מה שנחוץ ומה שלא

פיק קצרצר שכתבתי עם חברה כשהיינו משועממות. תהנו!

הארי סוף סוף גמר את שיעורי הבית הרבים שסנייפ ומקגונגל הטילו על בני השנה השישית, והלך לספרייה בכדי להחזיר את הספרים הרבים שהשאיל בשביל לדעת משהו מהחומר. 

הרמיוני נעלמה קצת לפני, כך שלא יכל להעתיק ממנה.

הוא החזיר את "שינוי צורה למתקדמים" ואת "השיקויים בימי הביניים".

כאשר הלך חזרה לדלת הספרייה ראה שיער חום נפוח, מבצבץ מאחורי סיפר אדום, גדול ועבה.

הוא התקדם לעבר רעמת השיער ולחש אליה: "הרמיוני?"

הנערה קפצה בבהלה, והביטה בהארי בתוכחה.

"הארי! ממש הבהלת אותי! מה אתה עושה כאן?" היא שאלה ופיהקה.

"מה שאת עושה, אני משער." חייך הארי אל הנערה בעלת עיני השקד.

"גם אתה קורא את 'תולדות הוגוורטס'?" שאלה וחיוך ענקי נמרח על פניה.

הארי הניד בראשו. "לא. אני לומד."

"אה" היא השיבה, "טוב, אז שב." היא פינתה לו מקום ליד השולחן.

הארי פתח את פיו להשיב אך המולת צחקוקים הפריעה לו.

הוא הביט לעבר הקול וראה את רומילדה ווין ושתיים מחברותיה מציצות מהמדפים.

"אוף! אי אפשר לקרוא כאן בשקט!" רטנה הרמיוני.

"נכון" הסכים איתה הארי מיד, למרות שלא חשב כך, "בואי."

הוא משך בידה והוביל אותה למסדרון. הם המשיכו ללכת, הארי לא ידע לאן, רק ידע שזה מה שהוא צריך לעשות.

לבסוף הם נעצרו מול קיר חלק.

"אממ... הארי? למה אנחנו עומדים באמצע מסדרון?" שאלה הרמיוני.

לפתע הארי ידע.

"חדר הנחיצות!" הוא אימץ את ראשו, וחשב על מה שהכי רצה באותו הרגע.

נשמעה קריאת הפתעה.

הארי פתח את עיניו, וראה דלת  מתגבשת על הקיר.

הוא פתח אותה בעדינות, והחזיק בידה של הרמיוני.

צמרמורת נעימה התחילה להתפשט בו.

הם נכנסו.

"הארי, מה ביקשת?" שאלה הרמיוני.

והארי לחלוטין הבין מדוע היא מתפלאת כל כך.

למעשה, גם הוא התפלא.

הם עמדו בקצה של אגם יפהייפה, שלידו צמחו עצים ופרחים שהארי לא ראה מעולם.

מול האגם היה ספסל יפה ומעוצב שמסביבו התרוצצו סנאים וציפורים.

הרמיוני התנשפה בחדות.

"אתה בטוח שביקשת את זה?" היא שאלה.

"לא ביקשתי את זה," הוא אמר בבלבול, "ביקשתי מקום נעים ושקט שבו תוכלי לקרוא בשקט, בלי שום דבר שיפריע לך..."

הרמיוני התעלמה. היא הלכה אל הספסל והתיישבה עליו.

הארי בהה בה.

הרמיוני הסתכלה עליו. "אתה בא?"

הוא הנהן והתיישב על הספסל.

לפתע, סנאי בא והתיישב על ברכיו של הארי.

הוא נבהל, וקפץ מהספסל.

הרמיוני החלה לצחוק.

"תמיד פחדתי מסנאים..." הודה הארי.

הרמיוני חייכה.

"הם לא כאלה נוראיים. תראה." היא אמרה והחלה ללטף את הסנאי שבינתיים תפס את מקומו של הארי.

הוא התקרב באיטיות.

"אני לא נוגע בדבר הזה." הוא אמר ממרחק של צעד מהספסל.

"זה בסדר" אמרה הרמיוני. היא סימנה בראשה שיתקרב.

הוא החל לצעוד לעבר הספסל, מבט מלא חרדה על פניו.

לבסוף הוא התיישב בחזרה.

"אתה מסוגל." היא אמרה.

"לא, אני לא!" אמר הארי.

"אויש, נו," היא חייכה, תפסה בכף ידו וקירבה אותה לסנאי.

שניהם גיחכו כשידו של הארי נגעה במכרסם הזעיר.

הרמיוני עשתה עם ידה על ידו של הארי תנועות הלוך ושוב.

הארי חייך.

"תודה", הוא אמר.

ואז, בלי שום תכנון מראש, הוא נישק אותה.

היא לא התנגדה. הארי הכניס בנשיקה הזו את כל מה שלא הצליח להגיד במילים.

היא הייתה סוערת ורגועה. מלאת תשוקה אך עדינה.

לבסוף, אחרי דקות, ימים, שבועות ואולי אף חודשים, הם ניתקו.

"אז כנראה שחדר הנחיצות הביא אותי למקום הנכון," אמר הארי וחייך.

הרמיוני חייכה בחזרה. "אתה יודע שרון ימצא בזה סיבה מספיק טובה כדי להרוג אותנו, נכון?"

הם צחקו.

"למי איכפת?" ענה לה הארי.

הם התקרבו שנית, והביטו אחד לשנייה בעיניים.

"אני חושב שאני אוהב אותך, הרמיוני" אמר הארי.

"אתה לא רק חושב" היא ענתה, ונשקה לו.

אז, הנה הסוף הקיטשי והצפוי ביותר!

מקווה שאהבתם :-)