לעוף

מוקדש לפופקורן הכי קסום בעולם 3> כי דיברת עם משתמש נובי ברמות והכרת לי את השרשורים (וכמובן, בגלל שביקשת ממש יפה)

הרמיוני פחדה לעוף. מאז תאונת המטוס שצפתה בה בטלוויזיה כשהייתה בת שש, היא לא העזה לטוס, בשום צורה שהיא. גם לא על מטאטא. התחושה של גלימותיה המתנפנפות באוויר הפתוח, כשלפתע היא מאבדת שליטה ונופלת מטה בזווית מושלמת של תשעים מעלות... לא, היא לא יכלה לחשוב על כך. לכן ההתערבות שעשתה עם פרד הבעיתה אותה כל כך. "אם אני אנחש מהו הפחד הגדול ביותר שלך, אני אעזור לך להתגבר עליו." עיניו נצנצו אליה באתגר, והיא ענתה בחיוב מבלי לחשוב. תמיד היא ניסתה לקחת יותר סיכונים ליד פרד. טיפשה, היא חשבה לעצמה עכשיו. את טיפשה. "טיסה." הוא ירה לכיוונה, "את מפחדת לטוס." "מאיפה אתה יודע?" היא השיבה לו בספקנות, לא מחייבת או שוללת. הוא עדיין לא איבד טיפה מהביטחון שלו- עיניו נצצו בקונדסות כשענה לה- "מספיק לראות איך את מסתכלת עלינו כל משחק קווידיץ'. כאילו כל שנייה קסם אפל ישתלט על המטאטא!" הוא צחק, והארי, רון וג'ורג' הצטרפו לצחוקו. "זה לא משהו להקל בו ראש!" היא נזפה בהם בעוד פניה נצבעות בסומק קל ומחמיא. פרד לא יכל שלא לחשוב עד כמה היא יפה, כשעיניה נוצצות כך והסומק צובע את לחייה. והנה- בערב שלאחר מכן, הרמיוני ופרד צעדו יחד לעבר מגרש הקווידיץ'. פרד סיפר על איזה תעלול חדש שבכוונתו לבצע בעוד הרמיוני מקללת את עצמה ואת קלות הדעת שלה. "הגענו!" הכריז פרד בעליזות והכין את מטאטא הקלינסוויפ הישן שלו לטיסה- הבריק את הידית ושבר כמה זרדים סוררים. אם מחשבתה של הרמיוני הייתה צלולה כתמיד, היא הייתה חושבת כמה מוזר זה שפרד מתנהג כך- הוא אף פעם לא טיפח את המטאטא שלו בקפידה רבה כל כך לפני טיסה. "אנחנו נישאר באוויר רבע שעה, למרות שאני יכול להתערב איתך שאחרי כן לא תרצי לרדת. טוב, תחזיקי חזק!" הוא אמר והניף את הרמיוני על המטאטא במחווה ג'נטלמנית. הרמיוני החזיקה בעדינות בכתפיו של פרד, אחיזה שהתהדקה יותר ויותר ככל שנסקו מעלה. עכשיו, מגרש הקווידיץ' נראה מלמעלה יפהפה- עטור ערפל מסתורי ומקסים. גחליליות שעופפו במגרש נראו כמו יהלומים שניקדו את המראה, והשמש השוקעת באופק, בליווי דרמטי של אלפי גווני כתום ואדום וורוד, יצרה מראה קסום ומהפנט. לא שהרמיוני ראתה משהו מכל אלה- עיניה היו עצומות בחוזקה בעוד היא ממלמלת לעצמה בפחד. ידיה כבר חבקו את מותניו של פרד בחוזקה ורגליה נצמדו למקל המטאטא כאילו חייה תלויים בו. "קדימה, הרמיוני! תשתחררי!" קרא פרד לאוויר הערב "תראי כמה יפה פה!". הרמיוני פקחה את עיניה, לאט לאט, ובסוף נגלה לעיניה כל המראה עוצר הנשימה. "וואו." היא אמרה, ופרד הסתובב אליה עם החיוך המיוחד שלו- זה שהרמיוני שבויה בקסמו כבר יותר זמן משהיא יכולה לספור. "זה מה שפחדת ממנו?" הוא שאל והעביר את רגליו לצד אחד של מטאטא, ולאחר מכן גם את רגליה של הרמיוני. בסופו של דבר, הם נמצאו בתנוחת חיבוק על המטאטא, פניהם אל השקיעה ורגליהם מתנדנדות מעבר לסף. "זה מקסים," היא אמרה לו והשעינה את ראשה על כתפו. "לעולם לא הייתי מגלה את זה בלעדיך. תודה." כפות רגליהם נגעו אחת בשנייה, ופרד השעין את ראשו על ראשה של הרמיוני, ידו מלטפת את תלתליה הרכים. "יש.. יש משהו שאוכל לעשות למענך בתמורה?" לחשה הרמיוני, מפחדת להרוס את הקסם של הרגע, קסם שנוצר משקיעה וערפל וצרצור צרצרים. "למען האמת, אני מפחד להתוודות בפני הנערה שאני אוהב. מה לעשות?" הוא אמר וצחוקו החרישי הדהד למרחקים. הרמיוני הייתה משוכנעת שיישמע עד לאגם הגדול. "פשוט תעשה את זה," היא לחשה בחזרה. "אין לך מה להפסיד. אני בטוחה שהיא אוהבת אותך בחזרה." הרמיוני הרגישה את חיוכו של פרד על שיערה, ושנייה לאחר מכן כבר נשבתה בשפתיו הרכות. היא כרכה את ידיה סביב צווארו, והוא הניח את שלו על מותניה. הרמיוני דמיינה פעמים רבות את תחושותיהם של הגיבורים ברומנים שתמיד קראה- מין שילוב של אהבה ותקווה ועומק בלתי ניתן לשיעור. היא טעתה- שום דבר לא השתווה לדבר האמיתי. הרמיוני לא הצליחה לקרוא את בליל הרגשות שהציפו את מוחה, התערבלו בדמה ויצרו ניצוץ בכל נקודת מגע שלה עם פרד.

בסופו של דבר, פרד צדק- הם נשארו שם הרבה יותר מרבע שעה.

כןןןן, יצא קצר. אבל באמת השקעתי בזה.