סכין חדה

הייייי

אמנם הפיק מתואר כ-Nc17, אבל זה רק אלימות ותיאורים של אלימות, כמעט ללא מין בכלל.

תהנוווו, האפי

ישבתי בכיתה, ופתקים מילאו את שולחני. מכל עבר העיפו אלייי ניירות מקופלים למטוסים או כדורים שמלאים בציורים שלי, תמונות מושחתות ופתקים מלאים במילות גנאי.

"איזו אנסית", "לסבית מגעילה" ו"לא ראיתי עלייה", נלחשו ברשעות מסביבי.

"אתם יודעים", אמרתי והפרתי את הלחשושים, "אני ביסקסואלית, לא לסבית. אני אוהבת בנים, אבל גם בנות".

הם שתקו לכמה שניות ואז חזרו הליחשושים והניירות שהושלכו על שולחני.

מר שפרייך נכנס אל הכיתה וכולם השתתקו, "בוקר טוב לכולם, מה פשר הניירות שעל השולחן שלך, גברת האפי?", הוא שאל והתקרב לכיוון שולחני ופתח את הפתקים.

דמעה חמה נזלה על לחי אדומה מבושה בעוד שהמורה אמר לי לצאת למען ביטחוני אבל הצעקות נשמעו גם מבעד 30 דלתות, בקצה השני של בית הספר.

"איך זה נחשף?", המנהל שאל אותי, וברקע שמעתי את מר שפרייך מטיח חפצים.

הפניתי את ראשי אליו, "סיפרתי לחברתי הכי טובה, והיא חשפה את זה, ושיקרה שניסיתי לנשק אותה", אמרתי בשקט והמנהל ציקצק בלשונו במחשבה.

הוא היה כהה, קירח עם זקן קצר. אבל עיניו היו בהירות וחלביות. מי שלא היה מכיר אותו או רואה אותו לפני, היה חושב שהוא עיוור.

מר תומאס דווקא מאוד נחמד. יש לו סטייל, והוא צעיר, אז הוא מכיר סלנג, ולמה ילדים כל כך רעים לאנשים ששונים מהם, גם אם רק במאפיין אחד.

אם הייתי בגילו הייתי מתאהבת בו, בוודאות.

"גברת האפי, אני חושבת שכדאי לך לקחת כמה ימי חופשה מבית ספר, אולי שבוע, שבוע וחצי", הוא אמר והינהנתי בהבנה.

"לכי אל המזכירות ותתני להם את הפתק אישור הזה", הוא הוסיף ונתן לי פתק מיוחד עם חתימה טרייה וחותמת כתומה ומיוחדת.

לקחתי את תיקי, יצאתי מהמשרד התקדמתי לעבר הלוקר שלי. הרמתי את ראשי ובכיתי למראה הלוקר.

כתבו בטוש לא מחיק "אנסית לסבית" עם תמונה ערוכה שלי מנסה לנשק את מייבלין, חברתי הכי טובה לשעבר. מסביבי עמד כל הבית ספר וצילם, עם אורות פלאש בוהקים.

מר שפרייך בא עם צוות מורים והם החלו לצרוח על כולם ללכת משם, ואז נפלתי על הרצפה בבכי.

המורים הלכו, ואז הרגשתי בעיטות בבטן, בגב ובפרצוף.

"לכי תמותי, לסבית, תבלי עם שאר הפריקים בגיהנום", שמעתי אותם צורחים עליי.

ירקתי דם, ובעיטות קרעו את גופי. פניי תמלאו בדם ובדמעות.

קמרון, ילד ג'ינג'י ואלים במיוחד ניגש אליי וציווה על שני ילדים אחרים להרים אותי.

"זה מה שמגיע לגזע נחות כמוך!!", הוא צעק וסטר לי סטירה מצלצלת. רעשים הידהדו בראשי, והתחלתי לראות מטושטש. ואז נפלתי.

הרגשתי כאילו הנפילה היתה לנצח, ואז הרגשתי עוד בעיטות, וקריאות בשמות גנאי, אבל הכל במעומעם.

עיניי נסגרו לאט לאט וחושך עמוק נפל על מוחי.

דימיינתי את הלילה שבו סיפרתי למייבלין, חברתי הטובה.

ישבנו על המיטה שלה ושיחקנו בפוקר. על השולחן שעל ידינו בקבוק יין חצי ריק ושתי כוסות ריקות.

"צבע", היא אמרה והורידה את קלפייה אל המזרן, וחייכה חיוך שהיה בטוח שניצח.

"נחמד", השבתי, "פול האוס", הוספתי והורדתי את הקלפים שלי במהירות וצפיתי בתענוג בפרצוף שלה, שדעך מחיוך לשפתיים מעוקלות ועצובות.

"רמאית!", היא קראה והטיחה את קלפיה על הרצפה.

"היית רוצה, אבל לא", אמרתי ומשכתי בכתפיי. היא הרימה את מבטה אליי ומבטינו נפגשו. 

עינייה הכחולות הכהות בהו בי בעצב התמידי שהשתרר בתוך ליבה. העצב המזוייף.

הסטתי את מבטי ועצמתי את עיניי.

ידעתי כבר מה ההמשך. אני אומר לה שאני ביסקסואלית ולא תהיה דרך לחזור משם.

ירביצו לי והיא תנתק איתי את הקשר. היא תהיה מקובלת ותתנהג אליי כמו זבל.

כולם יאההבו את מייבלין ואותי ישנאו, רק כי בטחתי במפלצת.