שבו הם היו והכריח אותם להיות צמודים אחד לשני.
"מתי אנחנו נצא מהארון הצפוף הזה?" ספטימוס שאל ובחן את הסביבה הדלה שלהם.
"אולי נחכה פה קצת עד שכולם ירגעו," הציע ביטל, ובצדק. הם הגיעו למצב הזה כי ספטימוס ביקש מהאבטחון שלו, ג'ימי במבוק, שייתן לו ולביטל קצת פריסודה. ספטימוס היה בטירת הקוסמים וביטל בגנזך, וג'ימי המבולבל הביא דליים מלאים בפריסודה וכישפ אותם שישפכו את תוכנם על הטירה ועל הגנזך. ביטל הגיע לספטימוס בריצה, כי כשהוא ראה את ג'ימי במבוק הוא הבין מיד מי עומד מאחורי כל זה, ואז שניהם פתחו במנוסה לפני שאפניה גריב, ג'נה או מרסיה יגלו זאת.
"תגיד, לא היה יותר פשוט להעלים את הפריסודה בקסם או לבקש מג'ימי שיעשה את זה?" שאל ביטל לאחר כמה שניות של שקט במחסן הצפוף בו היו.
"ג'ימי בטח היה מעלים את כל הפריסודה במדינה הלחה הקטנה מעבר לים," ספטימוס ענה, "לפעמים הוא יכול להיות מצחיק נורא."
ביטל הנהן. הוא הרגיש את הנשימות של ספטימוס קרובות מדי אליו, ועצר את נשימתו מחשש שהוא בדיוק ישאף את מה שספטימוס נשף ולהפך.
את ספטימוס נראה שזה לא הטריד יותר מדי, כי הוא המשיך לדבר. "אוף, עד שג'נה בדיוק סיימה את מבצע נקיון הטירה, היא בטח תכעס נורא. אני לא רוצה להסתכסך איתה שוב, אחרי כל מה שהיה לנו כשהיא לבשה את גלימת המכשפות האלה מהנמל."
"חשוב לך לא להסתכסך איתה, מה?" שאל ביטל באכזבה, מבלי להבין בדיוק מה כל כך מאכזב אותו.
הפעם ביטל ראה את ההפתעה על פניו של ספטימוס. "בטח שהיא חשובה לי! אני אוהב אותה! היא אחותי!" ספטימוס ענה.
"אחותך המאומצת," השלים אותו ביטל.
"ועדיין, אחותי!" ספטימוס התעקש.
ביטל הבין שיש לו הזדמנות למצוא תשובות לשאלות שהטרידו אותו בשנה האחרונה. הוא ראה סביבו איך ספטימוס וג'נה גדלים ומתפתחים, וגם הוא כמובן, והוא רצה להבין מה בדיוק קורה בבית משפחת היפ. טוב, משפחת היפ לא בדיוק גרה בבית, אבל ביטל לא היה קטנוני.
"מה בדיוק קורה בינך לבין ג'נה?" הוא שאל, "אתם הרי לא גדלתם יחד. למעשה, רוב החיים שלך לא הכרת אותה."
"אבל היא באה למלא את החלק בי שהיה שמור לאהבה למשפחה," ספטימוס ענה, "לפחות ככה אני חושב, אף פעם לא ממש יצא לי לדבר על זה או לחשוב על זה. כל הזמן היה משהו, אתה יודע. פעם למדתי אלכימיה, ופעם יצאתי למסא, ופעם ניסו להרוג אותי, בעצם כמה פעמים. וכמובן המאפליה והסירנא ולהיתקע בעבר לפני חמש מאות שנה וצבא הנוער ו-"
"ועכשיו יש זמן," ביטל ענה, "ג'נה היא אחותך?"
"לחלוטין," ספ ענה, וביטל הרגיש מדקרת שמחה קטנה בליבו.
"אתה מחייך," אמר ספטימוס פתאום, "וזה חיוך שאני לא מכיר. מה, אתה שמח שאני אוהב את ג'נה כמו אחותי?"
ברגע שספטימוס אמר את זה, שניהם הבינו משהו.
"אתה מאוהב בג'נה!" ספטימוס כמעט צעק.
"מ- מה? לא!" מיהר ביטל לומר, והפתעה כנה הייתה נסוכה על פניו. משום מה להתאהב בג'נה נראה לו קצת מוזר.
"אז... אז מה זה?" שאל ספטימוס.
ביטל לא ענה.
"הכל טוב, ביטל?" שאל ספטימוס. פתאום הוא הרגיש שהוא דואג לביטל. הוא לא רצה שמשהו יפריע לחבר הכי טוב שלו, וביטל היה הרבה יותר מזה.
ביטל הביט בספטימוס. הייתה לו תשובה מלאה ומפורטת, אבל פתאום לומר את זה הרגיש לו קשה ומורכב, כמעט כמו לחפש מסמך קטנוני שג'ילי ג'ין המנוחה הייתה נוהגת להפציר בו למצוא, ואז תמיד הוא היה נתקע באיזה מחסן קרח אפלולי עם הרוח המגעילה של טינאוס שנוק, שלמרות שגם הוא מת, הוא לא נח כלל.
ספטימוס הניח יד מנחמת על כתפו של ביטל, וביטל נרתע. ספטימוס מיהר להוריד את היד.
"אתה מדאיג אותי, ביטל."
ביטל נשם עמוק. הוא כבר לא חשש. וחוץ מזה, ספטימוס הוא חבר טוב שלו. הם מספרים אחד לשני הכל. אם זה יעמיד את ספטימוס במצב קצת לא נעים, הוא יתגבר על זה, לא? ואולי זה היתרון בלהיות נאיבי, חשב לעצמו ביטל.
"ספ, אתה זוכר שהיינו באיי הסירנא?" ביטל אמר, "איך אני וג'נה..."
"אתה וג'נה, כמובן, זה כל הסיפור, נכון?" ספטימוס שאל בעצבנות. הוא מרגיש קנאה, כמובן, אבל במה בדיוק? ג'נה לא מפריעה לו במיוחד.
"אני וג'נה דאגנו לך, זה מה שרציתי לומר," ביטל ענה לו, "אתה חשוב לי, ספ, מאוד."
"זה מה שמדאיג אותך עכשיו?" שאל ספ, "ושכחת איך בסיום המאפליה, הייתי בטוח שאתה מת? סיפרתי את זה לסירא סיירא, אני בכלל לא יודע אם היא שומעת את זה אבל סיפרתי לה, הייתי מוכן לנשק אותך באותו רגע כדי שתחיה."
ביטל הרגיש שהמוח שלו לוקח צעד אחורה. הוא לחלוטין שכח מסירא, הנערה שהצילו מאיי הסירנא ושאיתה ספטימוס בילה ימים רבים למרות שהם לא דיברו כבר חודשים, כי היא מחוסרת הכרה מאז שהם חילצו אותה. מאז ספטימוס נוהג לבקר אותה במרפאה ולשוחח איתה, מבלי לדעת אם היא שמועת אותו. אם סירא חשובה לספטימוס כמו שספטימוס חשוב לביטל... אבל ספטימוס הרגע אמר משהו אחר, אז המוח שלו חזר קדימה בחזרה.
"ב-באמת? רצית לנשק אותי?" ביטל שאל והאור במחסן הפצפון כבה.
"למה סגרת את האור?" ביטל שאל.
"כדי שלא תראה אותי מסמיק," ספטימוס ענה, "למרות שאם אמרתי לך את זה אז אין טעם שאכבה את האור, נכון?"
האור חזר. ביטל פתאום נראה לספטימוס נורא קרוב.
"העניין הוא, ספ," ביטל אמר בהמירות, לפני שיתחרט, "שאני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך," ענה ספטימוס.
"לא, אבל ממש ממש אוהב אותך. אתה יודע, כמו... כמו שסיימון אוהב את לוסי."
ספטימוס הביט בביטל מקרוב. העיניים השחורות שלו נראו כל כך מפוחדות. ספטימוס לא רצה שביטל יפחד, אז הוא נישק אותו בעדינות.
משום מה זה רק גרם לביטל לפחד יותר.
"מה... מה אתה מנסה לומר?" ביטל שאל.
"שגם אני אוהב אותך, כמו שלוסי אוהבת את סיימון," ספטימוס ענה בחיוך.
ביטל צחק בהקלה. הוא לא ידע למה הוא פחד כל כך.
"אז בעצם קינאת בי, לא בג'נה," שניהם אמרו אחד לשני באותו הזמן וצחקו.
לאחר שהזוג הטרי נרגע, ספטימוס הביט סביבם בפעם האחרונה.
"הארון הזה באמת צפוף, וכאילו, אני ממש נהנה מהקרבה אליך... באמת, ביטל. אבל אולי כדאי שנצא מפה?"
"כן, נראה לי שעבר מספיק זמן," ביטל אמר, "אגב, אנחנו נספר לכולם על מה שהיה פה?"
ספטימוס חשב לרגע. "אני חושב שכדאי שנשמור את זה בינינו, אתה יודע, עד שנבדוק שבטוח לספר את זה."
ספטימוס פתח את דלת הארון. בצד השני של הדלת, מולו ומול ביטל, ניצבו שלושה אנשים רותחים מזעזוע: מרסיה אוברסטרנד, ג'נה היפ, ואפניה גריב. ספטימוס החוויר וליבו של ביטל החסיר פעימה.
"נסיכה!" ביטל מיהר לומר לג'נה.
הראשונה לדבר הייתה מרסיה. "מה זה היה אמור להיות?" היא שאלה בקול שקט ומאיים.
"כמה... כמה שמעתם ממה שדיברנו?" ספטימוס שאל בקול רועד.
"הכל," מרסיה אמרה, קולה רועד גם כן, "שמענו הכל."
"איך שביטל הודה שהוא...?" החל ספטימוס לומר. מרסיה, ג'נה ואפניה הנהנו.
"ואיך שאני נישקתי אותו?" ספטימוס המשיך. שלושתם הנהנו.
"ו..." ספטימוס אמר, קולו דועך לאט.
"אני מזועזעת," מרסיה אמרה, "פשוט מזועזעת."
ספטימוס הרגיש כאילו היא נועצת לו סכין בלב.
"החניך הבכיר שלי, ולבלר הסתרים הראשי... אני פשוט לא מאמינה," היא המשיכה, "מתוודים ככה על הרגשות שלהם, במקום לנקות את כל הטירה מהפריסודה?! מה, חשבתם שהטירה תנקה את עצמה?"
"האמת שיש ניסיון מתועד של מנגנון ניקיון עצמי של הטירה שמרסלוס פיי ניסה להנהיג," צייץ אפניה גריב.
מרסיה נעצה בו את אחד המבטים שעליהם נאמר שאילו מבטים היו יכולים להרוג. למרבה הצער, אפניה באמת מת כשמרסיה הסתכלה עליו. כנראה שהמבט הספציפי ההוא היה יכול להרוג.
"ולא אכפת לך שאני וביטל מאוה-?" החל ספטימוס לענות, אך מרסיה צעקה, "ממש לא אכפת לי במי אתה מאוהב ולמי ביטל נמשך! תנקו את כל הבלאגן שהשארתם!"
באותו הרגע, ספטימוס נרגע. מרסיה קיבלה את הנטייה שלו ושל ביטל, והיא הפגינה את זה בכך שהיא מתעצבנת עליהם, בדיוק כפי שעשתה מאז ומתמיד. איזו קוסמת על נפלאה.